כמעט שמונים שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, הנאצים נוכחים בקולנוע יותר מתמיד. המחשה לכך אפשר לקבל בפסטיבל קאן, שנמצא כעת בעיצומו. לאיזה מסך שלא תפנו את הראש, תראו נאצים.
הם היו שם בסרט הכי מסחרי של הפסטיבל, "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל", בו הארכיאולוג המהולל נלחם בהם פעם נוספת; הם היו שם באחד הסרטים הכי אמנותיים ומאתגרים שלו, "Occupied City", מגנום-אופוס באורך ארבע שעות של סטיב מקווין, זוכה האוסקר על "12 שנים של עבדות", העוסק בהולנד תחת הכיבוש הנאצי בעזרת שני אמצעי מבע בלבד - קריינות יבשה, וצילומים גנריים מאמסטרדם של ימינו. קשה לקרוא לתוצאה המתישה "סרט". מדובר ביצירת וידיאו-ארט המתאימה להקרנה במוזיאון, וגם שם לא ברור מה הערך והתועלת בה.
חשוב מכל, הנאצים גם עומדים במרכז מה שהוא הסרט הכי טוב ומהולל בפסטיבל עד כה - "The Zone of Interest", שמסתמן כפייבוריט לדקל הזהב. נוסף לזאת, הוא צפוי להפוך לאחד הסרטים המדוברים של השנה, לככב בעונת הפרסים ולהירשם גם כאחד מ"סרטי השואה" הבולטים של השנים האחרונות.
את הסרט ביים ג'ונתן גלייזר, יהודי בריטי שחתום על כמה מן הקליפים היפים בכל הזמנים, וכל סרט שלו עד כה התגלה כיצירת מופת - האחרונה שבהן הייתה "מתחת לעור" בכיכובה של סקרלט ג'והנסון לפני עשור. ב"The Zone of Interest", הבמאי מתבסס באופן חופשי על ספרו בשם זה של מרטין איימיס, שבתזמון פואטי הלך אתמול לעולמו. בהשראתו, הוא עוקב אחר שגרת יומם של רודולף הס, המפקד של מחנה ההשמדה אושוויץ, ושל זוגתו הדוויג וילדיהם. אין בסרט דמויות של יהודים - אנחנו רק שומעים את הזעקות שלהם מן המשרפות, הצמודות למעונם של הנאצים.
משפחת הס מתעלמת ממה שמתרחש בצד השני וממשיכה בשגרת יומה. היא עסוקה בעיקר בטיפוח הגן המרהיב שלה, אותו הסרט מציג בו בזמן כגן עדן וכגיהנום. מאז "קטיפה כחולה" של דיוויד לינץ' לא ראינו שימוש קולנועי מצמרר כל כך בפרחים.
המשפחה עסוקה גם במלאכות כמו בישול, במשחקי ילדים ובליטוף כלבים. יש לה הרבה תחביבים ונראה שהיא אוהבת הכל, חוץ מיהודים. הס, מצידו, עסוק ברצח עם, ומתייחס לכך כפרויקט באותה קורקטיות וקור רוח שקבלן היה מתייחס לבניית בניין חדש.
"The Zone of Interest" הותיר אותי ללא מילים, אבל גם מלא מחשבות. לא יכולתי להפסיק לחשוב ולדבר עליו, גם הרבה אחרי הצפייה. באחד מרגעי השיא, גלייזר מתאר בחוכמה רבה ומלאת ניואנסים כיצד הס מתחלחל לראשונה. ניכר שהוא מבין כי לעולם לא ישכחו את מה שעשה. הסרט הזה מסייע לנו לעשות את הדבר החשוב מכל: לזכור.
"Zone of Interest" הוא "הבן של שאול" החדש. עוד יחלקו לו כל סופרלטיב אפשרי, אבל לפני שנמשיך ונסיים להשתפך עליו, אפשר גם לשאול - האם זו באמת הגישה הנכונה? האם זו הגישה הנכונה, לעשות סרט שואה שאין בו יהודים? האם זו הגישה הנכונה, לעשות סרט שמתמקד בפעולות היומיומיות של הנאצים ובכך מציג אותם כבני אדם? ולמה, מכל הסרטים על אייכמן ועד הסרט הזה, לקולנוע יש אובססיה כזו לעיסוק בסוגיות כמו הבנאליות של הרוע והבירוקרטיה של מנגנון ההשמדה, האם זו הגישה הנכונה?
במהלך מסיבת העיתונאים הרשמית אחרי ההקרנה, גלייזר ענה על השאלה האחרונה. "היה לנו חשוב לא להראות את הנאצים כמפלצות", הצהיר. "הטרגדיה הגדולה של השואה היא שבני אדם עשו את זה לבני אדם אחרים. נוח לנסות להרחיק את עצמנו מהם כמה שאפשר, אבל בוא לא נהיה בטוחים שאנחנו לא כאלה. הסרט מראה שבכל אחד יש יצר אלים".
הארכיונים באושוויץ העניקו לגלייזר גישה מלאה, ושאלתי אותו אם היה פרט מסוים אחד בתחקיר שטילטל אותו במיוחד.
"נתקלתי בעדות שמיעה של הגנן של משפחת הס. הוא שמע שיחה בה רודולוף סיפר להדוויג כי קיבל קידום, מה שאומר שיצטרכו לעזוב את אושוויץ", אמר לי במהלך מסיבת העיתונאים, שיש לציין כי התנהלה באווירה שקטה ומכבדת במיוחד. "הדוויג כעסה מאוד. היא אהבה את הבית שלהם והייתה קשורה למקום. היא כל כך רצתה להישאר בסמוך למחנה ההשמדה, שאמרה שלא תעזוב מרצונה, ויצטרכו לגרור אותה משם. הדיאלוג הזה הותיר בי חותם, והוא היה הבסיס לעשיית הסרט".
בהמשך האירוע, קמה צ'ז אברט, החשובה במבקרות הקולנוע האפרו-אמריקאיות, וביקשה לומר משהו. "כשהייתי ילדה, חינכו אותנו בבית ספר שדבר כזה (השואה) לא יכול לקרות באמריקה", סיפרה. "הייתי אומרת - רגע, אבותיי היו עבדים שלכם, אז איך אתם יכולים להגיד שדבר כזה לא יכול לקרות?" בתגובה, מפיק הסרט ג'יימס ווילסון שלף ציטוט של ג'יימס בולדווין:
"השואה הדהימה וממשיכה להדהים אנשים לבנים. הם לא ידעו שהם יכולים להתנהג ככה. אך אני בספק שהיא הדהימה אנשים שחורים - לכל הפחות, הם לא נדהמו באותה צורה".
ועוד פרט אחד, לא טריוואלי בכלל: מסיבת העיתונאים לרגל סרט השואה החשוב של השנה נמשכה כחצי שעה, והמילה "יהודי" לא נאמרה בה פעם אחת.