חשופים ואבודים מתמיד: הפלונטר של חנן בן ארי ויסמין מועלם

באמצע האלבום החדש של חנן בן ארי, "יש כאן יותר מזה", מבליח שיר קצר בשם "אביתר", שיותר מדי סימנים במילים ובמנגינה שלו רומזים שמדובר בקולגה אביתר בנאי. הוא מתחיל כשיר על אמונה ועל קנאה הדדית בין הדתי מבית לבין החוזר בתשובה, אבל בעצם זו קנאה קהילתית: "אני מקנא שמה שלא ילבש או ישיר - תמיד יהיה משלהם. אני תמיד אהיה זר", שר בן ארי. רגעים אחרים באלבום מבטאים סנטימנט דומה: תחושת זרות וחוסר שייכות.

המילים האלה מעלות תמיהה: חוסר שייכות? חנן בן ארי? אחד האמנים המצליחים והמוערכים בישראל? שמאחוריו שירי שנה ואפילו מחזמר מרגש משיריו? בן ארי הוא הרי סמל המיינסטרים הישראלי של השנים האחרונות. אם הוא מרגיש זרות, זה רק מראה עד כמה הקיטוב בחברה הישראלית הוא חסר תקנה, ועד כמה הוא הגשרים החברתיים - להבדיל מהאמנותיים - נשרפים בזה אחר זה.

והכאב על הקיטוב נוכח כאן, מאוד, ובעיקר בתוכו של בן ארי, שמעיד על עצמו בשיר המפתח "אמסטרדם" כי הוא "לא מסוגל לנשום את כל מה שקורה פה (אולי כי) כל מה שקורה ברחוב קורה גם בי". ולא זאת בלבד - הוא מרשה לעצמו באלבום הזה להציג דמות פגיעה מאי פעם, וחושף שורה שלמה של כאבים ותסכולים: בשורות אחרות באלבום מורגשים גם חוסר ביטחון ("הקהל ינטוש אותי"), דיכאון ("לא מרגש אותי כלום"), משבר זוגי ("אני בוכה לבד ברכב ואת בוכה בפנים"), משבר אמונה ("כבר אין לי קול לצעוק אייכה"), מיאוס חברתי ("לא רוצה לחיות כמו כולם") ואפילו לחן לקטע משיר השירים, "ישנה", זוכה לפרשנות טראגית. העצב אין לו סוף.

ואכן, "יש כאן יותר מזה", שבו בן ארי המשיך עם המפיק תומר בירן, הוא אלבום עצוב ומינורי למדי, רצוף בלדות אך נטול המנונים מובהקים, וכן: גם חסר צבע וחוזר על עצמו ועל הנוסחאות המוכרות, ואפילו על שיר מהאלבום הראשון שלו, "הינדיק", שזוכה לגרסה מחודשת אך לא הכרחית. אם להיות כנים, הבלדה האיטית והאפרורית "עטלף עיוור", הלהיט הגדול מתוך האלבום ואחד הסינגלים המושמעים ביותר של התקופה האחרונה, הוא גם אחד מהשירים המשעממים והחד-גוניים ביותר בקריירה של בן ארי מבחינת מילים, לחן והפקה. רוב השירים האחרים לא רעים, אך גם רחוקים מהברק שאפיין אותו בעבר - ואנחנו הרי יודעים שיש בו יותר מזה.

והרי בן ארי הוא כותב מוכשר, מהמשוכללים במיינסטרים הישראלי, וגם ביום חלש יחסית - הכישרון שלו מהדהד למרחק. ההצלחה הענקית שלו קשורה באופן הדוק ליכולת שלו לנתץ תוויות וז'אנרים, לקפץ בוורסטיליות מסגנון אחד לאחד, לשזור הומור בכאב בלי לוותר על אף אחד מהצדדים. במילים אחרות: האכזבה היחסית מהאלבום השלישי שלו נובעת גם בגלל - ואולי בעיקר - בשל הציפיות הגבוהות ממנו.

שני שירים בכל זאת יוצאים דופן במערך הזה: "למעלה" שבו בן ארי מפתיע בשיתוף פעולה עם כוכב הראפ העולה טדי נגוסה, ומציע סוף סוף טעם חדש לקלחת; והלהיט הבא, "חוץ מכדורגל", שהפזמון שלו עומד בשורה אחת לצד השירים הכי יפים של בן ארי. הוא הולך בו רחוק עם הכנות הכואבת, עוטף אותה בקולות רקע מלטפים, ואפילו הקלטה טרייה של נבחרת הכדורגל הצעירה - והנה לכם שער ניצחון.

גם יסמין מועלם מחפשת את המקום החדש שלה. אחרי ההצלחה הגדולה של שירים כמו "מסיבה" ו"סהרה" עם טונה היא הפכה לסופרסטארית בקצב די מדהים לאדם שלא עבר דרך מסלולים של ריאליטי. גם אצלה, המעבר מעמדה של אמנית חדשה לדמות שנושאים אליה עיניים נוכח בשירים החדשים של "אין עולם", אלבומה הטרי, שמדגיש את העוצמות - וגם את החולשות - שלה כזמרת.

ובמקרה של מועלם, העוצמה ונקודת התורפה קרובות למדי אחת לשנייה. הסמל המסחרי שלה הוא קולה - הרגיש מצד אחד והאדיש, הנשמר לעצמו מצד שני. זה החלק המשונה: מועלם שרה על אהבה ופרידה ופחדים וסערה ואסונות ותיק בלאנסיאגה לבן באותה נימה סמול-טוקית בדיוק, כאילו היא משליכה את המילים מעליה, כאילו יש ניכור בינה לבין הנושא שהיא שרה - לא משנה כמה המילים אישיות וחושפניות. זה מקשה על השירים להתפוצץ וקשה להתרגש מהם. זה מחלחל גם להפקה (בשיתוף פעולה עם ישי סוויסה), שהיא אולי מהודקת - אבל גם עיצבה יותר מדי שירים שדומים אחד לשני.

הדבר המדהים הוא שכשהיא כן מרשה לעצמה לשיר וקצת מוותרת על הראפ המונוטוני - היא מגיעה לשיאים נפלאים. הדוגמה הכי טובה לזה היא "יהיה טוב", המנון מרגש והשיר הטוב באלבום. ההפקה המוצלחת שלו מחמיאה למועלם, שאפשר סוף סוף להבחין עד כמה היא זמרת מוכשרת. למה לא לשיר כל הזמן כשאת כל כך טובה בזה?

הפער בין שני הצדדים האלה מסמל את המתח הגדול יותר: מה בעצם הזהות שלה כאמנית - כוכבת פופ טרנדית ("בלאנסיאגה לבן", "צונאמי" הסתמי עם מרגי, כולל החרוז התמוה "מאמי-חתונמי"), או כותבת שירים אישיים הרבה יותר משוכללת ("נהדר", טייק על הטירוף של החיים בישראל, או "לבד במדבר"). מותר לאנשים להיות מורכבים, אבל כאן נדמה ששני הצדדים מפריעים אחד לשני לפרוח.

בשולי הדברים, "אין עולם" הוא שיא בטרנד שהולך ומתגבר בישראל: אמנים מרכזיים שמוציאים אלבום ללא סינגלים בכלל. בחודשים האחרונים עשה זאת סטטיק, ולאחרונה גם אליעד. מי יודע, אולי, למרות שהוספד כל כך הרבה פעמים, האלבום בכל זאת לא מת.