לפני חמישים שנים המוסד ניסה לחסל את עלי חסן סאלמה, מפקד ארגון הטרור ספטמבר השחור, שאחראי לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. זה קרה בלילהאמר שבנורווגיה, לשם הובל הצוות המיוחד בעקבות כמה מקורות מודיעיניים. זה לא הלך טוב במיוחד: בעקבות טעות בזיהוי חוסל האדם הלא נכון, מלצר נורווגי בשם אחמד בושיקי (פרט טריוויה חשוב: מדובר באחיו של צ'יקו בושיקי, ממייסדי הג'יפסי קינגס). שישה לוחמים מהכוח המיוחד שהמוסד הקים לצורך המשימה נעצרו על ידי השלטונות הנורווגיים ונכלאו לכמה שנים, והפרשה נחשבה מאז לכישלון הגדול ביותר בתולדות המוסד.
אבל יש שמתייחסים לאותה משימת חיסול שלומיאלית כעל משהו אפל יותר מזה: יתכן שמדובר בקללה. כזאת שדנה את כל המעורבים באירוע לחיים אומללים ולסוף מר. הסרט התיעודי החדש "המוסד וקללת לילהאמר", שעלה אתמול (א') ב-HOT8 (יצרו עמנואל נקש, גידי מרון ונעם טפר), לא מנסה לפענח את פשר הקללה, למרות שנעשות בו השוואות בינה לבין קללת הפרעונים שהוטלה על כל מי שנוגע בקברו של תות ענח' עמון. אבל הסרט לא מתעסק ברוחות ושדים: זוהי מעשיית ריגול שנשמעת כמו ג'יימס בונד אבל מתארת כמה לא נעים זה כשתודעת ה"יהיה בסדר" הישראלית - בשילוב "יורים עכשיו חושבים אחר כך"- עולה בחייהם של חפים מפשע, ושולחת לכלא את אלו שניסו להתריע מפניה.
בחלקו הראשון של הסרט, "קללת לילהאמר" נהנה מעריכה קצבית וגרפיקה קליפית שמצליחות להשכיח מהצופה את העובדה שמדובר, למעשה, בסרט שמורכב ברובו מסצנות בהן אנשים יושבים מול מצלמה ומספרים על משהו אחד מאוד מעניין שהתרחש לפני חמישים שנה. זאת צפייה זורמת, קולחת ומרתקת, במיוחד עבור מי שסיפורי ריגול ומוסד עושים לו את זה. אבל ככל שהסרט מתקדם, הסקס-אפיל המוסדניקי מתעמעם כשהשלכות המחדל שהוביל לכישלון הזה הולכות ומתבהרות.
בניגוד לסיפורי ריגול אחרים שגדלנו עליהם, אין פה באמת גלאם. כמובן שמאוד מגניב לשמוע סיפורים על אנשים עם אקדחים שנוסעים ברחבי העולם כדי לנסות לחסל את הרעים, אבל הסרט הזה מתאר את שברו של החלום הזה, ובקצהו אנשים כאובים שמבצע כושל אחד הרס את חייהם. זהו לא סיפור גבורה אלא מעשה בכישלון, והסרט לא מנסה לצבוע אף אחד שלקח בו חלק בצבעים של גיבור (גם אם חלק מהם היו גיבורים לתקופה מסוימת). הסרט מתדלק את צופיו באנרגיה משל היה גרסה תיעודית ל"סקייפול", אבל התוכן הוא כולו חפיפניקיות קלאסית מהסוג שכל חייל צה"ל מכיר טוב מדי: לפי הגרסה שמוצגת בסרט, האנשים שבשטח ידעו שנעשית פה טעות ושהם נשלחים לחסל אדם חף מפשע, והבכירים מלמעלה בגדול אמרו "שאו ברכה, העם איתכם" ולא נשאו בתוצאות.
זהו הנראטיב שמוצג בסרט ואין ספק שיהיו כמה שיתקוממו מולו; רוב האנשים שלקחו חלק במבצע "זעם האל" (המבצע לחיסול ראשי המחבלים מארגון "ספטמבר השחור") כבר לא איתנו, ולכן ייתכן שאין סיבה להיכנס לחילופי ההאשמות האלו. טוב שהסרט מתעכב על הסוגייה, אבל טוב עוד יותר שהוא לא הופך אותה ללב הסרט, כי זה לא העניין: העניין הוא האנשים עצמם. והאמפתיה שהסרט מפגין כלפיהם הופכת אותו למשהו מעניין יותר מעוד מסמך היסטורי לציון יובל לפדיחה מ-1973 (ז'אנר שבוודאי יהיה מאוד פופולרי בחודשים הקרובים).
דן ארבל, למשל - סוכן מוסד ששוחרר מהכלא הנורווגי במהלך שנות השבעים וכיום, בעשור התשיעי לחייו, מתפרנס כמאבטח בקניון. הסרט לא מבקש מאיתנו לרחם עליו, וגם לא להעריץ אותו: הוא מסתכל עליו באנושיות, בחמלה ובהבנה. איתו, הסרט עושה את אחד הדברים היפים שיצירה קולנועית יכולה לעשות: לתת את זכות הדיבור למי שלא הספיק לומר את שעל לבו בזמן אמת. לצדו, הסרט מתאר גם את א', סוכן מוסד שהיה ידוע כמחסל מומחה, והיום נעזר בכיסא גלגלים, נתמך על ידי אחותו ובנו ומתמודד עם דמנציה. אבל הדמות הטראגית ביותר בסרט היא אמינה אל-מופתי, פסיכיאטרית ירדנית שעבדה כמקור של המוסד. רצף הסצנות שמתאר מה עלה בגורלה הוא המצמרר ביותר.
"המוסד וקללת לילהאמר" הוא צפיית חובה לכל מי שנהנה מקולנוע תיעודי ביטחוניסטי. הוא אולי מספק בהתחלה את הראזל-דאזל שכל חובבי המוסד וסיפוריו נהנים ממנו בדרך כלל, אבל ככל שהוא מתקדם הוא מציג תמונה קודרת, מציאותית ונטולת-נחמה של החיים אחרי הריגול. ועל הדרך הוא גם רומז (אולי בשביל מי שמחפש את הרמזים האלה) שחיסולים ונקמות מדממות לא בהכרח ישיגו את התוצאה הרצויה בשביל מי שמעוניינים, בסופו של דבר, לראות פה שלום.