"מלכת אמבטיה" מאת חנוך לוין - אותו "רביו סאטירי בשני חלקים על שבת אחים בצל תותחים" כשמו המלא - הוא יותר מאוסף מערכונים. הוא סמל. נקודת קיצון של התיאטרון הישראלי והתרבות הישראלית כולה, אולי המראה האכזרית וחסרת הרחמים ביותר שהסיפור הישראלי יכול לקבל.
מעולם לא נראינו רע יותר כמו שאנחנו נראים ב"מלכת אמבטיה": חלולים, קנאים, מדושני עונג, מתבשמים מדמותנו ומרוכזים בעצמנו, אדישים לחלוטין לסבלו של האחר במקרה הטוב ושמחים לאידו במקרה הרע, נסחפים בפאתוס לעבר עוד מעגל של מלחמה, אלימות ומוות בשם איזה עיקרון מומצא זה או אחר. זה טקסט שמגחך על הנקודות הכי כואבות ורגישות שלנו - כאלה שכואבות במיוחד גם ב-2023 - בתוספת של שירים היתוליים, אלוזיות מקראיות, וכמובן: קקה ופיפי, כדי שלא נשכח כמה הכל מטונף גם האמבטיה בידינו.
בשלל מחזותיו, לוין ידע לתאר בפואטיקה מופלאה את הטרגדיה של הקיום האנושי. ואולם, "מלכת אמבטיה" נמצאת בדיוק בצד השני של הסקאלה של היצירה שלו: בוטה, נעדרת כל עדינות או סאבטקסט, שחובטת בצופים שוב ושוב.
כשהיא עלתה לראשונה ב-1970 בתיאטרון הקאמרי, הצופים השיבו חבטה בחזרה: הסערה שעורר המופע בישראל, השיכורה מניצחונה במלחמת ששת הימים, הייתה כה גדולה - והוא הורד מהבמות תוך זמן קצר. אבל כמו שקורה לעתים במקרים כאלה, השנים - כמו גם ההכרה הנרחבת בלוין כאחד מבכירי המחזאים הישראלים, והעובדה שהבעיות שהשחיתו את חיינו כאן לא נפתרו באמת - רק הפכו את "מלכת אמבטיה" למיתולוגיה ולטקסט מכונן. למרבה האימה, חלקים לא מבוטלים מהמופע וגיבוריו עודם רלוונטיים להחריד. הרי דור הולך ודור בא, ו"אנשי בסדר", גיבורי שיר מרכזי של "מלכת אמבטיה", הכל-כך מרוצים מעצמם ומשוכנעים בצדקתם, עם אצבע בתחת ושיר גרון - עומדים לעולם.
ומפני ש-2023 היא מהשנים המופרעות בתולדותנו, אין מתאימה ממנה כדי לארח גרסה חדשה של המופע, שעולה על במת התיאטרון הערבי-עברי ביפו בבימוי של רביע חורי ובכיכובם של ארבעה שחקנים ערבים: מונה חוא ("מנאייכ"), ראמי סליבא, ווטן עבד אלגני ובסאם בירומי (ועל כך בהמשך).
הבמה הקטנה, שעליה אמבטיות ואסלות כתפאורה, הולמת את המעמד האופוזיציוני - ובאיזה אופן, אפילו שהשפה השתנתה לאין שיעור, הקצב המהיר של המערכונים כאילו מותאם לדור שחי בסרטונים של דקה וחצי בטיקטוק.
גם היום, לאמבטיה יש הרבה מה לנקות - ובפרט כלפי הבורגנות הישראלית השבעה והמרוכזת בעצמה, כולל זו מהצד "הנאור". בעיניים מודעות, "צ'מבלולו" מאבחן במדויק את היעדר הסולידריות והשוויון, שמתגמשים רק בזמן עימות וגם זה לכאורה. חולדה ובועז, גיבוריו הפריווילגיים והמגוחכים של "החיזור" הם קריקטורה של תל אביב המאוהבת בעצמה, עד כדי רצונם הבלתי נשלט לנשק לעצמם את חור התחת לצלילי "הדנובה הכחולה". האמהות הגאות שלוקי ופצלוכס מתרברבות בהישגיהן הכבירים של ילדיהן - שכל מה שהם עושים זה לאכול ולישון. ואנשי בסדר - הבטוחים שהם בסדר - ובכן, כאמור, הם עדיין כאלה. אפילו "ישיבת ממשלה", שבו חוא מדלגת בין חיקוי של גולדה מאיר הצודקת-תמיד-בעיני-עצמה לחיקוי של נתניהו, ממחיש כמה מעט השתנה בתפיסה הישראלית את עצמה.
אבל האלמנט החשוב ביותר בגרסת 2023 של "מלכת אמבטיה" הוא הזהות הפלסטינית של ההפקה. לכאורה לזהות השחקנים אין משמעות - התפקיד על הבמה הוא מה שקובע. אבל זה לא כך: הזהות הזאת נוכחת על הבמה, ולא רק בגלל מבטא כזה או אחר, אלא בעיקר בגלל ההתעסקות החוזרת ונשנית של "מלכת אמבטיה" בנראטיב הציוני, בהיבטים המשיחיים-דתיים שלו ("המלכות היא שלמה", "עשרת הדיברות") וביחס המזלזל, הגזעני והאלים כלפי ערבים.
לכן, כל נקודת המבט משתנה כשהפרודיה הפנים-יהודית של לוין, חריפה ככל שתהיה, הופכת לכתב אישום מהצד שלא נשמע בשיחה. וסעיפיו הם רבים: התותח הביישן שלא נעים לו להכניס פגז לכולכם, יורה בדיוק לאדישות הישראלית לפגיעה בבלתי מעורבים; "היה זה בגיל שלוש" שמגיע מיד לאחר מכן, ובמרכזו ילדים העומדים תחת הפגזות, מזכיר שגם בעזה וגם בשדרות ילדות רוצות לחיות; זה כולל כמובן גם את "הריאיון" שבו עיתונאי שואל אנשים אקראיים על דעתם על "יחסינו עם הערבים" ומגלה שאין להם בכלל מה לומר.
בראש ובראשונה זה נוגע לשני מערכונים קשים במיוחד: "סמטוכה", מפגש בין יהודים "מתקדמים" שמעסיקים עובד ערבי שהוא "ממש כמונו", לבין חבריהם שמרוב מוסר עוצרים את עצמם בקושי מלדפוק לו מכות בגלל ניסיון פיגוע שאירע יום לפני כן; ו"נרות שבת" (מונולוג מתוך "הפטריוט", סאטירה מאוחרת יותר של לוין שהשתרבבה להפקה הנוכחית), ובו פנטזיה על מין ואלימות, ובסופה התעללות של ממש בערבי, זוכה למעטפת של יידישקייט. אלה מערכונים בוטים על עליונות יהודית, המציגים את האפשרות הנוראה ביותר במפגש בין שני העמים. זה לא מצחיק במיוחד: המראה כל כך מכוער ומבעית, שקשה בכלל לעכל אותו.
וכששחקנים ערבים מבצעים אותם על הבמה, האירוניה נעלמת. בטקסט של לוין הדמויות הערביות כמעט ואינן מדברות. הגרסה של תיאטרון יפו מכניסה את הקול שלהן לתוך הסיטואציה. ובקול הזה, זו לא פרודיה בכלל והאירוניה מתה - אלא סרט אימה, המחשה של הפחדים העמוקים של מיעוט שמתייחסים אליו כאל אויב. זה משנה את כל התמונה: מי שיצפה לשחזור של סאטירה עתיקה על דורות שכבר אינם רלוונטיים - ולכן כביכול כבר אין מי שייפגע ממנה - יגלה שהאגרוף המחודש כואב הרבה יותר בבטן.
והאמת היא שהאגרוף הזה מופנה גם פנימה, ובשיאה - הסאטירה היא אוניברסלית. הרי אפילו בתיאור הגרוטסקי של עקדת יצחק, כשאברהם על האסלה ומכנסיו מופשלים ויצחק ממתין למאכלת בתוכה של האמבטיה, או "אבי היקר, כשתעמוד על קברי" המלווה בנגינת עוד, הסיפור משותף לכל העמים שמאבדים את ילדיהם על מזבח של מלחמות קדושות.
יש כמה שינויים בגרסה הנוכחית של "מלכת אמבטיה", כמה מערכונים שירדו וכאלה שקוצצו, כולל מערכון הנושא. לא הכול מבריק: חלקם הזדקנו לחלוטין ("זבוב"), חלקם בשפה שהתיישנה, את חלקם אפשר היה לשייף ולשכלל את הביצוע, ובחלקם, מה לעשות, הטרגדיה גברה על הקומדיה.
ובכל זאת, ההפקה כוללת כמה וכמה רגעים מרהיבים, ונשענת על קאסט חלומות: עם הכריזמה של חוא אפשר להאיר אולמות שלמים, סליבא קורע מצחוק, בירומי חוגג על הבמה ועל עבד אלגני עוד נשמע רבות בעתיד. תפאורת השירותים הדלה מעניקה לכל מערכון ומערכון מרחב שטותי, מקליל ומטופש, והאתנחתא האולטימטיבית מגיעה בנאמברים המוזיקליים, שמתוך נאמנות למוזיקה המקורית שכתב זהר לוי נשמעים כמה פרודיה מושלמת על הסאונד של שנות השבעים בישראל, להקות קצב פינת הלהקות הצבאיות (עיבוד וניהול מוזיקלי: אליאס גרזוזי).
ספק אם גרסת 2023 של "מלכת אמבטיה" תעשה את אותו הרעש שעשה המקור. הבמה מרכזית פחות, התיאטרון חשוב פחות, ואפילו שפופוליסטים עדיין נלחמים בכל סממן של תרבות ביקורתית, החברה הישראלית כיום אדישה לאמנות מהסוג הזה, בפרט בימים שבהם השיח הישראלי כולו בנוי על תיבות תהודה ששום דבר לא חודר אליהן. מי בכלל רוצה להביט במראה? הרי מלכות האמבטיה בידינו, וזה מה שחשוב.