פסטיבל הקולנוע ירושלים 2023: המדריך המלא

ביום חמישי הבא (13.7) ייצא לדרך פסטיבל הקולנוע ירושלים בפעם ה-40, עם הקרנת בכורה של "גולדה", סרטו המסקרן של גיא נתיב עם הלן מירן כגולדה מאיר. שניהם יהיו באירוע הפתיחה בבריכת השולטן, כמו גם אורחי כבוד נוספים, בהם אוליבר סטון והאחים דארדן, שבדומה לשחקנית הבריטית, יקבלו אות הוקרה מן הפסטיבל - על פועלם, ואולי גם על עצם נכונותם לבוא לישראל בימים אלה.

נוסף ל"גולדה" האמריקאי-הישראלי הזה, ולשלל סרטים תוצרת הארץ שישתתפו בתחרויות המקומיות ונסקר אותם באופן שוטף במהלך האירוע, יציג הפסטיבל כרגיל רפרטואר בינלאומי עשיר. המכירה כבר בעיצומה והאולמות מתמלאים, הנה מדריך צנוע למי שמתחבטים לאיזה סרטים להזמין כרטיסים.

הנה משהו שלא קורה כל יום: הפסטיבל הצליח להניח את ידיו על הזוכים הגדולים של שלושת הפסטיבלים הבינלאומיים החשובים שהתקיימו בשנת 2023 - קאן, סאנדנס וברלין. שלושתם יוצגו בו בהקרנות בכורה מקומיות.

שלושתם היו ראויים לפרסים, אבל נתחיל עם הלוהט מכולם: "אנטומיה של נפילה" של הבמאית הצרפתייה ז'סטין טרייה, שרק לפני כחודש וחצי זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, ומגיע לעיר הבירה ישר מהתנור, לפני שפסטיבלים אחרים בעולם הספיקו להקרין אותו ולפני שעלה בצרפת ונחשף לקהל שם. על איכותו ועל הרלוונטיות שלו תעיד העובדה שמיד לאחר הצפייה בו, שישה ימים לפני טקס הפרסים בריביירה, היה לי ברור כי הוא ייצא כמנצח.

כמשתמע משמו, הסרט עוסק בסופר כושל הנופל למותו. זוגתו, סופרת מצליחה הרבה יותר, נדרשת להוכיח את חפותה. על פניו, זו דרמת בית משפט/פשע אמיתי החוקרת את נסיבות המוות. למעשה, זה סרט על הרבה יותר מכך - על השבריריות של האגו הגברי, על יחסי כוחות בזוגיות ועל כך שתמיד יש נקודות מבט שונות לכל סיפור. טרייה, שכבר המחישה בסרטיה הקודמים כי היא מן הבמאיות הטובות בצרפת, מיטיבה לדלג בין הפרספקטיבות ולמרות המשתמע משמו, "אנטומיה של נפילה" מציג שימוש עילאי בכל אמצעי המבע - בימוי, עריכה, משחק, מוזיקה וכיוצא בכך.

גם בפסטיבל ברלין זכה סרט צרפתי - "על האדמנט" של יוצר הדוקו הוותיק ניקולה פיליבר, ש"פעלים למתחילים" שלו היה להיט גדול בישראל לפני כשני עשורים. הפעם, הבמאי מתעד את המתרחש במקום ייחודי: מעון יום הצף על המים בנהר הסיין, בלבה של פריז, שמעניק תמיכה לפגועי נפש. במהלך הצפייה, מתגלה כי מדובר באי של שפיות - מקום מעורר השראה, שעוד יש בו חמלה והכלה, הקשבה ואהבה. זה לא סרט סוחף - הבמאי נמנע בכוונה מבניית סיפור עם התחלה, אמצע סוף ויצירת מתח וקונפליקטים, אבל יש בו הרבה רגעים יפהפיים ובלתי נשכחים.

שני הסרטים האלה עוד צפויים לזכות בהפצה מסחרית בישראל, אם כי לא ברור מתי זה יקרה, אז כדאי לנצל את ההזדמנות לראותם בירושלים. מי שכבר לא יופץ כאן וזו תהיה הזדמנות חד-פעמית לראותו על מסך גדול הוא "אלף ואחד" של איי.וי רוקוול, שהפכה בזכותו לאחת הבמאיות המבטיחות באמריקה. היא עוקבת כאן אחר סיפורם של אם ובנה, שמתחילים את הסרט בהארלם של שנות התשעים ומסיימים אותו שלושה עשורים לאחר מכן. דרך הסיפור האישי שלהם, הדרמה הזו מצליחה גם להיות אפוס על ההיסטוריה העכשווית של ניו יורק, על הג'נטריפיקציה שלה, על מה שנעלם ועל מה שתמיד יישאר.

במציאות המשתנה שלנו, יכול להיות שפסטיבלים הם כבר מדד מיושן. מדד עדכני יותר הוא הדירוג הממוצע בלטרבוקס - האתר המופלא, המשגשג ומלא התשוקה למסך, המאפשר לשוחרי ושוחרות קולנוע מכל העולם לתת ציונים ולפרסם ביקורות על סרטים.

השבוע התפרסמה רשימת עשרים הסרטים עם הציון הממוצע הכי גבוה בלטרבוקס שנת 2023 עד כה. במקום הראשון - "ספיידרמן: ברחבי ממד העכביש" שמן הסתם לא יוקרן בפסטיבל, אבל כן אפשר יהיה לראות בו כמה מן הלהיטים האחרים שמככבים בצמרת. את "אלף ואחת" שבמקום ה-17 כבר הזכרנו, ונוסף לכך יהיו גם בכורות מקומיות של "בלו ג'יין" (מקום 14), "איך לפוצץ צינור נפט" (מקום עשר), "ילד האורז" (מקום חמש) ו"חיים שלמים" (מקום שני).

"חיים שלמים" יוצג בהקרנת בכורה מקומית בירושלים כמה שבועות לפני שיעלה אצלנו בהפצה מסחרית רחבה, ואין ספק שעוד נשמע עליו רבות השנה - הוא בוודאות יהיה מועמד למספר רב של אוסקרים. בדומה ל"אלף ואחת", גם זה סרט ביכורים של במאית - סלין סונג, שנולדה בדרום קוריאה ועברה לקנדה בילדותה עם הוריה.

הסרט עוסק באישה שעברה מסלול דומה לזה של היוצרת, וממשיכה להיות בקשר עם בן כיתתה בקוריאה - קשר וירטואלי, שבשלב מסוים גם הופך למוחשי. חלק ניכר מן העלילה מתרחש בניו יורק, אבל עושה זאת מפרספקטיבה קוריאנית. מושג מפתח כאן הוא in-yeon, קונספט שלפיו אם פגשת מישהו בחיים האלה, זה סימן שפגשת אותו גם בעבר, ואם התאהבתם, זה סימן שנפגשתם פעמים רבות, בגלגולים שונים. דרך נקודת המבט הזו, "חיים שלמים" מצליח להאיר באור חדש את הסוגיות הקולנועיות הנדושות ביותר - הגירה, אהבה וגורל, ולעשות זאת בצורה עדינה ופיוטית להפליא. באחד הרגעים היפים בסרט, אחת הדמויות תוהה באוזני דמות אחרת אם בחיים הקודמים הן היו ציפור והענף שישבה עליו לרגע. הלהיט הזה עדין כמו ענף, רב-יופי כמו ציפור, וחד פעמי כמו המפגש ביניהן.

מאחורי השמות הפרובוקטיביים יחסית מסתתרים מה שהם בעיני שני הסרטים הכי רלוונטיים בפסטיבל, לקהל הישראלי ובכלל.

שוב, וזה לא מקרי, "איך לעשות סקס" הוא סרט ביכורים של במאית - מולי מנינג-ווקר, שזכתה על עבודתה בפרס הראשון במסגרת הצד "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון, וגם במקרה זה איש לא הופתע. היא קולנוענית בריטית, וכאלה הן הדמויות שלה, אבל למרבה הצער, זה בקלות היה יכול להיות סרט ישראלי.

הסרט עוקב אחר שלוש נערות הטסות לכרתים. אחת מהן בתולה ונחושה לעשות סקס אף שאינה יודעת איך - קונבנציה שגורה בסרטי נעורים, שהדרמה הזו מתמודדת איתה באופן שעוד לא ראינו; בצורה אותנטית יותר, מקורית יותר ובעיקר מוסרית יותר מטיפולים קולנועיים קודמים. דרך שורה של החלטות בימוי מרתקות מבחינה אתית ומבחינה אמנותית, הבמאית הבריטית מיטיבה להמחיש איך החופשה הכיפית הופכת לחוויה כואבת, פיזית ונפשית. אם כבר פוליטיקאים מתעקשים להסתובב בפסטיבל ירושלים, הלוואי שיצפו ב"איך לעשות סקס" ויהפכו אותו לצפיית חובה בתיכונים בישראל, מלווה בדיון על מושג ההסכמה.

ועכשיו למשהו אחר לגמרי, אבל גם כן רלוונטי לנו מאוד: "ביצים לבנות על קירות", סרט הדוקו של שרה ווס הנקרא בשם הסלוגן של האקטיביסטיות שמחו עוד בשנות השמונים נגד הסקסיזם והגזענות של עולם האמנות. הסרט עצמו מתרחש בשנים האחרונות, בשעה שמוזיאון הסטיידלק באמסטרדם, באיחור של כמה שנים טובות, מנסה לתקן את העוולות הללו, ולגוון את הייצוג האתני והמגדרי של המוסד, שלאורך שנות קיומו הציג בעיקר עבודות של גברים לבנים. הכוונות אולי טובות, אבל מנהלי המוזיאון מוציאים אותן לפועל בצורה מאולצת, מגושמת ואף פאתטית. אחת הביקורות בלטרבוקס טענה בצדק כי מדובר ב"קומדיית הקרינג' של השנה". אכן, אם זה לא היה כל כך עצוב - זה היה מצחיק.

הסינמטקים בארץ כבר הקרינו לא מעט סרטים של דיוויד קרוננברג, אחד הפרועים מבין היוצרים המוערכים ואחד המוערכים מבין היוצרים הפרועים. והנה מגיע בנו ברנדון ומשתווה לו בכל הקשור לנועזות, קיצוניות וגרפיות. אלכסנדר סקארסגארד, גם הוא בן של שהצליח לעמוד בזכות עצמו, מגלם כאן סופר כושל (יש שלושה כאלה בסרטים הכי בולטים של הפסטיבל), המעורב בתאונת פגע וברח במדינה פיקטיבית. מה העונש על כך? תאמינו לי, לא תרצו לדעת. נגיד רק ש"בריכת אינסוף" מצליח לתפקד הן כסרט אימה עתיר זוועות, הן כמותחן פסיכולוגי עתיר תפניות ובעיקר כמשל פילוסופי, שבסוף הצפייה יגרום לכם לתהות "אומרים כי אני, אינני אני/ על כן אני נבהל/ כי אם אני אינני אני/ אז מי אני בכלל?".

עוד מן היבול של פסטיבל סאנדנס האחרון: סרטו האירופאי של הבמאי האמריקאי איירה סאקס, שחתום על פנינים כמו "אהבה היא מוזרה", והפעם מציג משולש אהבה פריזאי. את שלוש הצלעות שלוש מגלמים שלושה מן השחקנים הכי לוהטים בנמצא: השחקן הבריטי בן וישו, השחקן הגרמני פרנץ רוגובסקי והכי חשוב, השחקנית הצרפתייה אדל אקסרקופולוס. לכל המעורבים כאן היו סרטים טובים יותר, אבל יש ב"מעברים" רגעים יפים, ומן הסתם גם לוהטים.

התחלנו ב"אנטומיה של נפילה", שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, ונתקדם לקראת סיום עם ארבעה סרטים נוספים שמגיעים לירושלים ישירות מהריביירה. נתחיל עם סרט שמציב ל"בריכת אינסוף" תחרות על תואר הסרט הכי הופך קרביים של ירושלים - "קלאב זירו" של ג'סיקה האוזנר, שיש לציין כי הוקרן לפני שבוע בפסטיבל הסטודנטים/ות בתל אביב, אבל מי שפיספס אותו שם יוכל לתפוס אותו בעיר הבירה.

הסרט שהציג את מה שהיתה הסצינה המזעזעת ביותר בקאן - ארוחה במהלכה אחת הדמויות מקיאה ואז אוכלת את הקיא של עצמה. כיאה לכך, זה גם היה הסרט היחיד בריביירה שטרח לנפנף באזהרת טריגר בכותרות הפתיחה שלו. מי שלא נבהל מן האזהרה ונשאר באולם, גילה כי מיה וסיקובסקה מגלמת בו מורה שמתחילה ללמד בתיכון יוקרתי, ומצליחה לשטוף את מוחם של תלמידיה הפריבילגים ולשכנע אותם להפסיק לאכול, כי זה יהיה טוב לגופם, לנפשם ולכדור הארץ כולו. הסרט שנון ועשוי לעילא ולעילא, ואפילו את סצינת הקיא הוא מציג בטעם טוב. בתיאבון!

סרט שהוקרן מחוץ למסגרת תחרותית בקאן אך זכה לשבחים רבים בפסטיבל, וגם להצלחה מרשימה בקופות הצרפתיות. וירז'יני אפירה, שהפכה לשחקנית העסוקה בצרפת בשנים האחרונות, מככבת גם בסרט הזה. היא מגלמת מורה הנישאת לגבר שנראה כמו חתן אידיאלי, אך עם הזמן מתגלה כאדם קנאי, שתלטן, אלים ומסוכן. התסריטאית-במאית המצוינת ולריה דונזלי מיטיבה להמחיש כיצד הוא מחזק את אחיזתו בזוגתו, אך חשוב מכך, מפליאה לתאר כיצד היא משתחררת ממנו. התוצאה היא דרמה חכמה, חשובה ומרגשת, עם תצוגות משחק נפלאות של אפירה ושל מלוויל פופו כגבר הרעיל.

סרטו החדש של נני מורטי דווקא כן הוקרן במסגרת תחרותית בקאן אבל קופח כשיצא בלי פרס - הגיע לו, למשל, לקבל את פרס התסריט. אחרי שעיבד את ספרו של אשכול נבו ב"שלוש קומות", הבמאי האיטלקי חוזר לסגנון האישי והרפלקסיבי שאפיין את עבודתו המפורסמת ביותר, "יומני היקר". במרכז העלילה עומד במאי שעמל על דרמה היסטורית, המדמיינת מחדש את ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית באיטליה. בו בזמן, הוא מתמודד עם משברים אישיים: רעייתו, שותפתו המקצועית הקבועה, מפיקה לראשונה סרט של במאי אחר, ובתו יוצאת עם גבר שהיה יכול להיות סבא שלה. התוצאה היא אחד מסרטיו הטובים ביותר של הקולנוען הוותיק. זוהי יצירה חכמה, שנונה ועתירת חדוות יצירה, וכיאה לשמה, היא גם מלאת תקווה לעבר, הווה ועתיד טובים יותר.

כמו מורטי, גם נורי בילג'ה ג'יילן הוא אורח קבוע בתחרות הרשמית של קאן, ובפסטיבל ירושלים. "על עשבים שוטים" שלו היה אחד הסרטים המדוברים השנה בריביירה. הוא הימם את הביקורת העולמית כשהוקרן בתחרות הרשמית של הפסטיבל בזכות תצוגות המשחק המפעימות, הצילומים היפהפיים, הבימוי הווירטואוזי והעיסוק המרתק בסוגיות הקונפליקט בין פרגמטיות ואידיאלים. זוהי עבודתו השאפתנית והמרשימה עד כה של הבמאי, וצריך לראות אותה על המסך הגדול כדי להתמודד עם הקצב שלה (הסרט נמשך שלוש שעות ו-17 דקות!), ולהעריך כהלכה את השימוש שלה בנופים המושלגים והמרהיבים של אנטוליה.

גיבור הסרט הוא מורה הנשלח בידי הממשלה ללמד בפריפריה הטורקית, ואופיו המתריס מוביל אותו לחיכוכים בלתי פוסקים עם כל מי שנקרה בדרכו. היחסים שלו טעונים בעיקר עם הנשים בסביבתו, בראשן קולגה שאיבדה את רגלה בפיגוע, ומפתחת עימו קשר קרוב ומורכב. מרב דיזבר, שמגלמת אותה, הפתיעה כשגברה על כוכבות מוכרות הרבה יותר וזכתה בפרס השחקנית בקאן על עבודתה.

אחד הסרטים הכי "ישנים" מבין הסרטים החדשים בפסטיבל - הוא הוקרן במהדורת 2022 של פסטיבל קאן, ישב לא מעט זמן על המדף, רק לאחרונה הופץ בארצות הברית ורק עכשיו מגיע לארץ.

מאחורי הסרט עומדת קלי רייכהרדט, אחת הבמאיות האמריקאיות הבולטות של דורנו. היא שבה לשתף פעולה עם מישל וויליאמס, שכיכבה בכמה מעבודותיה היפות ביותר, למשל "וונדי ולוסי" ו"נשים מסוימות". הפעם, כמשתמע משמו, השחקנית מגלמת אמנית המתכוננת להעלות תערוכה חדשה ובינתיים מתמודדת עם משפחתה האקסצנטרית ועם יונה פצועה שנכנסת לחייה במקרה, אבל הופכת לדמות משמעותית בהן. אם נדרג את כל סרטיה של רייכהרדט עד כה, "לקראת תערוכה" בטח לא בצמרת, אבל בכל זאת יש בו משהו, וזה תמיד תענוג לראות סרט חדש של במאית כזו.

בדרך כלל, אני לא טורח להמליץ על קלאסיקות שהפסטיבל מקרין - יש מספיק סרטים חדשים להתעסק בהם. אך השנה, תהיה כמות גדולה במיוחד של פנינים מן העבר. גם בגלל שזו המהדורה הארבעים של האירוע, וגם בגלל אורחי הכבוד הנוצצים שלו והמחוות לכבודם.

קשה לבחור, אז ניתן למציאות לבחור בשבילנו ונמליץ על שלושה סרטים שהפיק לא אחר מאשר ארנון מילצ'ן - "היו זמנים באמריקה", אפוס המאפיה היהודית שביים סרג'יו ליאונה, וגם שניים של אוליבר סטון -"JFK" ו"רוצחים מלידה", שניהם שניים מן הסרטים האמריקאים החשובים של שנות התשעים.

בזמנו, מילצ'ן הגיע עם סטון לארץ לכבוד הקרנת הבכורה של "רוצחים מלידה". עכשיו, כולנו יודעים איפה מילצ'ן - וסטון, אלא אם משהו ישתנה עד שבוע הבא, יגיע לבדו. אכן, היו זמנים.

הפסטיבל יתקיים בין חמישי 13.7 לראשון 23.7 בסינמטק ירושלים ובמתחמים נוספים בעיר הבירה. לשעות ומועדי הקרנה והזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.