בדיעבד, הייתה אחלה הופעה. הבמה הייתה יפה כמו יצירת אמנות, בחירת השירים הייתה כמעט מושלמת, האורחים הרימו את הערב לפסגות מטורפות, המחווה ליהונתן גפן הייתה מרגשת עד דמעות ואפילו מזג האוויר היה נוח. אבל כפי שכבר כתב דני סנדרסון: מה שכאן בטוח, באופן מחודד, כולם פה גאונים בדיעבד.
בזמן אמת, יש לומר, ההחלטה לערוך אתמול מופע רוק מול 40 אלף ישראלים בזמן שטילים נורו לעבר המרכז הייתה הכל חוץ מהחלטה גאונית. למעשה, היא אפילו לא הייתה הגיונית. שלטי ה-LED שהזהירו כי בזמן אזעקה יש לשבת על הקרקע למשך 10 דקות "על מנת להימנע מפגיעה" הזכירו שוב ושוב את הסיכון הממשי לחיי אדם שכרוך בעצם קיום המופע.
בזמן שאביב גפן שר על הבמה את השורה היפה "מרוב כל השקרים שכחתי מי אני", אפשר היה לראות הדי פיצוצים במרחק בשמיים. יירוטים מעל חולון וראשון לציון. מרחק נסיעה קצרצר מפארק הירקון ישבו אנשים במקלטים ובממ"דים. המושג "מדינת תל אביב" מעולם לא הרגיש מוחשי יותר. אפשר היה לדמיין את הזמר בן ה-50 נשען על איזו מרפסת ומכריז: "בפארק הירקון הקמתי את מדינת תל אביב גפן". מה שהפך את גפן לאמן כל כך אהוב בניינטיז הוא החיבור שלו אל הקהל שלו, אתמול הוא הרגיש מנותק לחלוטין ממנו. זה כמובן לא עזר שרבים בקהל היו צמודים לנייד בניסיון לקבל מידע על המתרחש מחוץ לגבולות הבועה של גני יהושע.
הטענות, למען הסר ספק, לא צריכות להיות מופנות רק כלפי אביב גפן. ברגע שפיקוד העורף אישר את קיום המופע, ידיו היו כמעט כבולות. כן, הוא יכול היה לבטל את המופע - אבל אז הוא היה מפסיד את העלויות האסטרונומיות שיש בלהרים כזה מופע מושקע. הבמה הענקית, התפאורה הגרנדיוזית, התאורה, התשלום לספקים, אבטחה - כל אלה כמובן מתגמדים מול חיי אדם - אבל ברגע שניטלה ממנו האחריות, קשה להאשים אותו שהוא החליט להמשיך הלאה. אני לא מקנא בו על ההחלטה שהוא היה צריך לקבל, ובטח שלא יכול לשפוט אותו. ממילא, כל החלטה שהוא היה מקבל הייתה מתקבלת בביקורת.
בדיעבד, זה אפילו היה עוצמתי, עם נאום בו גפן קבע כי "קיום המופע שולח מסר חשוב יותר מכל שיר - אף אחד לא ישתיק את ישראל בחיים". אבל כאמור, זה יכול היה להיגמר גם אחרת לגמרי, עם שיגור אחד שהיה מפסיק את ההופעה וגורם ל-40 אלף ישראלים לשכב על הדשא בפארק הירקון עם הראש בין הידיים. זה יכול היה להיגמר באסון סטייל הר מירון. סטייל פסטיבל ערד. אז אביב האשים את הקהל שהם בבונים, היום הוא יכול היה להאשים רק את עצמו - אפילו אם האחריות נלקחה ממנו על ידי פיקוד העורף. אין ספק שכשהשעה 23:00 הגיעה ופארק הירקון נסגר לרקע האקורדים האחרונים של "עכשיו מעונן", הרבה אנשים נשמו לרווחה מאחורי הקלעים שכל העסק נגמר בשלום.
והיה גם מופע. הפעם ה-11 שגפן העלה את החגיגה שנתית של "נשף רוק". זה התחיל בהופעות "צנועות" יחסית. לפני עשר שנים הגיעו 6,000 מעריצים לנשף שנערך בגני התערוכה. ה-600 הראשונים שהגיעו זכו להפתעה: הופעת בונוס אינטימית שנערכה בשלוש לפנות בוקר במועדון זאפה. מאז הנשף גדל, הפך למין חגיגה שנתית של רוק עם אורחים מפתיעים שרק הפכו למרשימים יותר משנה לשנה. השנה אפילו הלייב פארק בראשון הרגיש קטן על גפן, והמעבר לפארק הירקון הרגיש טבעי. גפן הבטיח מופע ענק וקיים.
בצל הדרמה המלחמתית שמסביב, ודווקא בקונטרסט לבמה הענקית ולמופעי העבר, גפן עלה כמעט בצניעות לבמה וביצע רצף של להיטים. זה התחיל עם "מחר", "לילות לבנים", "מיליארד טועים", "המכתב", "השיר שלנו" ולצערם של רוב המעריצים בקהל, גם את "ורוד מבריק" הרע, כנציג בודד של השירים של אביב מהעשור האחרון. בהמשך הוא ערך מאש-אפ בין "מקסיקו" שלו ל"Running up that Hill" של קייט בוש, שכלל סימפול של השר איתמר בן גביר בנערותו, מספר כי הוא "יכול להגיע לרבין".
בין כל הלהיטים הגדולים, בלט דווקא שיר חדש בשם "אחכה", שכתב גפן לאביו שהלך לעולמו לפני פחות מחודש. מיד אחריו הצטרף אל הבמה מתי כספי, לביצוע של "מקום לדאגה" שכתב יהונתן גפן. אביב נכנס לנעליה הגדולות של ריקי גל, דבר שלא אמור לעבוד, אבל נפלאות דרכי המוזיקה - והביצוע המשותף של כספי וגפן היה מופלא, מרגש וסוחף.
שיא המופע הגיע כשמאחורי גפן הופיע הלוגו של מועדון הרוקסן המיתולוגי, ויחד עם חבריו ל"פלוגת הניינטיז" בוצעה על הבמה מחרוזת בועטת משירי הניינטיז. זה התחיל עם ביצוע של גפן עצמו ל"אחד אלוהים" של איפה הילד, המשיך עם ערן צור שביצע את "תמונה אימפרסיוניסטית" של כרמלה גרוס ואגנר, מאור כהן ששר את "שישי שבת" של זקני צפת, רוקפור שביצעו את "שוב לא שקט", חמי רודנר שביצע את "מה שעובר עליי" של איפה הילד ויהלי סובול שביצע את "מכה אפורה" של מוניקה סקס. אביב נראה כמו ילד בחנות ממתקים על הבמה, וניסה בעיקר לא להפריע לחברים ליהנות מלחגוג עם השירים מפעם מול 40 אלף איש. למעשה, באף שיר של אביב הקהל לא השתגע ושר בטירוף כמו בשירים האלה. אולי זאת ההפתעה הכי גדולה שאביב גפן תכנן לנו לכבוד יום הולדתו ה-50, הוא למד להשאיר את האגו בצד.
היה גם איחוד פחות מרגש של חלק מהקאסט של "עניין של זמן", כשדנה ברגר בלטה בהיעדרה. החברים על הבמה אמנם מאוד נהנו לשיר את שיר הפתיחה היפה של גידי גוב, אבל מעבר למנת נוסטלגיה גדושה (גפן הגדיר בהומור את הסדרה כ"משחקי הכס" של ישראל) האיחוד של שרון חזיז ואורי בנאי על במה אחת הוא לא באמת משהו שמישהו חיכה לו במיוחד.
נרשם גם איחוד של פורטיסחרוף לביצוע אחד של "חלום כחול", ודואט חביב עם נינט לביצוע של "שנינו שווים". הייתה גם הדלקת משואה "בשם האזרחים" במהלך הפאוזה המסורתית של "עכשיו מעונן". זה היה סוג של נאום בחירות. לפתע אביב גפן נראה כמו יאיר לפיד. "האזרחים דורשים שלום. בעיקר שלום בינינו. כי שלום זו החלטה. שלום זו עוצמה. שלום זה למנוע שנאה. שלום זה כבוד לבני האדם. שלום זה לקבל את האחר. שלום כי זה הרבה יותר עדיף ממלחמה. שלום בשביל הרגע, שלום בשביל המחר, עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". זה היה נאום ארוך, שאביב גפן הקריא במלאכותיות מתוך טלפרומטר. הכי רחוק מאותו ילד מורד שמתאמן בבית על לשבור גיטרות כדי להיראות מגניב על הבמה.
בשונה משנים קודמות, גפן לא חיפש מישהו שיבצע איתו את הקטע של אריק איינשטיין בדואט "יומן מסע". הפעם, גפן פשוט ביקש מאנשי התאורה לכבות את האורות, ונתן לאריק את הכבוד הראוי לו, כשקולו הגדול מילא את הפארק דרך הרמקולים. כשאריק שר "מביטים למעלה ונושאים תפילות", המשמעות הייתה מצמררת מתמיד, כשמעלינו לא היו רק כוכבים, אלא גם רקטות וטילים שמבקשים לפגוע בנו. איזה מזל שבסוף הלילה גילינו שיש רק שמיים מעלינו. בשורה התחתונה ההופעה הזאת לא הייתה צריכה להתקיים אתמול, אבל איזו יפה היא הייתה.