בידור הוא מקצוע ורובי וויליאמס הוא מקצוען. תנו לו שעה וחצי והוא יגרום לכם לשמוח, לצחוק, לרקוד, להתרגש, לבכות, ולצאת בתחושה שביליתם את הזמן הטוב ביותר של חייכם איתו ועם השירים שלו. אבל ההופעה אמש בפארק הירקון הייתה הרבה מעבר למופע בידור ומוזיקה מצוין של כוכב פופ בינלאומי מנוסה, שנותן לקהל את כל כולו. זה היה ערב שבו רובי וויליאמס הצליח להיכנס מתחת לעור של הקהל הישראלי ולהפוך לאחד משלנו. לעשות איתנו אהבה ולכבוש אותנו, רגע אחרי רגע, שיר אחרי שיר, קטע קישור אחרי קטע קישור.
ככל שהמופע התקדם התגברה הקירבה האינטימית בינו לבין עשרות האלפים שמילאו את הפארק, עד שנדמה היה שכולנו יושבים בסלון הבית שלו ומול ספת הפסיכולוג עליה הוא עובר תרפיה. בסוף המופע, כשסיפר עד כמה מצא את ישראל כמקום מיוחד עבורו, עד כמה הוא מצא כאן שלווה, אותה לא מצא בשום מקום אחר ועד כמה הוא חש קשור אלינו, כמי שנשוי ליהודייה וילדיו יהודים, התחושה היתה שהוא נטמע בתוכנו, שעוד רגע הוא עושה טרנטינו ועובר לגור פה, כמועמד להשיא משואה ביום העצמאות הקרוב.
בפברואר הקרוב וויליאמס יהיה בן 50 ולמרות שלא ייצר להיט באמת משמעותי בשנים האחרונות, הוא עדיין אחד מכוכבי הפופ הגדולים בעולם, בעיקר בזכות היכולות שלו כפרפורמר, שמספק לקהל שואו סוחף עם מיטב הלהיטים. בא לכייף על הבמה, לאהוב את הקהל שלו ולתת שעה וחצי של גוד טיים, לחגוג את היותו רובי וויליאמס. עדוי בתכשיטים, לבוש בחולצת זהב, ששיוותה לו מראה של גולדן גאד, מלווה בלהקה מצוינת, שכוללת סקציית כלי נשיפה, זמרות ליווי נהדרות ושש רקדניות, הוא ידע לפנק את המעריצים, למרות שבמופע הזה השמיט את "Millennium", שאמור היה להיות מבוצע, שכח מקיומו של "Eternity" ויש להניח שהאורחת נגה ארז, שהיתה חלשה ב"Kids", פחות התאימה ל-"Somethin' Stupid". במקומם הפציעו קאברים לאואזיס ("Don't look back in anger"), כריס קנר ("Land of 1000 dances") וכמובן להקת-האם טייק ד'את.
אבל אלה באמת בוטנים, משום שעיקר הקסם של וויליאמס במופע הזה נוצר בקשר הבלתי אמצעי שיצר עם הקהל בקטעי הקישור שבין השירים, בהם סיפר על חייו האישיים ועל הקריירה שלו רוויית הסקס, סמים, שערוריות ופפראצי, ירד אל הדשא כדי לגעת במעריצים, דיבר על הקשר שלו עם ישראל וניסה ללמוד מילים בעברית ("איך אומרים בעברית 'סקס'? 'סקס'? נו באמת!"; "איך אומרים בעברית סקנדל? 'סקנדל'? נו באמת!"). בשלב מסוים הוא "אימץ" מעריץ מהשורה הראשונה בשם שמעון, שפניו כיכבו על המסכים משך דקות ארוכות, ניהל אתו דיאלוגים ממושכים והקדיש לבן שלו ברכה אישית. את "She's the one" הוא הקדיש למעריצה בשם שירי, שגם אותה הפך לכוכבת לרגע.
מודע לגילו ולמעמדו, הוא תיבל את המופע בכמויות עצומות של הומור עצמי. "אני רובי פאקינג וויליאמס, וזה התחת שלי", הוא ירה מיד בהתחלה. לעג לגילו - למרות שפיזית הוא נראה מעולה - כששיר מתעכב, כי הוא צריך לקחת אוויר, הוא צעק על הקהל: "יש לי תסמיני קורונה מאוחרים, זה לא הגיל שלי, פאקרז". באותו הומור עצמי הוא סיפר על חברותו בלהקת הבנים טייק ד'את, כולל קליפ הבכורה שלהם, שזכה לניתוח מדוקדק, עם עצירה על ישבנו העירום והצעיר ("היום הוא כבר לא נראה ככה"). ולא שכח לצחוק על הבטחות שהבטיח לעצמו בחיים - "החלטתי שלעולם לא אתחתן ולא אוליד ילדים, ואני נשוי פלוס ארבעה".
קטעי הקישור האלה החזיקו את הקהל ב"בטן" היחסית שנוצרה באמצע המופע, בין הלהיטים הגדולים. הם היו כה דומיננטיים, עד שלרגעים היה נדמה שמדובר בטוק שואו טלוויזיוני או בסשן של כיתת אמן. הרגע הקרינג'י נרשם כוויליאמס ניצל את "Candy" כדי לזרוק לקהל חולצות מגולגלות מתוך דלי בסגנון אופרה ווינפרי ודודו טופז. ניכר היה שהוא מתאמץ כדי למצוא חן ולהיות אהוב בכל דרך אפשרית, וזה עבד לו, כי חוץ מהצעת נישואין על הבמה ראינו אמש הכל. השיא הגיע כאשר מנה את שורת המחלות והתסמונות הנפשיות מהן הוא סבל וסובל לאורך השנים, ולחץ עוד יותר על בלוטות הרגש, כשהודה למשפחתו ולקהל על כך שהיו אתו ברגעים הכי קשים בחייו, כאשר חשב שיסיים אותם מוקדם מדי.
פרקליטו של השטן, ציני וחסר לב, היה אומר שוויליאמס הוא מאסטר-מניפולטור רגשי וחנפן-על, שקנה אמש את עשרות האלפים בשורה ארוכה של ליקוקים והנדסת רגש שעלו על גדותיהם, מדובר הרי במקצוען בידור, אבל מי שנכח אמש בפארק האמין לו לכל מילה, מהרגע שאמר בהתחלה שהמפתח להצלחה בבידור הוא לאהוב את הקהל שלך. הוא הראה אמש עד כמה הוא אוהב את הקהל הישראלי שלו באמת ועד כמה הוא מודה לו על כל שנות התמיכה.
מכל הבחינות, זו היתה הופעה טובה בהרבה מזו שנתן בפארק לפני שמונה שנים. לא שהקודמת לא היתה טובה, אלא שבזו וויליאמס התעלה על עצמו. אפשר לומר שזה היה מופע הפופ הטוב ביותר שידע פארק הירקון מאז ג'ניפר לופז לפני ארבע שנים, טוב לא פחות מג'סטין טימברלייק וליידי גאגא אי שם ב-2014.
ביציאה מהפארק, כשבאוזניים מתנגן "Time of my life" של ביל מדלי וג'ניפר וורנס מפס-קול "ריקוד מושחת", אמרה לי מישהי: "חשבתי עלינו, הישראלים, אנחנו עם מסוכסך ומפולג ובא הבריטי הזה והציע לנו עסקה של אהבה תמורת אהבה. הוא הראה לנו שהוא בדיוק כמונו, פגום ואנושי, ראה בנו את הטוב, וכל כך האמנתי לו, נהניתי בטירוף". היא לא היחידה.