לכל ריאליטי יש פתיחה מייגעת. באח הגדול זו הצגת הדמויות, בכוכב הבא זה האודישנים ובחתונמי זה פסטיבל חסויות ושיחות עם יעל שאורכו כרבע עונה. אחרי פרק פתיחה מקסים אך משמים אנו ממשיכים להיכרות עם זוג חדש ש-לא תאמינו - מודד גם הוא בגדים. כאמור בטורי הקודם חתונמי נחה על סידורי הפרחים, וגם הפרק לא נותנת לנו יותר מדי עם מה לעבוד, אבל כרגיל, נשנס מתניים על מנת להצדיק את בחירות הצפייה העגומות שלנו.
משה ונעם
משה, בעל עסק איטום, 32, מגיע יחד עם הכלב "סופה", וחוץ מגישה מגדרית יוצאת דופן לכלבים יש לו גם סיפור רקע קשה באופן מיוחד. כבר חששתי ששוב יתחיל משחק הניחושים "מה הבעיה עם ההורים האלה", שנפתח בהצגת הוריה של עינב מהפרק הקודם, אבל גם ליעל כבר אין סבלנות למגננות והיא משקשקת את משה עד שיצא משם וידוי. הוריו, מסתבר, מכורים לסמים לשעבר שנכנסו למכון גמילה כשהיה צעיר והותירו אותו לגדול אצל סבתו בלית ברירה. הם גם התגרשו, אבל למי אכפת בשלב הזה.
אפשר לבקר את יעל על חוסר האתיקה שלה מפה עד הודעה חדשה, אבל בסוף מישהו צריך לבצע בריאליטי הזה את העבודה השחורה. אי אפשר שכל המטענים הרגשיים מרומזים ומרחפים ברקע, ומי שמגיע לתכנית כזו, יודע שיצטרך להניח את הקישקע מול המצלמה. בכל מקרה, הניתוח מצליח, הווידוי נשלף ויעל מוצאת את זה סופר גברי, ורגיש וחזק, אהה, כלומר, הכוונה היא לכלב.
למקרה הת"ש הקיצוני הזה אין ברירה אלא לשדך את נעם, עובדת סוציאלית בת 36, על אף שהדגישה, כמובן, שזה סוג הגברים האחרון שהיא רוצה להשתדך אליו. הדרישה שלה מובנת לגמרי, הרי מהרגע שהיא פותחת את הפה ברור שיש פה אישיות מטפלת, מרצה וחסרת ביטחון בהגזמה, ואם יש משהו הרסני לבחורה כמוה, זה לשדך לה מטופל.
במראה הפוכה למשה, לנועם היו הורים שהם מודל לחיקוי הורי וזוגי גם יחד, רק שהאבא נפטר לפני שנה ושלושה חודשים, כדי לפנק אותה גם באיזה מחסור בדמות אב לתיבול קוקטייל הטריגרים הזה. תגידו, מתי כבר מגיעים לזוג המצחיק והמטופש שאפשר לעשות עליו ממים? חתונמי, חודש הגאווה להזכירך. תרימי.
דקה וחצי להיכרות עם נעם וכבר מספיקים המומחים לקבוע שלוש פעמים שהיא תצטרך "להכיל אותו", כשאין שום ציפייה, כמובן, להכלה מהצד השני. טוב, זה לא חדש שלנו שמערכת היחסים הכי רעילה בתכנית הזו היא בין המתמודדים למומחים. היחידה שמעזה להגיד בגלוי שהשידוך הזה נפיץ יותר ממצעד בבני ברק היא מעיין, שעצותיה לא תורמות לרייטינג ואולי לכן מורשית לדבר אחת לארבעה פרקים. אגב מצעדים בבני ברק, ברור שאם כבר, על הדרך, שידכו בין שמרן לליברלית.
החתן והכלה המאושרים (כי עוד לא הכירו) ניגשים לבשר להורים שהם חתן וכלה, ובתוך זה נחשפים הוריו של משה, חשיפה לא מובנת מאליה לאור כל מה שידוע לנו עליהם. מעניין שאמו שואלת אותו איך הוא עם החשיפה בדיוק כשמורגש כמה קשה לו איתה, עם שתיהן, בעצם - עם החשיפה ועם אמא שלו ביחד. האינטרקציה שלו איתה זועקת "בניתי חומות של חסמים רגשיים כדי להגן על עצמי", וזה רק עניין של זמן עד שיעל תדמה את איטום הגגות שלי לאיטום הלב. בהסתמך על זה, נעם תצטרך דחפור כדי לגשש את דרכה לשם. מזל שאבא של משה כאן כדי לשמח חתן: "שלא יבוא לך קופיקו עם מגפיים". תגידו, מתי כבר עושים עונה עם הורי המשתתפים בלבד?
זמן למדידות ולהכנות. בהזדמנות זו אפנה להפקת "חתונמי" בבקשה אחרונה מהלב, ולא אפצה עוד פי בנושא: אני מתחננת, קצרו שוטים. כבר ראינו את כל שמלות הכלה. כולן: עם שסע, בלי שסע, צנועות, חשופות, עם מעצב גיי ועם מעצב גיי אחר. שמענו את כל המכתבים עמוסי הרגש שאנשים זרים מקדישים זה ישר מהלב של צ'אט ג'י פי טי. חסויות צריך, אבל מותר לכווץ. נעם קיבלה במתנה בקבוק אלכוהול להעביר את כל זה, משה קיבל מעמולים אורגזמיים, אבל מה איתי?
במהרה גם משה יחווה נפילת סוכר - אל מול גילה המטלטל של הכלה, 36, בסך הכל ארבע שנים מעליו. בצירוף מקרים, או שלא, כך גם אצל הכלה הקודמת שלנו, עינב. גם הפעם הגיל מעורר הערות והרמות גבה מצד החברים, ואני שואלת, כמה עוד שיימינג יעברו בתכנית הזו נשים שחצו את גיל 30 מבלי להתמסד. אף אחד מהחתנים לא נשאל איך הגיע לגילו בלי למצוא זוגיות, והרווקות המאוחרת שלהם לעולם איננה סימן למשהו פסול בהם. כדי לאזן את העלבון הזה, באותו הזמן בגזרת ההורים, אמה של נעם והאיש האשכנזי ביותר בעולם מתנשאים על אמו המרוקאית מפתח תקווה של משה הישר בפרצופה. יש משהו מהפנט בנכונות של הדור הישן להיות גזען, בנוכחות מלאה, כאילו הייתה גזענות ביצוע באירוויזיון, כאילו זה לא משהו שאמורים להתנצל עליו.
אבל משה בכלל לא מודע לכל זה, ועסוק בשיפוטיות משל עצמו. לאור המחמאות והמבטים וקצת מגע ידיים, נראה שנעם כן מוצאת חן בעיניו באופן כללי, ובכל זאת, מאחורי גבה הוא מעלה בעיקר את הרהורי הגיל. ריקוד הסלואו שלהם מתוק על פניו, ומספק רגע של גילוי רגשי, אבל גם הערה מצדו על כך שהלחץ שלה מרגיע אותו ושהרוגע מלחיץ. מישהו אמר "דני ושני"? אני לא חושבת אגב שהיא רגועה בכלל - שקוף שהצחקוק העצבני שלה נועד להשקיט חרדות. זה גם לא הרוגע שלה שמלחיץ אותו, זה זה שהיא מרגישה לו לא אותנטית, ובצדק.
לכן אני תוהה לפשר המחמאות שהוא מעמיס עליה. מה זה, נימוס? ואולי כך ניסיון לשכנע את עצמו שהכל בסדר? העניין מתבהר במכונית: משה אולי באמת חושב שנועם אחלה חמודה, אבל בעיקר מכין את הקרקע כדי להנחית ביניהם את הפיל, זאת אומרת, הגיל. נועם עונה שמבחינתה הגיל הוא לא פונקציה, שזו קצת היתממות, כי בואו נודה שהגיל הוא קצת כן, בעיקר אם אתם גבר ואישה ומישהו מהצדדים חושב על ילדים, ומשה בוודאות חושב. חושב, רק לא תכנן לחשוב על זה מהר כל כך.
באמת מוקדם מדי לחשוב על זה, כלומר - מוקדם ביחס לזה שהשניים האלה הכירו היום, וזה העניין המצער בהכרויות מעל גיל שלושים. תמיד הנושא הזה מונח על השולחן מהר כל כך, כדי "לא לבזבז זמן", ומבטל כל סיכוי של הקשר להתפתח בצורה סקסית, קלילה או ספונטנית. גם משה מבין שהקדים בראבק את המאוחר וחותך מהנושא, כי עם כל הכבוד לחרדות שלו, לכל דבר הזמן שלו, וזה בהחלט לא הזמן לספירת ביציות. צריך להתחיל באיזי, אתם יודעים. קודם כל חתונה, אחר כך נראה.
רז ועינב
בינתיים במנזר השתקנים, רז ועינב מתעוררים לבוקר של שגרת טיפוח. רז מגלה עניין מוגבר בקרמים אבל לטעמי הוא בסך הכל מנסה למלא את החלל במשהו. ו-הו, כמה חלל יש ביניהם. כמה שתיקות. עינב לא האמינה שימצאו לה זיווג שהיא הדברנית בו, ובמובן הזה, נדמה שהשידוך מאכזב אותה. היא קיוותה נורא למישהו שיקח את המושכות בשבילה, או לכל הפחות יחזיק את המושכות בידיים, או יעשה משהו עם המושכות, רק יעשה. היא נאחזת בדברים הקטנים שמחברים ביניהם, למשל, הבדיחה המבריקה, "רובוטים ממבט ראשון".
הם חמודים, אבל כל כך פרווה. נתקלתם פעם בשילוב הטעמים היחודי הזה, של קרינג' ושיעמום גם יחד? השיחה שלהם על איך הכל מתקדם ביניהם סבבה בעצם נועדה לפצות על שתיקה ששום דבר לא קורה בה. רז מנסה לעודד, לדבריו הם יהיו קצת יותר חברים וזה יעזור להם להיפתח, והרי אין דבר פותח ומחבר יותר מלהכריז בקול רם על חברות כפויה שמתוכננת לצאת לפועל, כמו על פרויקט נדל"ני. אני בגדול בעד חנונים, אבל השניים האלה, סליחה, הם אוקוורד עד רמת חוסר תפקוד. אולי משיכה מינית הייתה עוזרת פה, אבל קשה לי להאמין שיש כזו מכיוונה, אחרי המגה-ייבוש שדפקה לו מול המיטה. נגיד את זה ככה: בפרסומת לתרופה נגד שלשול שבהפסקה מצאתי יותר מתח מיני מבסצנה הזו.
בטור הקודם כתבתי שיקח לנו זמן להיפתח לרז ועינב, אבל עכשיו אני מגלה שכל הסבלנות שהייתה לי אליהם אזלה בפרק הראשון. מצטערת, לא מסוגלת לראות עוד ריקוד רובוטים אחד. רז ועינב יקרים, אתם באמת סבבה והכל - נא להמשיך להכיר ללא המצלמות. ו"חתונמי", בחייאת. זה לא ערב הקרנות סרטי סטודנטים פה, אפשר לחתוך בחצי צילומי אווירה.