פעם, לא ממש מזמן, מרבית חברי הכנסת היו אנונימיים למדי. קחו 30 שנים אחורה ותיזכרו בבחירות לכנסת ה-13, אז זכתה מפלגת צומת של רפאל איתן לשמונה מנדטים, וזכתה לכינוי "רפול ושבעת הגמדים". זכור לטובה מערכון של "זהו זה" שהציג כתב פוליטי שעומד מחוץ לכנסת, שם עומדים בטור צבאי שמונה "רפולים" שמתבקשים להסביר את הקשר שלהם לפוליטיקה. ג'ינג'י, מספר שש ברשימה, מספר שהוא הווטרינר של הכלבה של רפול. משה מספר שהוא היה השרברב שלו והוא בדיוק פתח לו סתימה בזמן שבנה את רשימת המועמדים לכנסת.
המציאות לא הייתה רחוקה כל כך. מספר 2 בצומת ב-1992 היה גונן שגב, שעבד כרופא בתל עדשים, המושב של רפול. שגב עצמו הפך לשם דבר באולפני החדשות כשהתפלג מהמפלגה וחבר לממשלת רבין, אך את עיקר הפרסום שלו הוא חייב למעללים הפליליים שלו, כאשר האחרון - ריגול חמור למען איראן, הפך אותו לאחד מהאסירים הביטחוניים המפורסמים ביותר בישראל.
הימים השתנו, והיום הציבור הרחב מכיר הרבה יותר חברי כנסת, והרבה הרבה יותר מדי חברי ממשלה. הסיבה פשוטה למדי: פעם היינו מסתפקים במנת אקטואליה יומית במהדורת "מבט", עם איזו תוספת צד של "ערב חדש" - היום יש לנו עשרות מהדורות בשמות שונים שצריכים לספק לנו מלל של נבחרי ציבור. הגדירה זאת טוב הילה קורח, שבספק פליטת פה הסבירה את תהליך הנרמול של איתמר בן גביר לפני הבחירות האחרונות, כשאמרה "אם להיכנס למאחורי הקלעים של העניין הזה, הוא פשוט מגיע כשקוראים לו... הוא פשוט ממלא זמן מסך".
אין אף מפלגה בכנסת שהבינה את הכוח של התקשורת האלקטרונית יותר מאשר "עוצמה יהודית" של בן גביר. בסך הכל שישה חברי כנסת, בנוסף לשר נורווגי, שממלאים זמן מסך בצורה שיטתית וחכמה, בסופו של דבר. הרציונל פשוט: מי שמופיע הרבה בטלוויזיה יכול להעביר יותר מסרים, ודעתו - קיצונית ככל שתהיה - הופכת בסופו של דבר לנורמלית, אם לא פשוט מוצדקת.
בעידן שבו יש ארבעה ערוצי טלוויזיה שונים שמשדרים אקטואליה במשך רוב שעות היום, בנוסף לתחנות רדיו, אתרי אינטרנט וכמובן רשתות חברתיות שמגיעות אלינו עד לטלפון - השיטה של בן גביר עובדת. כך למשל הגיע חבר הכנסת צביקה פוגל להתראיין אתמול בתכנית "חדשות היום" עם אלמוג בוקר.
מי זה צביקה פוגל? תת אלוף במילואים ומספר 10 ברשימת "הציונות הדתית" המשותפת לסמוטריץ', בן גביר ואבי מעוז. על מה הוא הגיע להתראיין? על מה לא! במשך שש דקות הביע פוגל את דעתו על המצב הביטחוני בצפון, על המרד בליכוד, על האפשרות לממשלת אחדות, על הסקרים האחרונים, על יחסי ישראל-ארה"ב, על הנורמליזציה עם סעודיה, על המחאה נגד ההפיכה המשפטית, על המיצג נגד השוטרים האלימים וכמובן: על איתמר בן גביר. למה היה חשוב לערוץ 13 לראיין דווקא את חבר הכנסת פוגל, שנפתחה נגדו חקירת משטרה לאחר שהילל את ליל המהומות בחווארה ("אני רוצה לראות את המקום בוער")? ובכן, אם לצטט את קורח, הוא פשוט הגיע למלא זמן מסך.
אלמוג בוקר, כרגיל יש לציין, עשה עבודה מצוינת. התכנית שלו אמנם מתקיימת בשעה המבלבלת של שלוש בצהריים, וצריכה לתזז בין ניוזים חשובים על המתיחות בלבנון לבין דיווחים על סרטון ויראלי מהופעה של קארדי בי - אבל בוקר מצליח לנווט את הספינה המשונה הזאת בצורה מקצועית ומרשימה. הוא מביא לאולפן משהו שמעט מדי מגישים מביאים: אובייקטיביות. משהו שאולי הייתם מצפים שיהיה ברור מאליו מעיתונאים, בטח כאלה שמסקרים אקטואליה ומראיינים פוליטיקאים - אבל קשה לחשוב על עוד עיתונאי בערוצים המסחריים שפשוט אי אפשר לנחש למי הוא מצביע.
בנוגע לתיאוריות שעלו לגבי הקמת ממשלת אחדות בלי סמוטריץ' ובן גביר, הגיב פוגל בצורה שהעלתה את מד חוסר המודעות באולפן ל-11. "קדימה, תעשה את זה", הוא פנה לבנימין נתניהו דרך המצלמות של ערוץ 13, "אני רואה בזה רק יתרון. אני בטוח שבבחירות הבאות לנו יהיו 32 מנדטים ולליכוד 6". מדהים שאלמוג בוקר פשוט לא התפוצץ לו מצחוק בפרצוף. במקום, בוקר הזכיר לפוגל שלפי הסקרים האחרונים המפלגה שלו יותר קרוב לאחוז החסימה מאשר ל-32 מנדטים, אבל האחרון התעקש שהוא לא מתחבר לסקרים, דבר שמסביר אולי את חוסר החיבור למציאות.
בשיא הריאיון, חבר הכנסת פוגל טען כי הצגת התמונות של השוטרים האלימים מההפגנות באיילון היא "התרת דמם של השוטרים". האמת, זה טיעון לגיטימי בתוך דיון כולל על אלימות משטרתית ועל המחאה בכלל. בוקר שמר על פני הספינקס שלו ונתן לפוגל להיכנס לתוך המלכודת שהוא טמן לו. ברגע שחבר הכנסת סיים להסביר למה זה לא לגיטימי להציג פנים של שוטרים ולחשוף את שמותיהם, בוקר שלף מהארכיון סרטונים של איתמר בן גביר שעושה בדיוק את אותם דברים - לא מימיו כנער גבעות, אלא כחבר כנסת, כולל סרטון משנה שעברה. פוגל לא התרגש מהצביעות, והסביר שבן גביר הוא נבחר ציבור לכן זה אחרת. בוקר הזכיר לו שדווקא מנבחרי ציבור יש ציפייה טבעית ליותר אחריות. פוגל, גם הפעם, פחות התחבר לזה.
אפשר היה לחשוב שמדובר באיזו עצלות חד פעמית של ההפקה בערוץ 13, אלא שפחות משעה אחרי אותו ריאיון, באותו אולפן, הגיע חבר הכנסת יצחק קרויזר מעוצמה יהודית (מספר 15 ברשימה המשותפת, שנכנס לכנסת באמצעות החוק הנורווגי) להתראיין גם הוא על כל הנושאים השונים שבעולם. הפעם בתכנית "הכל כלול" עם אריק וייס, שעל הנייר אמורה להיות תכנית צרכנות אבל בפועל היא עוד במה מושלמת לחברי כנסת לקשקש את עמדותיהם בלי פילטרים.
לזכותם של בן גביר וחבריו צריך להגיד שהם הבינו איך עובד המשחק. חברי כנסת כבר מזמן לא נמדדים בעבודה הפרלמנטרית שלהם, אלא בכותרות שהם מייצרים. זו לא המצאה של בן גביר כמובן. יאיר לפיד הפך להיות ראש ממשלה למרות שהחזיק במספרים עלובים במיוחד בכל הקשור בנוכחות בכנסת - אבל הוא כן דאג להתראיין ולשלוח הודעות לעיתונות לכל האנשים הנכונים. בן גביר פשוט עושה את זה בצורה בוטה יותר. עכשיו זאת ההחלטה של הערוצים השונים האם הם ממשיכים להאכיל את המפלצת שהם יצרו, או שהם לוקחים אחריות על התוכן שהם מגישים לצופים שלהם. איך נאמר זאת בזהירות? מהאנשים שהביאו לכם את "זמר במסכה" ו"האח הגדול" אין לנו יותר מדי ציפיות.