בערב יום הזיכרון האחרון הייתי במפגש עם אחד הלוחמים שהשתתפו במבצע "אביב נעורים" - המבצע שנערך לפני 50 שנה, בלילה שבין 10-9 באפריל 1973. במבצע השתתפו כוחות צנחנים, שייטת 13, סיירת מטכ"ל ולוחמים של המוסד, ומטרתו הייתה בין השאר לפגוע באחראים על טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, שהתרחש שבעה חודשים קודם לכך. לא ניכנס כאן כמובן לכל פרטי המבצע, אך כן נתעכב על פרט אחד קטן עליו סיפר אותו לוחם. בשלב מסוים מזהה אחד הלוחמים, שנשאר למטה כדי לחפות על הכוח העיקרי, תנועה חשודה מעבר לרחוב. הוא ניגש עם הלוחם השני, שולף נשק עם משתיק קול ומחסל את השוטרים הלבנונים שיושבים שם במכונית.
מכאן אפשר למעשה לספר את הסיפור בשני אופנים: מחד סיפור על לוחמים יהודים עזי נפש, שבאו לנקום את מותם של אחיהם הספורטאים שנרצחו באולימפיאדה, או מאידך סיפור על מתנקשים מקצועיים וקרי רוח, שפועלים במקצועיות רבה בלי כל "ההילה" מסביב.
והדילמה הזאת - איך מספרים את הסיפור הזה, שהוא במידה רבה גם הסיפור הישראלי הגדול והמרכזי, מלווה כל מי שמנסה לכתוב על תולדות המקום הזה. כלומר: מהי טיבה "האמיתי" של הפעולה עליה אנחנו מספרים, ועד כמה יש במלאכת הסיפור גם מרכיב בולט של הסתרה וטשטוש. במידה מסוימת, הדילמה הזאת מחלחלת גם לספר "צרוב בגוף", ספרו האחרון של ישראל המאירי, שיצא לאחרונה בהוצאת עם עובד.
במרכז הספר עומדת משפחה ישראלית שורשית. הבת נטע - יכול להיות שם יותר שורשי מזה? - חזרה משהות ארוכה בניו יורק ועומדת ללדת בן, אבל זהות האב אינה ידועה. מסביבה ניצבים אביה גדי דגן, צייר ומרצה לאמנות, שעזב את הקיבוץ בו נולד וגדל וחי בנפרד מיונה אשתו; יוחאי בנם, שגר בבדידות בגליל ומטפל באנשים הלומי קרב; וספואן, אמן דרוזי צעיר ותלמידו הקרוב של גדי. כל עלילת הנובלה הקצרה הזאת דחוסה רובה ככולה בימים שבין הגעת נטע למיון נשים באיכילוב, ועד לרגע הלידה, שבה תתברר שאלת זהותו של האב. במקביל נחשפת פרשה נוספת שבה מעורב אבישי, אחיו של גדי שחי בקרוואן בשולי הקיבוץ, וכך נפרשת במיומנות רבה עלילה כפולה של לידה ומוות.
כלומר: בעיקרה עוסקת הנובלה הזאת בפירוקן של אותן הסתרות שגיבורי הסיפור, בעיקר המבוגרים שביניהם, טורחים ועמלים כל הזמן לטוות.
נדמה שביום הזיכרון האחרון, וגם ביום העצמאות שבא מיד אחריו, שבה אותה "מהות" ישראלית מאוד של הסתרה מול "אמת" לנצנץ ולבלוט: קריאות שיסוי איומות בחלק מבתי העלמין הצבאיים, ומולן ניסיון חלול משהו להציג חזות לפיה "כולנו עם אחד" ו"אחים אנחנו", בטקס הדלקת המשואות עמוס הזיקוקים והפירוטכניקה הצבעונית.
"אני מבינה שאת לבד"
המאירי מבקש להציג תא משפחתי שהקשרים הפנימיים בתוכו הולכים ומתרופפים ועולות בו שאלות שהיו מהותיות לקיום הישראלי, לפחות כמו שניסו להציג אותו בעבר: מלוכד, הומוגני, תומך ומגויס. לא שאותו תא משפחתי פרום עכשיו לגמרי, אבל המציאות הפשוטה של אבא, אמא, ילד - אותו גרעין משפחתי יציב ומוכר, מתפורר בעצם לאט לאט, ולא חוזר להתייצב גם כשמתגלה זהות אבי התינוק של נטע, או כמו שמיטיבה לתאר זאת הרופאה של נטע שאומרת לה בסוף הפרק הראשון: "אני מבינה שאת לבד".
במובן העמוק יותר, יש פה מעין מרד של הדור הצעיר - נטע, אחיה יוחאי וספואן, כנגד דור ההורים ילידי הארץ, אבל בסופו של דבר ובלי לגלות כמובן איך מסתיימת העלילה, ניתן לומר שגם הקיום שלהם מכיל בתוכו סוג של הרכנת ראש והסתרה.
הציור שעיצבה אביבה המאירי על הכריכה הקדמית, ובמרכזו קו תפר מעוקל ומשונן (נטע יולדת את בנה בניתוח קיסרי), מאיר באופן עמוק את תכניו של הטקסט הזה - יש בו פגימה ויש בו כאב ויש בו "ניתוח", אם להשתמש במילים מעט גבוהות, של החברה הישראלית שאותה בין השאר הוא חוקר.
המאירי הוא סופר של הנופים הארץ-ישראלים הפראיים - הוא עצמו מתגורר עם משפחתו במושב אמירים ליד צפת - ובמובן הזה יש קשר עמוק בין הכתיבה שלו לכתיבה של סופרים כמו יהושע קנז וישעיהו קורן. מתחת לתיאורי הנוף רוחשים אצלו תמיד יצרים עזים וסודות משפחתיים אפלים שבמוקדם או במאוחר יתפרצו ויעלו מעל לפני השטח.
פה ושם יש גם קטעים חלשים יותר בעיניי, כמו למשל בקטע שבו כותב האב גדי דגן מייל לחוקר שב"כ על מנת לחלץ את עצמו מהתסבוכת המשפחתית שאליה הוא נקלע. במקרה הזה החיצים החדים ששולח המאירי לעבר דמות האב הם ברורים וישירים מדי, ומקבלים אופי מעט שיפוטי.
כוחו הגדול של הספר הזה הוא בתחושת המסתורין והסוד שהוא משרה רוב הזמן על הקורא, ובכך שכמו בכל ספרות טובה הדברים לא מתפענחים בעצם עד הסוף. כל עוד המאירי מצליח לשמור על הקו הנקי הזה בכתיבתו, מדובר על פרוזה צלולה וחזקה במיוחד.
צרוב בגוף. הוצאת עם עובד. 216 עמודים