העכברה החמודה, הראפרית מאנגולה וצבא הקופים הגדול: טירוף צבעוני בדרכו אלינו

כבר 23 שנה שפסטיבל אנימיקס מעניק עולמות האנימציה, הקומיקס והקריקטורה את הכבוד שהם לא תמיד זוכים לו לאורך שאר השנה. מדובר בפסטיבל שלוקח מאוד ברצינות את תחומי העיסוק שלו, ומוכיח בכל פעם מחדש שמדובר בעולמות תוכן רחבים, עמוקים ובעיקר רב-גילאיים - לא רק בידור לילדים או אובססיה של גיקים. תוכניית 2023 של הפסטיבל - שייפתח בשבוע הבא - מפוצצת בתוכן מעניין לילדים, נוער ומבוגרים, אבל אנחנו כאן כדי להתמקד ספציפית בצד הקולנועי.

בין שלל האירועים בתוכנייה, יוקרן בסינמטק תל אביב לכבוד יום ההולדת ה-100 של אולפני דיסני לקט נחמד של קלאסיקות תוצרת האולפן - "אליס בארץ הפלאות", "ספר הג'ונגל", "אלאדין", "מלך האריות" ו"מולאן" - ותהיה גם הקרנת חוץ של "על כלבים וגנבים" בגן הפסגה. יוקרנו גם מקבצים שונים של סרטים קצרים מישראל ומהעולם - דוקומנטריים, אקולוגיים, לילדים, למבוגרים, יציאות נוסטלגיות מראשית ימי האינטרנט הישראלי ועוד. ויש גם תוכנית קולנוע באורך מלא שמזכירה שיש עוד הרבה דברים שאנימציה קולנועית לא מתחילה ונגמרת בסרטי ילדים דוברי אנגלית.

לכן, יצאנו לצפות בחמישה מהסרטים באורך מלא שיוקרנו בפסטיבל, ולבדוק אילו עולמות מופלאים מצפים בתוך האולמות.

בישראל אוהבים סרטי אנימציה לכל המשפחה, בטח כאלה על חיות מדברות. לא משנה אם הם מתוצרת אולפן הוליוודי מצליח או קומדיה מונפשת תוצרת טיזינאבי, מתישהו תוכלו לתפוס אחד כזה בהקרנת בוקר בסינמה סיטי, לפעמים עם שם כמו "לעוף על הטירוף של הג'ונגל". כשזה המצב, זה בו זמנית צפוי ומבאס שסרט חמוד וסימפטי כמו "ארנסט וסלטין" - שזכה לשבחים בעולם וגם היה מועמד לאוסקר האנימציה ב-2013 - לא הפך כאן ללהיט שהורים וילדים נהנים לצפות בו יחד.

בין אם יצא לכם להיחשף לסרט הקודם או לא, שווה לנסות ולתפוס כאן את ההמשכון, וספק אם יהיו עוד הרבה הזדמנויות אחרות. כמו קודמו, גם הסרט החדש מספר על צמד החברים ששמם כשם הסרט, האחד דוב המפליא לנגן בכינור והשנייה היא עכברה יתומה עם כישרון לציור. אחרי שסלסטין התחמקה מציפיות החברה ללמוד רפואת שיניים, מסתבר שגם לידידה הדוב יש סיפור רקע דומה: אביו רצה שימשיך את דרכו ויהפוך לשופט, אבל ארנסט עזב ברגע האחרון ובחר לו חיים יצירתיים יותר. עכשיו העיר שבה גדל נראית לו כמעט בלתי מזוהה - המוזיקה הוצאה מחוץ לחוק, והיחידים שעדיין מנגנים בחופשיות הם פושעים המורדים בממסד.

עם אנימציה מקסימה, עלילה מעניינת ומוזיקה כיפית, "ארנסט וסלסטין 2" כנראה יתאים לילדים בכל גיל - כל עוד הם יכולים לקרוא כתוביות או מלווים במבוגר שיתרגם סימולטנית. תכלס, גם למבוגרים בלי ילדים יש הרבה ממה להנות פה, כל עוד הם יודעים למה הם נכנסים. זאת מעשייה שמיועדת בראש ובראשונה לילדים ולהורים, אבל כזו שמרגישה כמו קלאסיקה אבודה שדורות של ילדים גדלו עליה.

אם נפשכם חושקת בסיפור בוגר, מורכב ומטריד יותר, תמצאו את מבוקשכם ב"ניולה", שהוקרן בשנה שעברה גם בפסטיבל חיפה. סרטו של יוצר האנימציה הפורטוגזי מיגל ריבריו מתמודד עם טראומת מלחמת האזרחים באנגולה, בעזרת אנימציה דו-מימדית בצבעים עזים. סגנונית ועלילתית "ניולה" הוא סרט עם אווירת חלום סוריאליסטית ומלחיצה לרגעים, כך שקצת קשה להסביר מה בעצם קורה בו. אם נתעקש לתקצר בכל זאת, נגיד שמסופר כאן על שלוש נשים שחייהן הושפעו לעד מהאלימות במדינה - האחת יוצאת למסע מסוכן בתקווה למצוא את אהובה האבוד, השנייה היא בתה שגדלה בלעדיה והפכה לראפרית חתרנית והשלישית היא הסבתא שנשארה לגדל את אותה ילדה, אחרי שגם בימות שלום ההורים לא שבו כדי לעשות זאת בעצמם.

מקור כוחו של הסרט הוא גם הבעיה היחסית שלו - הזמן והמקום. יש בסרט הזה ספציפיות מבורכת, שהופכת אותו לייחודי ועוצמתי גם עבור קהל שלא יודע כלום ושום דבר על האירוע המתואר בו. ניכר שהסרט הזה נוצר מתוך רצון לספר את הסיפור המסוים הזה, והרי מלחמת אזרחים היא תופעה אוניברסלית מספיק כדי שנוכל להבין את האימה, הלהט ושאר הרגשות גם בלי שהסרט יהפוך לשיעור היסטוריה. עם זאת, כנראה שידע מקדים על אותה היסטוריה יכול להפוך את החוויה ליותר עשירה ורבת רבדים.

בתחילת שנות התשעים נוצר בשיתוף פעולה פן-אסייאתי סרט יחיד במינו - אפוס אנימציה יפני על פי סיפור מהמיתולוגיה ההודית. ולא סתם סיפור מיתולוגי, אלא סיפור אפי בעל חשיבות גדולה לתרבות הודו העתיקה, שבמרכזו גיבור משמעותי בדת ההינדואיזם. אבל בלי לחץ, כן? בראשית דרכו הסתכלו בהודו על הניסיון הזה בעין עקומה, אבל עם השנים הוא הפך לסרט קאלט, שלא מעט ילדים זוכרים דרך משקפי נוסטלגיה ורודים. בשנה שעברה, 30 שנה אחרי צאתו ולציון 70 שנה לכינון יחסי יפן והודו, נוצרה גרסה משוחזרת של הסרט, המציגה אותו במלוא תפארתו היצירתית. הגרסה הזו תוקרן בפסטיבל באופן חד פעמי.

"ראמהיאנה" נמשך שעתיים ורבע ובנוי כאפוס מיתולוגי במלוא מובן המילה - הוא מלא בפרטים ודמויות, בנוי באופן מפותל ומסובך ובנוי כמקטעים ופרקים יותר מאשר כמסע ישיר ממקום אחד לאחר. מצד שני, הסרט כתוב בצורה ישירה כל כך שלא פעם הוא הופך לצ'יזי. הסרט גם לא מסתבך יותר מדי בבנייה פסיכולוגית ריאליסטית של הדמויות שלו - ראמה הוא מלך נפלא הנערץ על נתיניו והסובבים אותו, אשתו סיטה היא רעייה למופת, טובת מראה כפי שהיא טובת מידות, הנבלים הם שדים מרושעים עם אף ארוך ועור כהה וכן הלאה. כאמור, זה סרט בן 30 שנה.

על החד מימדיות היחסית של הדמויות ועל הדיאלוגים הצ'יזיים מפצה העלילה העמוסה בהתרחשויות (יש ענק! וצבא של קופים! ומפלצת תת ימית!!!) וכמובן האנימציה, שאחרי עבודת השחזור נראית פשוט מדהים. הרקעים, התנועה, הקרבות, הבעות הפנים, שפת הגוף - כל פריים גדוש ברגש ועניין, עם הברקות קטנות שגונבות ברגע את תשומת הלב של הצופה מהעלילה עצמה. סגנון הציור אמנם מזכיר סדרות אנימה נוסטלגיות מהתקופה (או את "נמר הכסף"), אבל בפסטיבל השכילו להקדיש לו משבצת ערב, כראוי לסרט שכנראה יתאים יותר למעריצי אנימציה אדוקים שרואים במדיום אמנות לכל דבר.

אפשר לתאר את הסרט הזה בכל מיני דרכים, הקצרה שבהן תהיה "טריפ אסיד". "סירוקו וממלכת הרוח" הוא טירוף צבעוני משוגע לגמרי, שעדיין מצליח להישאר מספיק עלילתי ומחובר למציאות כדי שנוכל להבין מה מתרחש בו. בזמן שהשכנה שמשגיחה עליהן ישנה צהריים, זוג האחיות כרמן וג'ולייט נשאבות בטעות לתוך העולם הדימיוני שהמציאה אותה שכנה. דפי הספרים שלה מתעוררים לחיים וגוררים את שתי הילדות המשועממות להרפתקה מסוכנת, מסעירה ולפעמים מעט מפחידה. אחת מהן נחטפת כדי להפוך לכלתו של יצור משונה, השנייה מגייסת לעזרתה אישה-ציפור עם קול מקסים כדי שתעזור לה במסע ההצלה.

סוג המוזרות של "סירוקו" הוא כזה שכבר ראיתם בעבר בסרטים כמו "אליס בארץ הפלאות", "פנטזיה", "צוללת צהובה" או סרטים של אולפני ג'יבלי - בלאגן משמח ומקסים שמתרחק מאוד מהמציאות, אבל גם ילדים יכולים להישאב ולהתחבר לאלמנטים הרגשיים שבו. עם זאת, כדאי לשים לב שיש בו רגעים מבהילים או אפלים (באתר הסינמטק ממליצים עליו לבני ובנות 9 ומעלה).

כמה צרפתי יכול סרט אחד להיות? ובכן, "תרנגולת ללינדה!" מספר על אם ובת שיוצאות לקנות עוף כדי להכין מנת ילדות אהובה, אך אבוי, כל המדינה בשביתה כללית ואין איפה לקנות כזה. בהיעדר ברירות השתיים רוכשות תרנגולת חיה אבל אז מסתבכות עם המשטרה, נעזרות בחקלאי חביב ובשכנים עם כוונות טובות, ועדיין לא בטוחות איך לעזאזל לשחוט ולבשל את התרנגולת הזו. אה, ויש גם שירים, אחד מהם על אישה שאוכלת ממתקים כדי לא להתעצבן על הבריות.

אם כל זה עדיין נשמע לכם קצת סטנדרטי, נוסיף שכל עניין התרנגולת הוא דרך עקיפה לעסוק באבל ובגעגוע לאב שמת, שיחסי האם והבת רחוקים מאוד משלמות קולנועית מתקתקה, ושכל זה מסופר דרך דמויות שמעוצבת ככתמי צבע חלקים על קווי מתאר שחורים בסגנון של סקיצה. הכל ביחד מצליח לעבוד, איכשהו, ויוצאת מזה דרמה קומית עם הרבה לב, הומור משונה ודמויות מעוררות הזדהות (כלומר, אם אתם לא צמחונים או טבעונים). לא בטוח שזה סרט האנימציה הכי טוב שתראו השנה, אבל זה לא אחד שתשכחו בקלות.