עוד ועוד יוצרי קולנוע מציגים בשנים אחרונות סרטים סמי-אוטוביוגרפיים - סיפור אישי, לא לגמרי נאמן למקור, שנקודת המוצא בו היא זיכרונותיו של היוצר מתקופה כלשהי. את הנוהל אתם כבר מכירים מ"רומא", "בלפסט" או "הפייבלמנים": המטרה היא לא לספר מה באמת קרה אלא איך זה נראה והרגיש להיות שם באותו הרגע. כזה הוא גם "צעירים לנצח" של הבמאית-שחקנית ולריה ברוני-טדסקי, שעשה את בכורתו בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן והשבוע עולה בבתי הקולנוע בישראל.
הסרט חוזר לסוף שנות השמונים, אז מתחילה קבוצה של שחקניות ושחקנים צעירים את לימודיה בבית ספר יוקרתי למשחק. יחד ולחוד הם נקלעים למערבולת של רגשות, גילויי מיניות, דימוי עצמי, חברות ואהבה, כל זה על רקע מגפת האיידס שצילה מאיים תמיד על החבורה המשוחררת מינית. הגיבורה ובת דמותה של הבמאית, סטלה (נדיה טרשקביץ), היא בת למשפחה עשירה שמוצאת את עצמה בקלות בבית הספר החדש - היא מוצאת חברה טובה כמעט מיד, מתחבבת על המורים שלה, וגם מתאהבת באטיין (סופיאן בנאסר), חבר לספסל הלימודים ממעמד נמוך ממנה. הקאץ'? לאטיין יש חיבה יתרה להרס עצמי בכלל וסמים קשים בפרט. דמותו של אטיין מבוססת חלקית על השחקן טיירי ראוול, שמת ב-1991. התפקיד הראשי זיכה את טרשקביץ בפרסי הסזאר והלומייר לשחקנית המבטיחה.
ברוני-טדסקי עצמה למדה בבית הספר למשחק ששמו הוא גם השם המקורי של הסרט, Les Amandiers, ומאז ועד היום מתחזקת קריירה משחק מצליחה ("הון אנושי" ו"חיים משוגעים" בכיכובה הוקרנו בישראל). החל מ-2003 היא גם מביימת וכותבת סרטים בעצמה: "צעירים לנצח" הוא סרטה החמישי כבמאית. סרטה המוכר ביותר כבמאית הוא כנראה "טירה באיטליה", שהיה מועמד לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. גם הוא אוטוביוגרפי במידה מסוימת, ונוסף לבימוי והשתתפות בכתיבה היא גם כיכבה בו לצד בן זוגה לשעבר לואי גארל. היא עובדת במקביל באיטליה, שם נולדה, ובצרפת, שאליה עברה עם משפחתה כשהייתה בת תשע. ואגב משפחה, אחותה הצעירה היא קרלה ברוני - זמרת, דוגמנית והגברת הראשונה של צרפת לשעבר.
למרות הדמיון המסוים בינה לבין הדמות הראשית, ברוני-טדסקי מדגישה שלא מדובר בתיעוד זיכרונותיה, שהיו עבורה בעיקר נקודת מוצא. "התחלתי מהזכרונות שלי, אבל מה שרציתי היה לתפוס תחושה מסוימת של נעורים", סיפרה הבמאית בשיחה עם וואלה! תרבות. "קיוויתי לתפוס משהו מעברי, אבל זה לא סרט שנוצר בשביל הנוסטלגיה, זה סרט על ההווה. כמובן שהרבה דברים השתנו מאז, אבל נעורים זה דבר אוניברסלי".
יצירות אחרות הציגו בתי ספר למשחק כמקום תחרותי שבו כולם נאבקים על התפקיד הראשי. אצלך זה נראה אחרת, היחסים בין התלמידים מאוד חמים וקרובים.
"כנראה שבמציאות זה קצת יותר מסובך. זאת הייתה נקודת המבט המסוימת שלי, אבל אני הגעתי לבית הספר מתוך פריווילגיה מוחלטת. המורים אהבו אותי ובמשך שנתיים קיבלתי את כל התפקידים הראשיים בכל ההפקות, אז לא הרגשתי שיש לי תחרות. אני יודעת שלאחרים ולאחרות היו חוויות הרבה יותר קשות, הייתה תחרות שהתרחשה מאחורי הגב שלי ואני לא ראיתי או חייתי בעצמי. בכל זאת, תחרותיות היא חלק מהטבע האנושי".
אם כבר הזכרנו תחרויות, בסוף חודש פברואר היה "צעירים לנצח" הסרט היחיד בבימויה של אישה שהועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי הסזאר, המקבילה הצרפתית לאוסקרים. היא עצמה לא זכתה למועמדות לפרס הבימוי. כבר כמה שנים שהפרס מעורר ביקורת על הנוכחות המועטה של נשים מרשימת המועמדויות, ומכאן גם מרשימת הזוכים. כל זה קורה על אף הצלחות רבות של במאיות מתעשיית הקולנוע הצרפתית בקופות, בפסטיבלים ובטקסים אחרים, כשהפעם היחידה שפרס הסזאר הוענק לבמאית הייתה בשנת 2000. באקדמיה הצרפתית קיוו לשפר את המצב דרך גיוס של מצביעות חדשות (בשנתיים האחרונות עלה אחוז הנשים באקדמיה מ-30 ל-40 אחוז), אך השינוי טרם נראה: לפרס הועמדו גם השנה חמישה גברים.
אך התמונה מסתבכת עוד יותר כשמזכירים שערורייה אחרת שהתעוררה סביב הסרט: האשמות באונס ובתקיפה מינית נגד השחקן הראשי סופיאן בנאסר מצד בת זוגו לשעבר. חקירה משטרתית נפתחה סביב המקרה, ובמאמר שהתפרסם בליברסיון נטען כי ההאשמות היו ידועות כבר בזמן צילומי הסרט ועוררו מתח על הסט. ברוני-טדסקי מצדדת באופן עקבי בשחקן - בפוסט שפרסמה באינסטגרם כתבה, בין היתר, כי הוא נפל קורבן ללינץ' תקשורתי וכי "לא יכולתי לשקול לעשות את הסרט בלעדיו. הוא הרשים אותי מהרגע הראשון באודישן". השחקן זכה גם לתמיכת אחותה של ולריה, קרלה ברוני.
בינתיים, החליטה האקדמיה הצרפתית לקולנוע לאסור השנה על השתתפות בתחרות של נאשמים או עבריינים מורשעים באלימות שדינה עונש מאסר, כלומר: היא הסירה את בנאסר מהשורטליסט של פרס הסזאר לתגלית השנה. טרם הוחלט האם להפוך את השינוי הזה לקבוע או להשאיר אותו חד פעמי - בכל זאת, מדובר בפרס שהוענק רק לפני שנתיים לרומן פולנסקי.
"להיות במאית, בשבילי, זו חוויה אמהית"
בעבודה עם השחקנים הצעירים, גילית פערים דוריים מסוימים בינך לבינם?
"אני חושבת שהגישה שלהם שונה מזו שהייתה לי ולחברים שלי בתחילת הדרך. הם הרבה יותר טרודים לגבי הקריירה שלהם ממה שאנחנו היינו, חשוב להם לעשות את הצעדים הנכונים כדי לבנות את עצמם. זה לא משהו שאנחנו חשבנו עליו באותה המידה. חיינו ברגע, ואם פתאום התאהבנו אז זה מה שהעסיק אותנו - אם הרומן הפריע אז חיינו אותו, ואחר כך חזרנו לעבוד".
דמות בולטת בסרט מבוססת על פטריס שרו המנוח, במאי תיאטרון, אופרה וקולנוע צרפתי אגדי, המגולם כאן על ידי לואי גארל. גם כאן ברוני-טדסקי מתעקשת שמדובר בדמות בדיונית, גם אם כזו שנושאת את שמו של האדם האמיתי. אותנטי או לא, מדובר בדמות שרחוקה מלהיות מנטור מושלם - הוא אולי יודע להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון, אבל היחס שלו לתלמידים קשה, לא עקבי, מבלבל ולרגעים אכזרי ומסוכן. חלק מהדמויות נדחפות אל הקצה בעקבות שיטות העבודה שלו או הכתף הקרה שהוא מעניק להן, ובית הספר הוא בו זמנית התגשמות חלום ומקום שבו חלומות אחרים, למשל כאלה על אהבה ומשפחה מחוץ למסגרת הבית ספרית, צריכים להיאבק על חייהם.
כמי שעובדת עד היום כשחקנית ובמאית במקביל, ברוני-טדסקי מכירה את היחסים המורכבים שבין הבמאי.ת לשחקנים והשחקניות שלהם משני הצדדים. "אני מנסה לביים בצורה שאני הייתי רוצה שיביימו אותי. בעבודה עם שחקנים צריך אינטליגנציה וניסיון, אבל בעיקר הרבה אמפתיה", היא אומרת. "להיות שחקנית על סט זה קצת כמו להיות תינוק שההורים מטפלים בו ואוהבים אותו, כך שלהיות במאית, בשבילי, זו חוויה אימהית. בלי אהבה כזו על הסט זה מרגיש נורא. הייתי בעבר במצב שבו לא הרגשתי אהובה על ידי מי שביים אותי, וגם יצרתי סרט על החוויה הזו ("שחקניות" משנת 2007, נ"ר). כל הביטחון העצמי נעלם, הרי אהבה היא הצורך הכי ראשוני וקיומי, לא רק לשחקן אלא לכל אדם".
איך את בוחרת עם מי לעבוד, כשחקנית?
"בשלב הזה בקריירה שלי אני לא חייבת לקחת תפקידים שלא מעניינים אותי. יצא לי לעבוד לאורך כל הדרך עם במאים חזקים מאוד עם חזון ברור, ואם אני לא מזהה משהו כזה אצל הבמאי או הבמאית אני מעדיפה לוותר. אני שמחה לעזור לאנשים לממש את החזון שלהם, וכשאני עובדת כשחקנית בסרט, אני משאירה את העבודה שלי כיוצרת, כבמאית, בצד".