פרק הסיום של "קורדרוי" ממסגר את התמה שלה באופן שמזכיר בעיות גיאומטריה בתיכון: להיות צעיר תל אביבי עם אדג' = להמיר את האישיות שלך בפסאדה ריקה. פסאדה = בריחה מרגשות. להרגיש רגשות = להיות סחי. מי שרוצה לחיות חיים מלאים עליו להיות סחי - מ.ש.ל. מדובר במסגור חביב לחוויית חיים מורכבת פי כמה, שכמעט כל אדם שאי פעם חווה את עצמו מבחוץ יכול היה להתחבר אליה. הרעיון פשוט: להראות שהחיים הריקים שבהם את מתנהלת כקריקטורה של עצמך הם, ובכן, ריקים. אולם, בדיוק כמו הדמות הראשית שלה, קורדרוי לא מעיזה לצאת מהגבולות של עצמה ולאבד לרגע את הפאסון לטובת פיסה של כנות והעברה אמיתית של המסר.
בין סצנות סקס בתדירות שלא הייתה מביכה את "משחקי הכס" (לא שאנחנו מתלוננים), לנגיעה חשובה בגבול האפור שבין הטרדה מינית ברורה להטרדה מינית ברורה שעושים לך עליה גזלות דעת (גזלייטינג, כלומר), הסדרה מספרת את סיפורה של גיבורה שכל מעוזה הוא להיות אנטיתזה של אדם בורגני מן המניין. היא לא בת 30 אבל גם לא חיילת משוחררת, כלומר לא מישהי שיש עליה אבל גם לא רוח נעורים, שנמצאת למעשה בתקופה המייגעת שבה את נאלצת להתנהג כמו בת זונה כי זה כל מה שנותר לך בתוך הכלא שנקרא שנות העשרים. היא סולדת, בזה ומשוועת במקביל לחיים המשעממים כביכול, וכל זאת בעת שהיא חיה בבליל של סמים, אורגיות ורומן אסור, ולא מסכימה לחוות אף חוויה שעלולה להוריד לה את הדופק מתחת ל-180.
למעשה, לצפות ב"קורדרוי" מרגיש קצת כמו לצפות בחיים שאת בת ה-12 דמיינת שמתרחשים בעשור השלישי לחיים, או לחילופין ההורים המודאגים שלך חושבים שאת חיה כשהם שואלים בארוחת שישי אם שמעת פעם על סם האמדי, אותו הם הוגים כמובן במלרע. ואולי זו גם בדיוק מהותה של הנקודה המפוספסת. במקום להפיג מעט את מעטה המסתורין ולתת הצצה כנה לחוויית הבדידות שנלווית לחיים חיצוניים מדי, כאלו שמתנכרים לשורשים פשוטים עד כדי איבוד העצמי, "קורדרוי" מתעקשת לשמר את האדג' בעוד ועוד דיאלוגים שמרחפים מעל הנקודה הכואבת אבל אף פעם לא באמת נוגעים בה. כאלה שמגרדים את האמת, אבל תמיד משאירים את הבמה המרכזית למניירות ותחזוקן.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הגיבורה, שפותחת את הסדרה כשהיא עוטה על עצמה תדמית מרוחקת וחסרת פגיעות, נותרת ככזו גם בסיומה, בתוספת הבנה רפה על ההקרבה שעליה לעשות בשביל להיות קרובה למושא אהבתה. באחת מסצנות הסיום, היא מתעלפת (או עושה את עצמה) בתגובה לארוחת ערב משעממת מדי שבה נכחה, סצנה שהיא בבחינת משפט המפתח של הסדרה כולה. תוך ניסיון להעביר את הדמות תהליך רגשי ועדיין לשמור עליה "אטרקטיבית" בכל סצנה וסצנה, היא מאבדת את קסמה ונותרת לא יותר מאב טיפוס כללי של אדם שטרם ביקר אצל הפסיכולוג. האפשרות להתחבר אליה בכנות, מזערית כמעט כמו סך הסצנות בסדרה שלא ענו להגדרה המילונית של המילה "מגניב".
ואולי באופן אירוני "קורדרוי" מעבירה את המסר בהופכין. בעת שהיא מתאהבת מדי ברעיון של עצמה, נמנעת התפתחות וגדילה שלה, ומועברת הסכנה הנלווית להישענות גדולה מדי על הדימוי החיצוני שלך. כי להתבגר זה כואב, ולהסתכל על עצמך בכנות זה כואב עוד יותר. אבל שם טמונים גם החיים, כך שמעתי. שם הפרס של מי שמוכן לזנוח את עמדתו הסרקסטית ולהיחשף. בעת שהיא מסרבת לזנוח את העמדה המרוחקת, "קורדרוי" נותרת במקום ולא מצליחה לגדול, ומוכיחה לכולנו שהאדג' האמיתי כרוך תמיד באמת.