דולי פרטון חוברת לג'יימס פטרסון בספר חדש - "רוצי, רוז, רוצי". קראו פרק ראשון

המראָה בסגנון לואי השישה עשר בחדר השינה בסוויטה 409 של מלון אקוויטין שיקפה לרגע קט אישה רזה ועדינה למראה: עיניים כחולות גדולות, אגרופים קמוצים, שיער כהה מתנופף מאחוריה בזמן שהיא רצה.
ואז אנילי קיז נעלמה מהמראה, כשרגליה היחפות הריצו אותה אל הסלון של הסוויטה. היא חמקה מקצה ספת העץ המוזהבת, והעיפה את כרית הנוי אל מעבר לכתף. מנורה נפלה והתרסקה מאחוריה. היא דילגה מעל שולחן הקפה, שעליו ערמה מסודרת של המגזין לאס וגאס ומגש של טראפלס שוקולד, מתנת הבית, עם שמה כתוב בגנאש שוקולד מנוקד בזהב אכיל. היא לא טעמה אפילו אחד מהם.
כף רגלה נתקלה בזר הוורדים והאגרטל נפל ופיזר תפרחות ורודות על כל השטיח.
המרפסת הייתה לפניה, דלתותיה פתוחות לשמש הבוקר. כעבור רגע היא הגיעה אליה, והאוויר החם היכה בפניה כמו אגרוף. היא קפצה על ספת השזלונג והטילה את רגלה הימנית מעבר למעקה, מתאמצת לדחוף את עצמה למעלה.
ואז, כשאיזנה את משקלה על המעקה הדק בין המלון לשמיים, היא היססה. חזה הלם מהר כל כך עד שבקושי יכלה לנשום. כל קצות העצבים רשפו אדרנלין.
אני לא יכולה, היא חשבה. אני לא יכולה לעשות את זה.
אבל היא הייתה חייבת. אצבעותיה לפתו את המעקה לעוד שבריר שנייה בטרם תצווה עליהן להרפות. שפתיה נעו לרגע בתפילה נואשת. ואז היא שלחה את עצמה לאוויר. השמש בערה, אבל ראייתה הוחשכה כמנהרה. היא יכלה לראות רק את מה שמתחתיה - פנים פונות כלפי מעלה, פיות פעורים בצעקות שהיא לא יכלה לשמוע בגלל צעקתה שלה.
הזמן האט את הילוכו. היא פרשה את זרועותיה כאילו היא עפה.
האם לעוף וליפול זה לא אותו הדבר?
אולי, היא חשבה, חוץ מהנחיתה.
כל מיליונית שנייה נמתחה כמו שעה, מידות הזמן האלה - הן כל מה שנשאר לה בעולם הזה. החיים היו קשים כל כך, והיא טיפסה מעלה בציפורניה רק כדי להטיל את עצמה למטה שוב. היא לא רצתה למות, אבל זה מה שיקרה.
אנילי הסתובבה באוויר, מנסה להגן על עצמה מפני מה שעומד לבוא. מנסה לכוון אל הדבר האחד שעשוי להציל אותה.

1

אנילי עמדה בצד הכביש כבר שעה וניסתה לתפוס טרמפ, כשגשם כבד התחיל לרדת.
לא היית אמורה לדעת את זה? היא חשבה כששלפה שכמיית פלסטיק מתרמיל הגב שלה. זה פשוט הגיוני. הרוח התגברה, וטיפות גשם כבדות החלו להכות בקצב על הפלסטיק הזול. אבל היא שמרה על החיוך האופטימי הזה הדבוק על פניה, וטפחה בכף רגלה על שולי החצץ כשקטע משיר חדש צץ בראשה.
האם זה קל, היא שרה לעצמה.

האם זה קל?
לא קל בכלל.
לתקן?
לא, לא אוכל.

היא כתבה שירים מאז שיכלה לדבר וחיברה מנגינות עוד לפני כן. אנילי קיז לא יכלה לשמוע את קריאת הקיכלי, את טפטופו של ברז דולף או את הקצב הרועם של רכבת משא בלי להפוך אותם למנגינה.
ילדה משוגעת שמוצאת מוזיקה בכל דבר - זה מה שאמרה לה אימה, תמיד, עד יום מותה. והשיר שעלה עכשיו בראשה של אנילי נתן לה משהו לחשוב עליו חוץ מהמכוניות החולפות ביעף, והנהגים היבשים המתחממים בתוכן, שאפילו לא מאיטים כדי להעיף בה מבט שני.
לא שהיא יכולה להאשים אותם; גם היא עצמה לא הייתה עוצרת. לא במזג אוויר כזה, והיא בוודאי לא נראית טוב יותר מחולדה טבועה.
כשהיא ראתה את הסטיישן הלבנה מתקרבת, נוסעת לפחות שלושים קילומטרים מתחת למהירות המותרת, היא הצליבה אצבעות בתקווה לאיזה סבא נחמד שיעצור להציע לה הסעה. קודם, כשחשבה שיתאפשר לה לבחור, היא סירבה לשתי הצעות, הראשונה מגברת מעשנת בשרשרת עם שני רוטוויילרים במושב האחורי, השנייה מנער שנראה מסטול לגמרי.
עכשיו היא כעסה על עצמה על שהייתה כזאת בררנית. כל אחד מהשניים היה מקרב אותה לפחות כמה קילומטרים, בריח של עשן כזה או אחר.
הסטיישן הלבנה הייתה במרחק חמישים מטרים, ואז עשרים וחמישה, וכשהגיעה אליה היא נפנפה לעומתה נפנוף ידידותי, כאילו הייתה איזו סלבריטי שעומדת בצד הכביש המהיר ולא סתם אחת על סף ייאוש, שכל רכושה הארצי ארוז בתרמיל גב.
הביואיק הישנה זחלה לעברה בנתיב האיטי, והנפנופים של אנילי נעשו כמעט תזזיתיים. אבל היא יכלה לעמוד על הראש ולעשות שמיניות באוויר וזה לא היה משנה. המכונית חלפה על פניה והלכה וקטנה ככל שהתרחקה. היא רקעה ברגליה כמו ילדה, מתיזה בוץ על עצמה.
האם זה קל? היא שרה שוב.

לא קל בכלל.
לתקן?
לא, לא אוכל.
אבל לא איתפס לא מוכנה.

זה היה קליט, בלי ספק, ואנילי הצטערה בפעם העשרים שהגיטרה האהובה שלה לא איתה. אבל היא לא הייתה נכנסת לתרמיל, ראשית כול, ושנית, היא כבר הייתה תלויה על הקיר בחנות המשכון של ג'ב.
אם הייתה יכולה לבקש משאלה - חוץ מלעוף מטקסס - היא הייתה מבקשת שמי שיקנה את מייבל יתייחס אליה יפה.
האורות הרחוקים של יוסטון נראו מטושטשים כשאנילי מצמצה מבעד לטיפות הגשם. אם הייתה חושבת עוד רגע על חייה שם, היא הייתה כנראה מפסיקה לקוות לטרמפ ופשוט מתחילה לרוץ.
בינתיים הגשם נעשה חזק יותר מכפי שראתה זה שנים. כאילו אלוהים שאב את כל המים מבפאלו באיוּ, הנהר החוצה את יוסטון, רק כדי שיוכל לשפוך אותם כאן על ראשה.
היא רעדה, בטנה כאבה מרוב רעב, ופתאום היא הרגישה אבודה כל כך וכועסת עד שיכלה לבכות. לא היה לה שום דבר ואף אחד; היא הייתה חסרת כול ובודדה והלילה החל לרדת.
אבל שוב התנגנה המנגינה, כמעט כאילו יכלה לשמוע אותה בתוך הגשם. בסדר גמור, היא חשבה, אין לי שום דבר. יש לי מוזיקה.
ולכן היא לא בכתה. במקום לבכות, היא שרה.

האם אצליח?
במקרה.

כשעצמה עיניים, היא יכלה לדמיין את עצמה על במה אי-שם, שרה לקהל משולהב.


לוותר?
זה לא יקרה.

היא יכלה לחוש את הקהל הלא-נראה עוצר את נשימתו.

איאבק עד הנשימה האחרונה.

עיניה היו עצומות בחוזקה ופניה מוטים אל השמיים כשהשיר גאה בתוכה. ואז נשמעה צפירה חזקה, ואנילי קיז כמעט קפצה מתוך מגפיה.
היא הרימה גבוה את שתי אצבעותיה האמצעיות אל מול הסמי-טריילר כשראתה את אורות הבלימה שלו מהבהבים.

2

האם יש צבע יפה יותר בעולם כולו? אנילי יכלה לכתוב שיר הלל לאדום המדהים של אורות הבלימה האלה.
היא רצה אל המשאית, ודלת הנוסע נפתחה בתנופה. היא ניגבה את הגשם מעיניה והסתכלה על המושיע שלה. גבר אפור שיער עם בטן רכה בשנות החמישים לחייו חייך אליה מגובה מטר שמונים. הוא נגע בכומתת הבייסבול שלו כמו ג'נטלמן כפרי.
"תעלי לפני שתטבעי," הוא קרא.
משב רוח העיף את הגשם הצידה, ובלי היסוס נוסף, אנילי תפסה את ידית הדלת והרימה את עצמה לתוך מושב הנוסע, מתיזה מים לכל עבר.
"תודה," היא אמרה חסרת נשימה. "חשבתי שאני אצטרך לבלות את כל הלילה שם בחוץ."
"זה יהיה לא נעים," אמר האיש. "טוב שאני הופעתי. המון אנשים לא אוהבים לעצור. לאן את נוסעת?"
"מזרחה," היא אמרה כשהסירה את השכמייה הרטובה ואז נחלצה מתרמיל הגב הכבד. כתפיה הרגו אותה. ואם חושבים על זה, אז גם כפות רגליה.
"קוראים לי אדי," אמר האיש. הוא הושיט יד ללחיצה.
"אני... אן," היא אמרה ולחצה את ידו.
הוא החזיק באצבעותיה רגע לפני ששחרר אותן. "שמח לפגוש אותך, אן." ואז הוא הכניס את המשאית להילוך, הביט מעבר לכתפו, ויצא אל הכביש.
הוא שתק זמן מה, וזה היה יותר מבסדר גמור מצידה, אבל אז היא שמעה, מעבר לרעש של הכביש, את אדי מכחכח בגרונו. "את מטפטפת על כל המושב שלי," הוא אמר.
"מצטערת."
"הנה, את יכולה לפחות לנגב את הפנים," הוא אמר וזרק בנדנה אדומה על ברכיה. "אל תדאגי, זה נקי," הוא אמר כשהיססה. "אשתי מגהצת לי כמה עשרות בכל פעם שאני יוצא לנסיעה."
אנילי, שהידיעה שיש לו אישה הרגיעה אותה, הידקה את הבנדנה הרכה אל לחייה. המטפחת הדיפה ריח של מרכך כביסה. לאחר שניגבה את פניה וצווארה, היא לא הייתה בטוחה אם להחזיר לו אותה, אז היא רק הידקה אותה בידה.
"את נוסעת הרבה בטרמפים?" שאל אדי.
אנילי משכה בכתפיה. היא לא הבינה למה זה בכלל העסק שלו.
"תראי, אני נוהג יותר שנים ממה שאת חיה, אני בטוח, וראיתי כל מיני דברים. דברים רעים. את לא יודעת במי את יכולה לבטוח."
ואז היא ראתה את ידו הגדולה מתקרבת אליה והיא נרתעה.
אדי צחק. "תירגעי. אני רק מפעיל את החימום." הוא סובב כפתור, ואוויר חם נשב על פניה. "אני מהחבר'ה הטובים," הוא אמר. "נשוי, אבא, בית בפרברים וכל זה. אפילו יש לי פודל. אבל זה היה הרעיון של אשתי. אני רציתי כלב רועים אוסטרלי."
"בני כמה הילדים שלך?" שאלה אנילי.
"ארבע עשרה ושתים עשרה," הוא אמר. "בנים. אחד משחק פוטבול, השני משחק שח. לכי תדעי." הוא הושיט לה תרמוס חבוט.
"יש לי קפה אם את רוצה. אבל תיזהרי, כי זה כנראה חם אש."
אנילי הודתה לו, אבל היא הייתה עייפה מדי בשביל קפה. עייפה אפילו מכדי לדבר. היא אפילו לא שאלה את אדי לאן הוא נוסע. אבל ממש לא היה אכפת לה. היא הייתה בתוך חלל יבש, חם, בעודה משאירה את עברה מאחוריה במהירות של 100 קילומטרים בשעה. היא גלגלה את השכמייה לכרית והשעינה את ראשה על החלון. אולי הכול יהיה בסדר.
היא נרדמה כנראה, כי כשפקחה את עיניה היא ראתה שלט של לפאייט, לואיזיאנה. פנסי המשאית האירו מבעד לגשם הניתך. שיר של קני צ'סני התנגן ברדיו. וידו של אדי הייתה על ירכה.
היא הסתכלה על מפרקי האצבעות הגדולים כשמוחה הגיח מערפל החלום. ואז היא הסתכלה עליו. "אני חושבת שכדאי שתסלק ממני את היד שלך," היא אמרה.
"שאלתי את עצמי כמה זמן עוד תשני," אמר אדי. "התחלתי להרגיש בודד."
היא ניסתה לסלק את ידו, אבל הוא הידק את לחיצתו.
"תירגעי," הוא אמר. אצבעותיו חפרו לתוך ירכה. "למה שלא תתקרבי אליי, אן? אנחנו יכולים לכייף לנו קצת."
אנילי חרקה שיניים. "אם לא תסלק ממני את היד שלך, אתה תצטער על זה."
"אוי, ילדה, את פשוט מקסימה," הוא אמר. "רק תירגעי ותני לי לעשות את מה שאני אוהב." הוא החליק את ידו במעלה ירכה. "אנחנו לגמרי לבד כאן."
ליבה של אנילי הלם בחזה, אבל היא שמרה על קול נמוך. "אתה לא רוצה לעשות את זה."
"בטח שאני רוצה."
"אני מזהירה אותך," היא אמרה.
אדי ממש צחק לה בפנים. "מה תעשי לי, ילדה, תצרחי?"
"לא," היא אמרה. היא הכניסה יד לכיס הז'קט והוציאה אקדח. ואז היא כיוונה אותו אל ליבו. "זה מה שאני אעשה."
ידו של אדי עפה מרגלה מהר כל כך עד שהיא הייתה צוחקת אלמלא כעסה כל כך.
אבל הוא התגבר על ההפתעה במהירות, ועיניו נעשו צרות ומרושעות. "אני שם מאה דולר שאת אפילו לא יכולה לירות בדבר הזה," הוא אמר. "כדאי שתרחיקי את האקדח הגדול הזה לפני שתיפָּגעי."
"אני איפָּגע?" אמרה אנילי. "הקנה לא מכוון אליי, אידיוט. עכשיו תתנצל על זה שנגעת בי."
אבל עכשיו אדי כעס. "זונה קטנה, לא הייתי נוגע בך במקל ארוך! את בטח עוד פרוצה של תחנת משאיות -"
היא לחצה על ההדק, והרעש מילא את תא הנהג - קודם הירייה, ואז הצרחה של נהג המשאית הטיפש הזה.
המשאית סטתה מהמסלול, ואי-שם מאחוריהם מכונית צפרה. "מה את עושה לכל הרוחות, כלבה מטורפת?"
"עצור," היא אמרה.
"אני לא עוצר -"
היא הרימה שוב את האקדח. "עצור. אני לא צוחקת," היא אמרה.
אדי קילל, לחץ על הבלמים ועצר בשוליים. כשהרכב נעצר, אנילי אמרה, "עכשיו צא. תשאיר את המפתחות בפנים ואת המנוע פועל."
הוא מלמל והתחנן וניסה לדבר אל ליבה, אבל היא לא טרחה להקשיב לאף מילה אחת שאמר.
"צא," היא אמרה. "עכשיו."
היא נופפה באקדח מולו והוא פתח את הדלת. בגשם שניתך עכשיו, הוא נרטב כולו עוד לפני שהספיק לרדת לכביש.
"משוגעת, טיפשה, חתיכת זבל -"
אנילי הרימה את האקדח וכיוונה אותו ישר אל פיו, אז הוא סתם אותו. "נראה שיש תחנת מנוחה בעוד כמה קילומטרים," היא אמרה. "אתה יכול ליהנות מטיול נחמד וממקלחת קרה באותו הזמן. סוטה."
היא טרקה את הדלת, אבל יכלה לשמוע אותו חובט בדופן תא הנהג כשניסתה לגלות איך להכניס את המשאית להילוך. היא ירתה עוד ירייה, מחוץ לחלון, ששכנעה אותו להפסיק עד שמצאה את דוושות המצמד והגז.
ואז אנילי לפתה את מוט ההילוכים. אביה החורג אולי היה האידיוט הכי גדול בעולם, אבל הוא לימד אותה לנהוג ברכב עם הילוכים ידניים. היא ידעה איך להפעיל מצמד כפול ואיך להקשיב לסיבובי המנוע. ואולי שירים לא היו הדבר היחיד שהיה לה כישרון טבעי להם, כי לא עבר זמן רב עד שהיא הצליחה להסיט את המשאית הענקית מהשוליים ולהמשיך בכביש המהיר, משאירה מאחוריה את אדי הצורח.
אני נוהגת, היא חשבה מסוחררת. אני נוהגת.
היא לחצה על הצופר ודהרה עמוק יותר לתוך החושך. ואז היא התחילה לשיר.

נדחפת לטירוף, ממש עד הקצה,
נדחפת לנקודת האל-חזור.

היא תופפה את הקצב על ההגה.

נדחפת לעבוד עד צאת הנשמה,

נדחפת להשיג לי עוד חוכמה,
נדחפת להשתפר מיום ליום.

השורה האחרונה הזאת גרמה לה לצחוק בקול. ברור, מחר היא תרגיש טוב יותר - כי מחר השמש תזרח שוב, ומחר ממש אין לה שום תוכניות לחטוף סמיטריילר.

3

רוּתאנה לא יכלה להוציא את האלתור הארור הזה מראשה. את הדרדור הזה בדו מאז'ור, רוטט כמו גומייה, זועק למילים, לגיטרה בס, שיר לחיות בתוכו. היא תופפה בציפורניה הארוכות על שולחנה בעודה גוללת את האימיילים שלה.
"אחר כך," היא אמרה לעצמה או לאלתור, היא לא הייתה בטוחה. "נקדיש לך קצת תשומת לב כשהבחורים יבואו לנגן."
השעה הייתה תשע בבוקר, והיא כבר דחתה שש פניות לרותאנה ריידר, אחת המלכות הגדולות של מוזיקת הקאנטרי, שביקשו ממנה לכבד אירוע מסחרי גדול כזה או אחר בנוכחותה המלכותית.
היא לא יכלה להבין את זה, אבל אנשים פשוט לא הצליחו לקלוט את המסר. רותאנה לא רצתה עוד לנעול עקבים גבוהים, לעטות ריסים מלאכותיים וחיוך דרומי נוצץ. היא לא מתכוננת לעמוד על איזו במה מוארת, לוהטת, בשמלה הדוקה שמכאיבה לה בצלעות. לא היה לה שום חשק לשפוך את ליבה לתוך מנגינה שתביא דמעות לאלפי זוגות עיניים, כולל עיניה שלה. לא ולא, היא הקדישה לזה מספיק מזמנה, ועכשיו היא גמרה. היא עדיין כותבת שירים - היא לא תוכל להפסיק גם אם תנסה - אבל אם העולם חושב שהוא ישמע אותם אי-פעם, אז לא, זה לא יקרה. המוזיקה שלה הייתה עכשיו בשבילה בלבד.
היא הרימה את עיניה מהמסך כשמאיה, העוזרת האישית שלה, נכנסה לחדר כשבידה האחת שקית נייר מקומטת ובשנייה צרור מכתבים.
"השמש בטח זורחת על תקליטי הזהב האלה היום," אמרה מאיה.
רותאנה נאנחה. "באמת, מאיה, את היחידה שעליה אני אמורה לסמוך שלא תציק לי בעניין ה'קריירה' שלי. ג'ק בטח התקשר עם עוד 'הזדמנות של פעם בחיים'".
מאיה רק צחקה, מה שהיה דרכה לומר, תהיי בטוחה שזה בדיוק מה שהוא אמר.
ג'ק היה הסוכן של רותאנה - אה, הסוכן לשעבר. "בסדר, מה הוא רוצה ממני היום?"
"הוא לא היה מוכן להגיד לי. אבל הוא אמר שהעניין זה לא מה שהוא רוצה. הוא חושב על מה שאת באמת רוצה."
רותאנה פלטה נחירת בוז עדינה. "אני באמת רוצה שיעזבו אותי בשקט. אני לא מבינה למה הוא חושב שהוא יודע יותר טוב." היא הרימה את הטלפון המצלצל שלה, השתיקה אותו, ואז זרקה אותו על הספה הכרסתנית בקצה החדר.
מאיה צפתה בשקט בהתקף הזעם הקטן. "הוא אומר שהעולם עדיין רעב לקול שלך. לשירים שלך."
"טוב, קצת רעב עוד לא הזיק לאף אחד." היא שלחה אל העוזרת שלה חיוך ערמומי. "לא שאת יודעת הרבה על רעב."
מאיה הניחה יד על ירכה הדשנה. "מי שמדברת," היא אמרה.
רותאנה צחקה, "צודקת, אבל מי אשם? הרי את שכרת את לואי מהמזללה להיות השף האישי שלי. היית יכולה לבחור מישהו שמתמחה בסלטים."
"היית יכולה, היית צריכה, היית אמורה," אמרה מאיה. היא הניחה צרור מכתבים במגשית הדואר הנכנס והושיטה את שקית הנייר. "זה מג'ק."
"מה זה, מאפינס? אמרתי לג'ק שירדתי מהפחמימות החודש," אמרה רותאנה.
לא שג'ק האמין למשהו שהיא אמרה לו בזמן האחרון. בפעם האחרונה שהם דיברו היא אמרה שהיא הולכת לעסוק בגינון, והוא צחק כל כך עד שהטלפון נפל לו לבריכה. כשהוא החזיר לה צלצול בטלפון הנייח הוא עדיין חרחר בהנאה. "אני לא יכול לראות אותך עומדת וגוזמת ורדים כמו שאני לא יכול לראות אותך מורידה את הבגדים ורוכבת לאורך לואֶר ברודווי על סוס כסוף כמו ליידי גודייבה של נשוויל," הוא אמר.
תשובתה - שממילא חלפה העונה לגיזום ורדים - לא שכנעה אותו.
"לא, גברתי," אמרה מאיה. "אלה בהחלט לא מאפינס."
"הסתכלת?"
"הוא אמר לי להסתכל. הוא אמר שאם אני אראה מה יש בשקית, אני גם אוודא שתפתחי אותה. הוא פחד שאם לא, את עלולה לזרוק את השקית לפח באיזה מקום. ואז את תזרקי... המון נצנוצים."
"נצנוצים, אה?" אמרה רותאנה והתעניינותה התעוררה.
מאיה נדה בראשה, כאילו לומר, את פשוט לא יודעת איזה מזל יש לך. אבל כיוון שהיה למאיה החמודה בעל שהביא לה פרחים כל יום שישי וכמעט נישק את האדמה שתחת רגליה, היא עצמה הייתה בת מזל לא קטנה. רותאנה התגרשה לפני שבע שנים, וקיבלה מתנות רק מאנשים שרצו ממנה משהו.
היא לקחה את השקית. כשפתחה אותה והסתכלה פנימה, היא ראתה בתחתיתה - אפילו לא בקופסת קטיפה - זוג עגילי שַנדלִיר משובצים יהלומים, כל אחד מהם ארוך כמו האצבע המורה שלה, כולל הציפורן המלאכותית. "וואו," אמרה רותאנה.
"אני יודעת. כבר בדקתי את זה בגוגל," אמרה מאיה. "המחיר יימסר לבקשת הפונה בלבד."
רותאנה הרימה את העגילים והם קלטו את האור והטילו קשתות צבעוניות על שולחנה. היו לה המון יהלומים, אבל אלה היו מרהיבים. "הם נראים כמו עגילים שגבר עשיר מזדקן היה קונה לאשתו הצעירה המוצגת לראווה."
"תיקון," אמרה מאיה. "הם נראים כמו עגילים שקונים לאישה שהכניסה לך מיליונים כשטיפסה בציפורניים אל פסגת התעשייה ואל הלב של רוב משמעותי באוכלוסיית העולם."
הטלפון של המשרד צלצל ורותאנה החזירה את העגילים בלי למדוד אותם. היא סימנה למאיה לענות לטלפון.
"בית ריידר," אמרה מאיה, ואז העלתה על פניה הבעה קשובה. כעבור זמן מה היא הנהנה. "כן, ג'ק, אני אמסור את המידע הזה."
"הוא לא היה יכול לשמור את הסוד הקטן שלו בסופו של דבר, מה?" שאלה רותאנה כשהעוזרת החזירה את השפופרת למקומה.
"הוא אומר שהם רוצים להעניק לך אות כבוד מיוחד בטקס הענקת הפרסים למוזיקת קאנטרי - אבל את תצטרכי להגיע לשם," אמרה מאיה. "והוא רצה להגיד לי שממש אסור לך לוותר על הזדמנות מושלמת לענוד את העגילים האלה."
רותאנה צחקה. ג'ק באמת היה משהו מיוחד. "האיש הזה יכול לקנות לי יהלומים מעכשיו עד הודעה חדשה," היא אמרה. "אני כבר לא בעסק."

"רוצי רוז רוצי" / ג'יימס פטרסון ודולי פרטון. מאנגלית: דפנה לוי. מודן הוצאה לאור.