"לא רואים את הריסים שלך, אוקיי? את חושבת שדקוטה פֶנינג לא צובעת ריסים?"
אמא צובעת את הריסים שלי בצבע-ריסים חום שהיא קונה ברייט אייד בערך אחת לחודש, ובאותה הזדמנות קונה גם גוונים בלונדיניים של ל'וריאל, מסקרה שקופה בשלושה דולר ומדבקות להלבנת שיניים כמו של קרֶסט, אבל מהמותג של החנות. היא קוראת לזה "טיול תחזוקה" — הטיול שמוקדש אך ורק להדגשת "היופי הטבעי" שלי.
אמא קוראת לזה "יופי טבעי", למראה שלי. היא אומרת שהריסים שלי ארוכים, אבל בהירים מאוד, לכן נראה כאילו אין לי ריסים בכלל. היא אומרת שבשיער שלי יש גוונים זהובים, אבל רק למטה, וחשוב שיהיו לי גוונים זהובים גם סביב הפנים, כמסגרת. היא אומרת שהשיער שלי סמיך מאוד, וזה טוב, אבל שיש לו אופי משלו, וזה רע, ושצריך לאלף אותו. היא אומרת שיש לי חיוך יפה, אבל שהשיניים שלי לא מספיק לבנות. אחרי כל דבר "טוב" שאמא אומרת על "היופי הטבעי" שלי בא החיסרון שמצדיק את הצורך לשפר אותו בעזרת אותו יופי מוכר וחביב שקונים בחנות, ואני מתחילה לתהות אם באמת יש לי יופי טבעי, או אם אמא מגדירה את זה בשבילי כ"יופי טבעי", ואנשים אחרים היו פשוט מגדירים אותי כ"מכוערת".
"אאו!"
"אאו מה?" אמא שואלת, כי יש כמה וכמה דברים שהיו מוציאים ממני אאו כרגע.
תחת העיניים שלי, בדיוק עד קו הריס, תחובים טלאי נייר קטנים, וכמעט מגיעים לגלגל העין עצמו, ולזה מגיע אאו. (אמא תוחבת אותם יפה וחזק ומחזיקה אותם במקום בווזלין כי היא לא רוצה שצבע ריסים חום יטפטף על הפנים ויכתים אותם.)
דפים של נייר אלומיניום, יש לי הרגשה שמשהו כמו אלף חתיכות, מגולגלים בתוך השיער המדורג שלי. השיער מדורג מאוד, ויש המון נייר אלומיניום, והשיער שלי מזדקר החוצה מסביב לראש בזווית כמעט אופקית. כאן יש שני אאו פוטנציאליים — הניירות עלולים למשוך לי את השורשים ולהכאיב לי, או האדים של מי החמצן עלולים לשרוף לי בעיניים.
מדבקות ההלבנה חובקות את השיניים שלי, ולמרות שהן אמורות להישאר על השיניים רק רבע שעה, אמא משאירה אותן לשלושת רבעי שעה, ליתר ביטחון.
מדי פעם אני מנסה לירוק את המיץ המלבין המגעיל, אבל לפעמים הוא בכל זאת דולף מהשיניים לחניכיים ולא רק מלבין אותן, זה גם צורב נורא, וגם זה יכול להיות אאו.
"האֶבַע נינָס לי אַעַיִן," אני מנסה להגיד בבירור ככל שמאפשרות לי המדבקות על השיניים.
"תירקי ותגידי שוב," אמא מאיצה בי.
אני מצייתת.
"הצבע נכנס לי לעין!"
"שיט. שיט שיט שיט. למה לא אמרת לי?! את עלולה להתעוור מהחומר הזה. תכופפי את הראש לאחור."
אני מטילה את הראש לאחור. הוא נתקל במכסה של האסלה. עוד אאו אחד. אמא מתחילה לטפטף לי לעין טיפות עיניים. קוקטייל של דמעות וטיפות עיניים נוזל לי על הלחיים. אני מנסה לחזור לשבת זקופה, אבל השיער שלי נתפס בידית של הניאגרה. אמא מתחילה להתיר אותו. אני מרגישה לכודה.
ההופעה שלי תמיד היתה בעלת חשיבות עליונה לאמא. עוד לפני שהתחלתי לשחק.
כמה מהזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הם משמלות הקצפת הענקיות שלבשתי. השמלות גירדו לי וגירו את העור, והן נראו לי מטופשות ומוגזמות. אמא תמיד אמרה לי שאני נראית ממש חמודה, למרות שבכל פעם שהיא אמרה שאני נראית ממש חמודה צווחתי בקול הכי רם שלי, שאני לא נראית חמודה, שאני "התיכה". הייתי קטנה ועוד לא ביטאתי נכון את המילה "חתיכה", אבל הייתי כבר מספיק גדולה לרצות שיחמיאו לי כמו שמחמיאים לאחים שלי, ולא באיזה כינוי מטופש ומפחית שנועד לילדות.
מאז שהתחלתי לשחק, השיגעון של אמא להופעה שלי רק החמיר, ובעיקר אחרי שלא הצלחתי להשיג אודישן לתפקיד הראשי בסרט "וין דיקסי".
"תני לי את מרדית פיין! את מרדית פיין!" צרחה אמא לתוך הטלפון על פקידה צעירה ונפחדת בסוכנות הטאלנטים קוֹסט טוּ קוסט. עברנו למרדית כמה חודשים לפני כן, כי אמא אמרה, שברברה קמרון כבר לא אִין, ושהסוכנות החדשה הזאת, קוסט טו קוסט, מייצגת את הטופ של הטאלנטים הצעירים. מרדית' היא מנהלת הטאלנטים של הסוכנות.
"כן, מרדית, זאת דֶבּרה מקרדי. איך יכולת לא להגיש את ג'נט ל'וין דיקסי'?! איך?! היא מושלמת לתפקיד. היא לא מספיק מעניינת אותך ואת לא מתעדפת אותה, זה העניין," צעקה אמא.
"דברה. דב..."
"אני בטוחה שכן הגשת את טיילור דוּלי!"
"דברה, את חייבת להירגע ולהפסיק לזרוק עלי את ההאשמות המטורפות האלה. הגשתי את ג'נט לתפקיד, אבל לא רצו לראות אותה כי הם מחפשים יופי אוורירי, וג'נט עוברת בתור יותר פשוטה."
אמא נראתה המומה, טרקה את הטלפון והתחילה ליילל כאילו מישהו מת. זאת היתה הפעם הראשונה שהצטערתי שאני לא יותר יפה, ולא הזיז לי אם אני לא הֲתיכה.
"אני שמחה שאמא שלי מתה" / ג'נט מקרדי. מאנגלית: עידית שורר. מטר הוצאה לאור. 312 עמודים.