מרטין סקורסזה הוא מוותיקי הבמאים הבכירים שפעילים כיום, ואורח קבוע בפסטיבל קאן מזה חמישים שנה. הוא הגיע אליו לראשונה בתחילת שנות השבעים כצעיר אלמוני עם סרטיו הראשונים, ובהמשך אותו עשור זכה בדקל הזהב עם "נהג מונית". לאחר מכן הציג בו סרטים נוספים, מ"מלך הקומדיה" ועד "כנופיות ניו יורק", והשבוע הוא שב אליו פעם נוספת, והפעם עם סרטו החדש והשאפתני במיוחד - "רוצחי פרח הירח", בו מככבים שני שחקנים שהוא מכיר היטב, רוברט דה-נירו וליאונרדו דיקפריו.
הסרט לא השתתף במסגרת רשמית. לדברי התקשורת האמריקאית, הסיבה לכך כזו: אפל ופרמאונט, שאחראים להפקתו והפצתו, התרשמו מן ההצלחה של "אהבה בשחקים: מאווריק" ו"אלביס", שהוקרנו בשנה שעברה בקאן מחוץ לתחרות הרשמית והשתמשו בכך כמקפצה להצלחה קופתית ולשלל מועמדויות לאוסקר, והחליטו לנקוט באסטרטגיה דומה. כך התפנה מקום לסרטים אחרים על הפודיום, כי אם "רוצחי פרח הירח" היה מתחרה כאן, הוא לבטח היה זוכה בפרס מרכזי, ואולי אפילו מזכה את סקורסזה בדקל הזהב השני בקריירה שלו. מדובר ביצירה קולנועית עצומה ונהדרת, שתירשם כאחת מגולות הכותרת של 2023.
האפוס הזה יעשה סיבוב באולמות הקולנוע בארץ וברחבי העולם באמצע אוקטובר, ואז יעלה באפל טיוי פלוס. נסקור אותו ברחבה כשיהיה זמין לקהל הרחב, ובינתיים נסתפק בסקירה קצרה.
הסרט עוסק ברציחות האוסייג', אחד מן הסיפורים המזעזעים בהיסטוריה האמריקאית העכשווית: רצח שיטתי של ילידים אמריקאים שהתרחש באוקלהומה בתחילת המאה הקודמת, בניסיון להשתלט על תמלוגי הנפט של שבט האוסייג'.
סקורסזה מציג את הסיפור דרך שלוש דמויות מרכזיות. שתיים מהן לבנות: איש עסקים חסר מעצורים בגילומו של דה נירו, והאחיין הקל לתמרון שלו, המשתחרר מן הצבא האמריקאי ומיד מצטרף לצבא של דודו, אותו מגלם דיקפריו. השלישית, בגילומה של לילי גלדסטון, היא בת לשבט האוסייג', שהופכת לזוגתו ולכן גם לקורבן של החייל המשוחרר.
זה אולי לא הסרט הכי טוב של סקורסזי, פשוט כי התחרות קשה, אבל זה לבטח הסרט הכי ציני וביקורתי שלו. על משקל "הם יורים גם בסוסים", אפשר לומר כי בסרט הזה יורים גם בסוסים, גם בכלבים, גם בנשים וגם בילדים. לפי הסרט, לאמריקה הלבנה היתה מטרה אחת. המטרה היתה כסף והמטרה קידשה את האמצעים. "רוצחי פרח הירח" מציג את קורות ימיה של אמריקה כהיסטוריה המונחת על שלוש יסודות: הונאה, השמדה וגזל, והוא עושה זאת בצורה מפעימה.
הסרט נמשך יותר משלוש שעות ויש בו גם רגעים פחות חזקים, אבל הוא הולך ונוסק לשיאים קולנועיים אדירים. התורים להקרנה היו אינסופיים, האולם היה מלא עד אפס מקום, ואף אחד לא יצא באמצע, הסתכל בשעון או ייחל שהסרט ייגמר. להפך, רק רצינו עוד ועוד מהטוב הזה.
אחרי הכל, לא בכל יום יוולד במאי כמו מרטין סקורסזי, שבגילו ממשיך לחדש ולהפתיע ומצליח לשמור כאן על מתח, דרמה ותנופה באמצעות שלל אמצעים אמנותיים ועלילתיים מבריקים. לא בכל יום יהיה כוכב כמו רוברט דה-נירו, הממחיש כאן סופית שהוא אחד מן השחקנים הגדולים בכל הזמנים, ולא בכל יום יהיה שחקן כמו דיקפריו, שעושה כאן את תפקיד חייו. מעל כולם מתעלה לילי גלדסטון, שפניה מלאות ההבעה מכילות בתוכן את הטרגדיה הבלתי נתפסת של הסיפור הזה. חבל רק שזמן המסך שלה מועט יחסית והדיאלוגים מעטים עוד יותר. מסרטיו הראשונים ועד היום, סקורסזה ממשיך להשתיק נשים ולדחוק אותן לשוליים.
הקהל בקאן לא אוהב את שירותי הסטרימינג, בהם הוא רואה כאויבים של תעשית הקולנוע. לכן, כשהתחילה ההקרנה ועלה הלוגו של אפל, כמה מן הנוכחים שרקו לו בוז. כמובן שזה לא מזיז לתאגיד הענק: הם ודאי מאושרים מן ההימור על "רוצחי פרח הירח", שלאור איכותו, תכניו, כוכביו והביקורות המשתפכות שהוא מקבל בצדק רב, מסתמן כפייבוריט לזכייה באוסקר. אם יקרה הדבר, זו תהיה הזכייה השנייה של אפל באוסקר בשלוש השנים האחרונות, אחרי שכבר עשו זאת עם "קודה". נטפליקס יכולים רק לקנא.