אין סיבה להיות נגד "גרגירי חול". זה סרט עדין, מתוק ויפה על ילד שאוהב לכתוב סיפורים, ולסרטים כאלה לעד יהיה מקום בתוך הלב שלנו. אבל הוא משתייך לז'אנר שנהיה לקבוע די מתיש בקולנוע הישראלי: הדרמה המלנכולית על המשפחה הלא-מתפקדת מהפריפריה. נדמה שמדי שנה אנחנו רואים שניים-שלושה כאלה, וייתכן שאנחנו כבר אחרי שלב המיאוס. כנראה שנצטרך ללמוד לחיות לצד סרטים ישראליים על משפחות במשבר, וזה בסדר, בסך הכול: להוליווד יש סרטי גיבורי על, להודו יש את בוליווד, ולנו יש סרטים על נערים חולמניים עם אמהות מיואשות ואבות מרירים שגרים בבית שאן/אשדוד/באר שבע/בת ים.
במקרה שלנו, הנער החולמני הוא דוד (יונתן להב ויסברג), שדואג לאחיו הקטן והמתוק ולאמו איריס (שני כהן), שמתמודדת עם טרשת נפוצה. האבא בקושי בבית, וכשהוא בבית אף אחד לא שמח במיוחד. יש דודה שעוזרת (לוסי אהריש), בת דודה שמריצה צחוקים, אבל המזור העיקרי עבור דוד היא הכתיבה: הוא כותב סיפורים לפורטל אינטרנטי עלום ובו הוא מוצא עוד נערים בגילו שאוהבים לקרוא ולכתוב. הם מפרגנים לדוד על הסיפורים שלו, אותם הוא כותב תחת זהות בדויה (לא דוד מדימונה אלא נדב מכפר סבא). במקביל, האמא דלוקה על האקס המיתולוגי (יוסי מרשק) שעדיין מסתובב לה על הגגות, מתקין דודי מים ומריץ דאחקות עם הילדים.
וזה, בגדול, הכול. זה לא בהכרח רע: סרטים יכולים להסעיר ולרגש גם בלי שיקרה בהם משהו דרמטי במיוחד. "גרגירי חול" מצליח להנעים את הזמן בזכות הבימוי העדין של צוות האם ובנה שביימו את הסרט, גיתית ויהל כבירי, שנותן תשומת לב גם (ובעיקר) לניואנסים הקטנים, וגם בזכות הצילום היפהפה של בועז יהונתן יעקב, ששוטף את הפריים במומחיות עם קרני האור, ובזכות צוות שחקנים מגובש ומוצלח. להב-ויסברג עושה עבודה נאה כגיבור החביב, יוסי מרשק אנושי ומעורר אמפתיה, אבל הדיווה האמיתית של "גרגירי חול" היא, כמובן, שני כהן.
מדי כמה שנים כהן מזכירה לנו שהיא לא רק אחת הנשים המצחיקות במדינה, אלא שחקנית דרמטית מוכשרת. הבעיה העיקרית היא שרוב התפקידים הדרמטיים שכהן מלוהקת אליהם ("השוטרים", "עלומים") לא באמת הולמים את כישוריה. זה בסך הכול המצב גם ב"גרגירי חול": איריס אינה דמות עגולה או מרובדת במיוחד, והיא מאופיינת בעיקר דרך מחלתה והקראש שלה על יוסי מרשק. אבל כאן הבימוי החכם של משפחת כבירי נכנס לתמונה, ומאפשר לשני למצוא את האיריס שלה ולתת לה לרגש את הצופה. בסצנה אחת יפהפייה, המצלמה לא עוזבת את פניה של כהן שנותנת את כל כולה.
הבעיה היא שלסרט חסר אופי. זוהי השבלונה הסטנדרטית של אותו ז'אנר משפחות-ישראליות-במשבר, בלי שמץ של צבע בתוך הקווים, או מחוץ להם. כמו איריס, לאף דמות אין איזשהו אפיון שגורם לה להיחרט בתודעה. הדיאלוגים בפיהן נשמעים כמו מסירת מידע בסיסי במקרה הטוב, וכניסיון לא יעיל לחקות את הדרך בה עם ישראל מדבר במקרה הרע. קו העלילה המרכזי על התנסויותיו של דוד כסופר חובב לא מביא איתו איזשהן תובנות רלוונטיות לגבי כתיבה ובדיון, וגם לא מפתח את הדמות שלו במיוחד. הסיפורים שלו הם מעין יומן שמומחז לצופה באמצעות קטעי אנימציה בסיסיים. הוא לא כותב כמי שמנסה לשנות את המציאות או לברוח ממנה: הוא כותב כדי לתאר אותה במליצה שנראית טוב בעיקר על הנייר.
אנחנו לא יודעים מספיק על הדמויות, והן בתורן לא מתנהגות כאילו עלינו לנחש. האמא אמא, הבן בן, הילד הקטן מאוד חמוד, האב מאוד חתיך, יוסי מרשק אחלה של גבר וחבריו הווירטואליים של דוד לא מתכתבים כמו בני נוער אמיתיים - למעשה, הסצנות בהן דוד מתכתב איתן הן החולייה החלשה של הסרט. הסרט מתרחש בעיר דימונה, אבל מלבד כמה שוטים מקסימים שמצולמים מגג השיכונים, נראה שהסרט יכול היה להתרחש באותה המידה גם ברמת גן, עפולה או ניו ג'רזי. העשייה הקולנועית המדויקת והתוכן מלא אהבת האדם מצליחים להשכיח את זה מאיתנו רוב הזמן, אבל מדובר בסרט נטול טעם וריח.
"המשפחה הישראלית במשבר" הוא ז'אנר ותיק ואהוב, ולעיתים יוצאים ממנו תוצרים יפהפיים. לעיתים יוצאים ממנו תוצרים מביכים. "גרגירי חול" הוא לא זה ולא זה: הוא סיפור עדין ונעים שנעשה במומחיות, אבל כתוב בצורה חלשה. יש פה המון לב, וזה לא מעט, אבל למרבה הצער - זה פשוט לא מספיק.