גיבור השיר "אני אפריקאי" של הבילויים, שלא בוצע אמש במופע האיחוד של ההרכב, מבין שהמציאות סביבו הולכת ומחשיכה, ובכל זאת, למרות הייאוש, למרות התחושה שדבר כבר לא יכול לעצור את ההידרדרות, הוא יוצא אל הרחוב למחות עם תוף המרים, לפחות להשמיע קול. בזמן שהלהקה ניגנה אמש את להיטיה במועדון הבארבי בתל אביב, קשה היה שלא לחשוב על הדימוי הזה: על ההכרח של האמנות לדבר, לשיר ולמחות, לא משנה כמה דורסניים כוחות אחרים.
הבילויים - שעלו אתמול בהרכב שכלל את ימי ויסלר, נועם ענבר, מאיה דוניץ וגדי פטר מחוזקים בנשפנים גרשון וייסרפירר ואייל תלמודי - היא לא רק להקה משוכללת שמערבלת בווירטואוזיות דימויים והופכת אותם על פיהם על כל הציר שבין סאטירה לנונסנס. היא גם להקה שמגדירה פלח גילאים של אנשים שאוהבים רוק ישראלי. בעבור מי שגדל כאן בשנות ה-2000, בעידן שעבורו רוקסן כבר היה מיתולוגיה ולהקות רוק כבר מזמן לא היו במרכז הבמה, היא סימנה אופק אנרכיסטי ואינטלקטואלי ועם זאת משעשע, שהפך אותה לתופעת קאלט.
ואמנם, מופע האיחוד שנערך אמש בבארבי בתל אביב נשא איזה אופי של מפגש מחזור, של קהילה שנפגשת יחד אחרי הרבה זמן, ואולי בעצם: קבוצת תמיכה. הלהקה שעל הבמה ניגנה לקהל, ששר את כל המילים לפעמים גם במקום הזמר, נועם ענבר. כך זה היה מהשיר הראשון, "נפלא פה", שבו הנוכחים החלו לשיר את המילים הראשונות, וענבר פשוט הצטרף אליהם אחרי הבית הראשון. בהמשך, מול שירים כמו "אני מקיא" ו"חיליק פורצלינה", הבארבי רעד מהקפיצות והרגשות - משהו בין אושר, שעשוע וזעם קדוש - של הקהל.
באותן שעות קידמה הכנסת את ההצבעה על צמצום עילת הסבירות, ושפל חדש נרשם בדמוקרטיה הישראלית. באירועים כאלה נהוג לומר שהמציאות זלגה פנימה, אבל במקרה הספציפי זה ניסוח מטופש. להיפך: תמונת העולם הקיצונית, האבסורדית, הקנאית, המיליטריסטית, הניהיליסטית והנואשת של שירי הבילויים היא זו שהגשימה את עצמה בעולם ועלתה על פני השטח. כשימי ויסלר מדבר לראשונה עם הקהל, הוא צוחק ששמו של סיבוב ההופעות הוא "אמרנו לכם".
וכך, תחושת האסון ותחושת ההתעלות ליוו אחת את השנייה יד ביד. בין המטוס המתרסק בשיר "באב אל וואד 38/א" לבין החגיגה של "אוטו זבל", כנראה הלהיט הגדול ביותר של הלהקה. המערבולת הרגשית הזאת הוצפה גם ב"שירו של היינץ", אולי העצוב והלא-פוליטי מבין השירים, שעורר צחוק רב גם בגלל שהקהל שר במקום הלא-נכון, וגם בגלל שענבר התבלבל במילים. גם כאן ויסלר, בסגנונו האופייני, נזף בקהל: "השיר הזה לא היה עצוב כמו שהוא אמור להיות. אנחנו צריכים למהול נכון את התחושות שלנו. העניינים הם בוערים. כדור הארץ לא מה שהיה".
זה אולי המקום להגיד שהבילויים נשמעו אמש טוב, אך לא מושלם. אי-דיוקים ופספוסים נפלו פה ושם, אבל נדמה שלאיש לא היה אכפת, וגם הם לא עשו מזה סיפור גדול. ובאמת, זה לא מה שחשוב. נדמה שהדרך הטובה ביותר לתאר את המוזיקה של ההרכב היא לומר שהיא מזכירה רכבת שיורדת מהפסים. ממד מרכזי בה הוא איבוד שליטה, הצפה מהירה של רעיונות, רעש וצלילים עד לסחרחורת. הבלאגן הוא לא חלק מהעניין - הוא העניין עצמו - ואת מה שחסר משלימות אנרגיות אחרות.
בזאת הסתיימו השירים השקטים, והחגיגה נכנסה לעיצומה - ככל שאפשר לחגוג שירים מרירים כמו "שיר בחסות המועצה לפירות הדר", "הורה הסלמה" (מהבודדים מהאלבום השלישי שבוצעו על הבמה לאורך הערב וחבל) או "כשנפוליאון יכבוש את עכו", שבו "הכינור הנאמן" מאיץ ומאיץ עד לקריסת מערכות. הערב שעט לקראת סיומו עם "אין בגטים בגטו" (ויסלר: "עשיתי פעם משהו ממש טיפשי ופוגעני אז בואו נרקוד את זה") ולאחריו, בנוסף לאיחולי הצלחה לכולם במחאה, קלעו חברי ההרכב בדיוק למטרה עם המנון עריצות הרוב "משהו כמו תה".
בהדרן, לקול דרישות מהקהל לבצע בערך כל שיר מהרפרטואר המוכר והלא מוכר של הבילויים, ההרכב שר את "תנשב הרוח", "הזמן האחרון", "ערבב את הטיח" של אהוד בנאי, ו"שגר פגר", ובהדרן השני נפרדו עם הפזמון האפוקליפטי-אך-מרגיש-אקטואלי, כמו תמיד, "ניפגש על החוף". ומול הכוח הזה, צפה לפחות לכמה רגעים ההרגשה שתוף המרים אולי יכול בכל זאת לנצח הכול.