יהונתן גפן, שהלך לעולמו אתמול (רביעי) בגיל 76, אמר בריאיון לפני כשנתיים וחצי כי לא תכנן לחיות עד גיל מבוגר. "אני לא יודע למה אני חי. התוכניות שלי היו עד גיל 27. אני שאפתי למועדון הזה, אז מגיל 27 אין לי עבודה", אמר גפן בסגנונו האירוני במהלך ריאיון שהעניק אז לרבקה מיכאלי ופרופ' נורית גרץ ב-103FM.
הריאיון נערך לרגל הוצאת ספר השירים האחרון שגפן השיק בחייו - "לאט". באותה שיחה, הסביר גפן עד כמה משמעותית החריזה בשיריו. "בגלל שהשירים הם כל כך קצובים, עם חרוזים וכזה, כמעט כל הספר כבר מולחן. זה לא מקובל שאדם בגילי ובמעמדי כותב שירים שכל כך מוקפדים על החריזה כמו אלתרמן, שלונסקי, גולדברג. צריכים המון המון טעם טוב כדי שהחריזה לא תיראה מלאכותית", אמר גפן. "אני חושב שבגלל זה, 450 שירים שלי, לפי יואב קוטנר, מולחנים. לעיתים רחוקות, יש שיר שפתאום באיזושהי דרך הוא נהיה גם תפילה, ותפילה בעיניי זו הצורה העתיקה ביותר של השירה".
האזינו לריאיון
הריאיון נערך בעיצומה של מגפת הקורונה ועצירת עולם התרבות, וגם לכך התייחס גפן בדבריו. "מה עושה יהודי בקורונה? כותב. מה נשאר לנו? לכתוב. אנחנו כותבים את הדרך שלנו כל הזמן החוצה, החוצה מהמציאות. אם נכתוב, אולי נמצא עולמות שכן שווה לכתוב בשבילם. אני כתבתי בעצמי 'עצוב מחוז חפצנו, אך מה יפה הדרך', בגיל 20 אולי", אמר אז גפן, "בעיקר עכשיו בקורונה, וזה לא סתם, אתה מנסה להיאחז בכל מיני שרבוטים קטנים של יופי: למה בכל זאת כדאי להוריד את המסכה ולהסתכל החוצה?".
באותו ריאיון עלה גם שירו המפורסם של גפן, "יכול להיות שזה נגמר", המוכר גם בשורת הפתיחה שלו "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". "כתבתי אותו כשחזרתי - בעצם עדיין לא חזרתי ממש - ממלחמת יום כיפור, לתוך הלם קרב שאז לא ידעו מה זה. רוב המדינה הזאת נשארה בהלם קרב, רק לא מודיעים לכולם", אמר.