תינוק עטוף בשמיכה מונח על מפתן דלת או בפתח כנסייה. "ברוקר", סרטו החדש של הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה, רחוק מלהיות הסיפור הראשון אי פעם שנפתח בצורה כזו. להיפך, זאת דרך מוכרת למדי להתחיל סיפור אגדה, או לספר על חייהם של יתום או יתומה. זה לא המקרה הפעם: הסרט לא מזנק אל עתידו של אותו ילד אלא צולל עמוק לתוך הרגע המסוים הזה, שבו אם צעירה נאלצת לנטוש או לעזוב, תלוי בתחושות שלכם, את תינוקה הרך לגורלו.
כדי לצלול לעומק השאלה הזו, קורה-אדה מרכיב סיפור שהוא בו זמנית תיאור של זמן ומקום ומקרה ספציפי מרוצף אנומליות וטוויסטים. זהו סרטו הראשון של הבמאי המתרחש בקוריאה הדרומית, בה ניתן למסור תינוקות לאימוץ באמצעות קופסה מצולמת ומאובטחת שמאחוריה עמדה מאוישת. סו-יאנג (לי ג'ון און) משאירה את התינוק שלה בסמוך לקופסת תינוקות כזו עם פתק המבטיח כי תחזור לקחת אותו, אך כשהיא מגיעה להגשים את הבטחתה היא מגלה שהילד נעלם ואין כל תיעוד למסירתו. במהרה היא מגלה כי הילד נמצא בידיהם של סאנג-היון (כוכב "פרזיטים" סונג קאנגו-הו) ודונג-סו (גאנג דונג וון), שמתכננים למכור אותו לזוג עשיר תמורת הון קטן.
סו-יאנג מחליטה לחבור אל השניים כדי לוודא שבנה מגיע למשפחה מתאימה, ומוצאת את עצמה ברואד טריפ משונה עם שני הטיפוסים המשונים. הקבוצה הזו נודדת ברחבי קוריאה הדרומית בחיפוש אחר הורים חדש (ועשירים) לתינוק, כשבדרך מתבררות הנסיבות שהביאו כל אחד ואחת מהם למצב הזה. לסיפור המסובך גם ככה הזה מצטרפות גם צמד בלשיות הדולקות אחרי סוחרי התינוקות, גנגסטרים, חוקרי תעלומת רצח, אישה מסתורית ועשירה שרוצה בתינוק לעצמה וילד שנמלט מבית יתומים. העומס העלילתי הזה מפצל את "ברוקר" לשניים - גם דרמת מתח משטרתית קשוחה וגם דרמה קומית נוגעת ללב על חבורת זרים שהופכים, איכשהו, למשפחה נבחרת.
קורה-אדה אוהב מאוד לפרק ולהרכיב מחדש משפחות ולבחון את גבולות ההגדרה של תא משפחתי. כך למשל הוא עשה ב"משפחה שלי" מ-2018, שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ותיאר משפחה ענייה השורדת באמצעות גניבות קטנות, שרוב חבריה לא חולקים קשרי דם. איכשהו, "ברוקר" הוא סרט קליל ומחמם לב הרבה יותר מ"המשפחה שלי", למרות שהוא מבצע דילוג ענקי מפשעים קטנים לצרכי הישרדות לטאבו כמו סחר בתינוקות. מפתיע עד כמה קל לצופים לאמץ את נקודת המבט של צמד הסוחרים, שלא רק מוצגים כטיפוסים חביבים ורגילים למראה, הם גם מעניקים נימוק מוסרי למעשה: הצלה של תינוק חסר ישע מחיים קשים ובודדים במערכת הרווחה, בשל הקושי להביא ילד נטוש כמותו לאימוץ ראוי. עם זאת, הסרט לא מתמסר עד הסוף לנקודת המבט שהשניים מציעים, למשל כשהוא מפגיש אותם עם צמד קונים שמתמקחים על המחיר ומתלוננים על שימוש בפוטושופ בתמונה שקיבלו מבעוד מועד.
השילוב של כל המלודרמה הזו עם הומור הופך אותה לקלה הרבה יותר לעיכול. עלילת הפשע, לעומת זאת, מתחברת הרבה פחות חלק. מילא אם היינו מסתפקים רק בצמד השוטרות שמנהלות שיחות נפש באוטו תוך כדי ריגול אחרי החבורה (ואכילת שלל מאכלים טעימים למראה), אבל יש עוד הרבה יותר מדי גיחות לא קשורות מהעלילה המרכזית, שלא מוסיפות שום דבר. בטח לא מורכבות מוסרית או עומק רגשי, שהסיפור המרכזי על הדינמיקה החמודה והמוזרה של המשפחה הזמנית מספק די והותר מהם. הסרט לא חלילה מעודד אף אחד לעשות מעשה ולהתחיל למכור תינוקות בשוק השחור, אבל יש בו מספיק אמפתיה ואהבה לדמויות שלו כדי להעניק להן חסד וכמה רגעים של אושר. באחת הסצנות היפות בסרט מתארת סו-יאנג את אירועי הימים האחרונים כפי שהייתה מתארת אותם כותרת יבשה בעיתון, ללא ההקשר החברתי והאישי שדחק אותה לפעול כפי שפעלה. בצעד שהוא משהו בין בדיחה להבעת אמפתיה, דונג-סו מסתיר את פניה מהמצלמה בכף ידו, כמו מצנזר אותם בפס שחור.
התסריט של "ברוקר" כנראה עמוס ומורכב יותר ממה שהוא היה צריך להיות, אבל בבסיס הסיפור מסתתרת האמת הראשונית והפשוטה ביותר - הרצון להיות נאהבים ולאהוב אדם אחר. כל תמה בסיפור מונעת על ידי הלב הרגשי הזה, שמסתתר בקושי מתחת לדיונים גבוהים על מהי משפחה ומהו צדק. אין בסיפור הזה צדיקים מושלמים או חוטאים מוחלטים, רק אנשים שבורים שמתמודדים עם החור בנפשם בדרכים שונות, ואפילו שברור לנו שלכל מעשה שהן עושות צריכות להיות השלכות, קשה שלא לקוות לאיזה נס שיעניק להן סוף הוליוודי מושלם.