א. המונולוג: עודד בן עמי חוטא מדי פעם בנאומים דרמטיים למצלמה. זה אמנם לא חריג מדי, אבל כשמונולוג כזה נאמר בטון מסוים, זה סימן ודאי לכך שמשהו מאוד לא בסדר. והפעם, ביום השיבוש של המחאה נגד המהפכה המשפטית ובצל מלחמת הקואליציה בעילת הסבירות, למונולוג שלו הייתה כתובת מאוד ספציפית. "ראש הממשלה בנימין נתניהו, הרשה לי לפנות אליך באופן אישי", פתח בן עמי את תכניתו, "ברור לך שמתחוללת כאן סערה נוראה, ורק הדמיון הרע באמת יבין לאן היא מוליכה את כולנו".
"אתה הרי מבין היטב את המצב, אתה יודע היטב שרק אתה יכול לעצור את ההחלקה המהירה הזו במדרון התלול ולהחזיר את המדינה הזאת לשפיות ושקט, לאיזה שיח מקרב בין השבטים והקבוצות", המשיך בייאוש, מציע לנתניהו להירשם בהיסטוריה כמי שיציל את המדינה מריסוק. "ראש הממשלה, עשה מעשה, קח יוזמה, גלה מנהיגות ועצור עכשיו, מיד, את הטירוף הזה".
חשוב להתעכב על הנאום הזה גם ביום מטורף ממילא. קודם כל בשל המילים החריפות (ריסוק, טירוף, מדרון תלול) שנאמרות בלי היסוס. שנית, בגלל הדובר, מהמייצגים המובהקים של המרכז הכי מרכזי בישראל, שמתאר חוסר ביטחון מוחלט וכמעט מתחנן ליציבות. שלישית: בגלל הנמען המפורש של בן עמי, שמסומן כאן גם כיחיד שמסוגל למנוע אסון, אבל גם כאשם כל עוד הוא לא עושה זאת; ורביעית: מפני שרוח הדברים נעה בין פסימיות עגומה וראיית שחורות לבין ההיאחזות בסיכוי שאולי בכל זאת משהו ברגע האחרון ישמש כמחסום בפני התהום. ומי שצפה אתמול בטלוויזיה במוחים שמתראיינים לכתבי השטח, יכול היה לזהות את אותה המטוטלת בדיוק, מתנדנדת בין הרבה ייאוש ומעט תקווה. וכשמקשיבים לנאום הזה בפתח "שש עם", עולה התחושה העצובה שהייאוש הוא שניצח.
ב. התמונה: צילום יוצא דופן אחד שב ועלה מדי פעם ועורר מה שמכונה בישראל "סערה". הייתה זו תמונה של ילדה משחקת על שמיכה צבעונית, מחייכת ומחזיקה דגל ישראל, על מעבר חצייה באמצע כביש. מאחוריה חונים אוטובוסים דוממים. נדמה שהיא משתתפת בהפגנה, חוסמת את התנועה במשחק העליז שלה. אפשר לדמיין אותה לומדת את ההברות של המילה "בושה" ומצטרפת בשעשוע להמולה.
אפילו שהאוטובוסים חונים, התמונה הזאת מעוררת אי-נוחות מסוימת, דאגה אפילו. כיצד אפשר לשמור על ביטחונה של ילדה במרחב וזמן כה מסוכנים, עם התנועה והשוטרים האלימים והמכתזית והסוסים. אבל אם זה היה כל הסיפור כנראה שלא היינו מתרגשים. הצילום הזה צורב וצורם חזק מפני שזו בדיוק המטאפורה הקולעת ביותר להלך הרוח של המחאה, ולכן הוא נחרט כל כך חזק בזיכרון.
אם נביט בה, נבין שהתמונה מבטאת את החשש העמוק ממה שהדורסנות תעשה לעתיד של מדינת ישראל, שמגולם בדמות הפעוטה הצוחקת. הילדה היא סך כל התקוות, האופטימיות והאפשרויות. האוטובוסים - סך כל הפחדים, כוח שהמפגש עמו עלול להיות קטלני. ללא הגנות, ללא התחשבות בפרט, ללא עצירה - מה יצליח למנוע תאונה? הפעוטה לא יכולה לנצח את האוטובוסים, רק לקוות שלא ימשיכו בנסיעה. לכן, אומרת התמונה, חייבים לחסום את הכבישים. בשבילה.
ג. הצבעים והצלילים: מכל הדיווחים, תיעוד האלימות, שיחות הסרק, הספינים המתישים והוויכוחים הצפויים לעייפה, האווירה ברובו של יום החדשות נותרה שלווה, כלומר: יחסית לאמוציות בשטח. ובכל זאת רגע ביזארי ומופלא התגנב למהדורה של חדשות 13, בכתבה של נגה ניר נאמן שסיכמה בחדות את אירועי היום. אחרי התמונות של הפינויים בכוח, הכמעט אסון בנתב"ג והעימותים בין השוטרים למפגינים, התפייטה הכתבת על אפקט הקשת שנוצר מצפייה בזרם המכתזית על המוחים באחד הצמתים.
"רגע אחד סוריאליסטי: רגע של קשת צבעונית יפהפהייה", תיארה זאת ניר נאמן, לצלילי לא פחות מאשר השיר "What a wonderful world", כאילו אנחנו לא צופים בזרם מים אלים, נשק לפיזור הפגנות, אלא בפלא של העולם. "תופעת הטבע האופטימית שנוצרת משבירת קרני אור והחזרתן ומסמלת ביהדות את ההבטחה האלוהית שלא יחזור שוב המבול - היום לא העלתה חיוך על פניהם של הצופים בה", סיכמה.
זו בחירת מילים תמוהה, כל כך מוזרה ונהדרת בעליל, מעין תצוגה כמעט הזויה של קיטש באמצע דיווח מאזור אסון - הרי מה בין תופעת טבע אקראית, הסבר פיזיקלי, הקשר יהודי ושיר כל כך פסטורלי ומתקתק לבין ההתנגשות האלימה ומלחמת התרבויות בישראל. אבל באורח משונה, הניסוח מדויק: שבירת קרני האור, המבול שיטביע את כולנו, שברה של ההבטחה האופטימית והסוריאליזם - כולם ביטויים שהולמים היטב את הרגע, אולי יותר מאשר המילה "סבירות". כך שאיכשהו, הבחירה הזאת דווקא העשירה את משחק הדימויים הטלוויזיוני, הצפוי בדרך כלל עד כדי מיאוס.