תזמון זה הכל בחיים, ובאמת, קשה לחשוב שכאשר נויה אורן נוריאל התיישבה לכתוב את "שישה אפסים" היא הייתה יכולה לדמיין שפרק סיום העונה הראשונה של הסדרה ישודר בדיוק באותו ערב בו סוכנות דירוג האשראי מודי'ס ובנק ההשקעות מורגן סטנלי יפרסמו אזהרות חריגות לגבי עתידה הכלכלי של מדינת ישראל. הדרמה הקומית שיצרה לכאן 11 ושאת פרקיה ביים ניר ברגמן, עוסקת בשישה ישראלים מן השורה, כמוכם כמוני כאלה, שזוכים במיליונים בהגרלה ובהתאם לחוק בדיוני חדש במדינת ישראל - שוב, המציאות עולה על דמיון - מחויבים לעבור סדנה שתכין אותם לסטטוס החדש שלהם כמיליונרים שרק אחריה יקבלו את הכסף. וכך יצא ש"שישה אפסים" סיימה את העונה הראשונה שלה כשהפנטזיה להתעשר באמצעות הימורים הפכה לחלום של אפילו יותר ישראלים שקורסים תחת הנטל הכלכלי כאן ויהיו מוכנים לעבור הרבה יותר מסדנה בשביל לקבל סכום כסף שיאפשר להם לחיות את חייהם ללא חרדה כלכלית ובלי להיכנס ללחץ מכל שיחה מהבנק.
עם עליית הסדרה ולאחר צפייה בשלושה מתוך שמונת פרקי העונה, נכתב כאן ש"שישה אפסים" מלווה ב"מועקה כבדה, כזו האופיינית מידי ליצירה הישראלית". ואכן, מה שבכאן הגדירו כדרמה-קומית התגלתה כהרבה יותר דרמה מקומדיה והזכירה סדרות אחרות שברגמן היה מעורב ביצירתן בעבר כמו "מעורב ירושלמי" ו"להוציא את הכלב", שהציגו פסיפס של דמויות ובכולן הושם דגש רב על הקשיים של חיי היומיום. בשונה מהן, סיפור המסגרת של "שישה אפסים" וקאסט החלומות שלוהק לסדרה וכולל אגדות מקומיות כמו לאורה ריבלין ושלמה בראבא לצד שחקנים בולטים מהדור הצעיר כמו רותם קינן, שני קליין, עופר חיון, רוני דלומי ואלישע בנאי, היה יכול בקלות להתמודד עם סיטואציות קומיות שקצת יקלילו את המועקה. אבל כמו שכולנו יודעים: יש רצוי ויש מצוי ובתוך השבילים המורכבים שהסדרה בחרה ללכת בהם, היא סיפקה גם רגעים לא מועטים של אור. לא, צחוק גדול לא היה כאן, אבל מדי פעם הבליח לו איזה חיוך מריר.
הסדנה שהנחתה איילת (דלומי) היא המקום בו נפגשו הגיבורים מדי פרק, וחוץ ממנה מסלולי החיים שלהם הרגישו כמו קווים מקבילים שלא יפגשו לעולם. כך יצא שראינו בעצם חמש סדרות שונות באחת, כאשר מה שמנע מ"שישה אפסים" להיות סדרה מעולה באמת זאת הרמה והאיכות הלא אחידה שלהן. הרצון לפתח את כל הדמויות ולעשות אותן עגולות ניכר, רואים שהייתה כאן מחשבה על המקום ממנו כל דמות באה והיה רצון אמיתי ליצור פאזל מעניין, אך מסתבר שזאת משימה מאתגרת במיוחד לשמונה פרקים בני פחות מ-40 דקות. כבר מהפרק הראשון היה ברור שהסיפור על זוג הקיבוצניקים המבוגרים ארנונה וצבי (ריבלין ובראבא) הולך לכבוש לנו את הלב וזה אכן מה שקרה. מי שגדלו בקיבוץ והתרגלו לחיים שיתופיים שקוראים תיגר על הקפיטליזם, קיבלו לידיהם פתאום בוכטה של כסף ונאלצו לצאת מאזור הנוחות שלהם. היציאה של צבי מהארון והפתיחות המינית יוצאת הדופן של ארנונה הייתה הדרך לשבור את הכלים עבור שני אנשים שחיו את כל חייהם בדיוק "כמו שצריך". הם לא יקנו מכונית מפוארת או יטוסו לחו"ל, הם רק ירימו את הראש במקצת ויסכימו להיות שונים בסביבה שמקדשת כל העת את האחידות.
בתחילה נראה שארנונה וצבי אולי יהוו סוג של אתנחתא בכל הכבדות שסובבת אותם - היא תמשיך להיות חסרת רגישות ותדבר על כך שהוא הומו מול אנשים זרים והוא ילך לאיבוד בתוך עולם האפליקציות לגייז שהוא לא הכיר מעולם. בפועל, ובזכות משחק לא פחות ממופתי של ריבלין ובראבא, נחשפנו למערכת יחסים עמוקה של זוג בגיל השלישי על כל המורכבויות שלה, מהדיבור המוצנע על סקס ועד העיסוק במראה החיצוני שלא עובר באף גיל, וראינו שאין רק דרך אחת להציג אנשים מבוגרים בטלוויזיה. אחרי שבמשך עונה שלמה הם הכריזו שיתנו את הכסף לבנות ואחרי שאלה התגלו כאגוצנטריות למדי ובעיקר נוטרות טינה על היחס שקיבלו מארנונה (זכורה במיוחד הסצנה בה ארנונה מתקשרת אל אחת הבנות כשהיא נמצאת מתחת לבית שלה ומבקשת להיפגש וזאת משקרת שהיא מחוץ לעיר כשהיא למעשה עומדת במרפסת), הבחירה של השניים לשמור את הכסף לעצמם ולקנות דירה בעיר בה יוכלו לממש את הפנטזיות המיניות שלהן, הרגישה מנומקת ונכונה.
לעומתם, ההכנות לחתונה של רותי ואמיר (קליין וחיון) שהייתה מתחילתה אירוע בסיכון גבוה לביטול בגלל היחסים העכורים במשפחה של רותי, לא הבשילו לכדי אירוע שנרגיש מתוחים לקראתו. בין כל הוויכוחים על כסף עם אחותה אתי (הילה סורג'ון המעולה) ואמה (ריטה שוקרון המעולה גם כן) לא זכינו לראות רגעים אמיתיים של חסד בין רותי ואמיר. כן, ראינו שהם נמצאים שם אחד בשביל השניה ומכירים בחולשות זו של זה, אבל עם כל הלחץ של הכסף - הרומנטיקה הלכה לאיבוד, ואולי לזה בדיוק התכוונו היוצרים. החתונה שסיימה את העונה, הייתה אמורה להיות אתנחתא קומית אחרי שבועות של לחץ אבל היא עברה מהר מדי ובלי שזכינו לראות ממנה מספיק. כך שלמרות התיאור המשעשע לפיו הזוג חילק צ'קים לאורחים ולא ההפך, קו העלילה הזה נותר קצת סתום.
גם מערכת היחסים של אדם (בנאי) וגלי (שרון סטרימבן) והשאלה האם הם יבחרו להישאר יחד ולהפוך להורים או להיפרד, לא באמת התפתחה. כתמונת ראי לרותי ואמיר ואולי כביקורת מרומזת על פערים עדתיים, היחסים האלה פחות נסובו סביב כסף. גלי, שכפי שהראו לנו באה מעושר מופלג, בכלל לא התרגשה מעצם הזכייה אלא רק מהשקר של אדם שלא סיפר לה עליו, ואדם הוא בסופו של דבר בחור צעיר שיש לו כבר עסק וחושב על התרחבות. מה שהציל את קו העלילה הזה מלהפוך לכזה שרוצים לדלג עליו, אלה אביו ואחיו של אדם (שי אביבי ונועם אימבר) - שני גברים תלושים והזויים במקצת שמתנהלים בעולם כמו ילדים מגודלים והביאו לסדרה את אותו הומור שהיה כל כך חסר בה. כשאדם מנסה להכניס אותם לשורה ואומר להם שהוא ייתן להם כסף (בשונה ממשפחתה של רותי, הם אפילו לא ביקשו) הם בכלל לא שמחים מכך ומעדיפים להמשיך לחיות את החיים אליהם הם רגילים.
ומה לגבי מנחת הסדנה איילת (דלומי) ואלכס (קינן)? דווקא שתי הדמויות עם סיפור הרקע המעניין ביותר, היא עם האבא שביצע הונאה ונעלם והאמא שנמצאת בחובות, והוא עם החרדה החברתית המשתקת שלו, פשוט לא התפתחו מספיק. כן, הבנו את האירוניה בכך שדווקא מי שמכינה את הגיבורים לחיים עם כסף גדול היא זאת שבאמת נואשת לכסף וככל שמתקדמים הפרקים אף עושה מעשים יותר ויותר קיצוניים כדי להשיג אותו אבל בין שלל העלילות, משהו בסיפור שלה נבלע. כמותה גם אלכס שמכל הדמויות בסדרה בכלל לא זקוק לכסף אלא כמו האריה הפחדן ב"קוסם מארץ עוץ" בסך הכל היה שמח לעוד קצת אומץ, הוא דמות מעניינת שלא פותחה מספיק. המעבר של איילת לגור עם אלכס והקשר שמתפתח ביניהם הרגיש לאורך כל הדרך מאולץ, אבל הוא גם הבליט את העובדה שחוץ מהם, שאר הדמויות לא קיימות בחיים האחת של השנייה, וזה ללא ספק פספוס.
למרות שסיפור המסגרת שלה מקורי יחסית לטלוויזיה הישראלית, "שישה אפסים" היא ממש לא הסדרה הראשונה שעוסקת בקבוצה של אנשים שפתאום נחת עליהם סכום כסף גדול. זוכרים את "מסודרים" הפולחנית? שם ראינו קבוצה של אנשים שהכסף לא רק משנה את חייהם אלא הופך ממש למרכז שלהם. לעומתה "שישה אפסים" עסקה בכסף רק בשביל לדבר על היומיום. אם יש משהו אחד שמשותף לכל הגיבורים שלה ושלא משתנה במהלך העונה זאת העובדה שכולם מתמודדים עם הזכייה כעוד מטלה שצריך לטפל בה, עוד קושי בחיים המורכבים ממילא שלהם. העושר, כמו שתמיד אמרו לנו, לא מביא איתו שום אושר, הוא מביא איתו רק עוד דאגות ואתם יודעים מה? בימים כאלה, בהם העושר הולך ומתרחק מכולנו, אולי זאת הסתכלות בריאה יותר על החיים.