האמת, הופתעתי לטובה. ציפיתי לכאב הביציות הרגיל - פרק שלם של זוגות מתארגנים ליציאה, רותם כורזת אלף פעם בריפיט "רונן, המפתחות", ולבסוף דקה וחצי של שני זוגות נפגשים סביב שתיקה מביכה. אבל העונה, שהחיינו והגיענו, מפגש הזוגות אשכרה כלל מפגש של זוגות, וגם לא מעט דרמה. מי היה מאמין שסלט אטריות יחולל כאלה אמוציות.
אירוע המונדיאל השנתי של חתונמי מתממש. הזוגות יוצאים לדרך, וזה הזמן להתניע חרדות. נעם חוששת להיתקל בתחרות קוצי-מוצי, והפחד שלה מוצדק, הרי היא הולכת להפסיד. אף אחד לא חושש מתחרות כזו כשהוא המנצח, ולראייה הרובוטים, שהכל פשוט בסדר להם, וגם נסיעה משותפת לקצה השני של הארץ לא תצליח להנפיק מהם חומרים ראויים לשרוד את חדר העריכה.
שניר ומור, כמובן, משתייכים למקצה המפסידים, ואלף סבבי מסיר-אבנית לא יצליחו למרק את הקשר שלהם. אצלם הלחץ מתבטא אחרת. הם מתאחדים יחד מול האויב המשותף - המפגש, מתחממים זה בחיקה של זו ופוצחים בווידוי שכולנו חיכינו לו: "את/ה ממש נסבל/ת בעיניי". די, אתם יותר.
גם רותם ורונן פורקים מתחים בדרכם, ומצליחים להצמיח ריב משיחה על מזג האוויר, אם כי ברור שלא זה באמת העניין. רונן חיכה לרגע לצאת גבר ולנבוח על רותם חזרה. זה פשוט יצא לו, כרגיל, בטיימינג קצת מוזר. "כל אחד פה שולט לי על החיים", הוא מתפוצץ על רותם, ששינתה במילימטר את כיוון האוויר של המזגן. גם רותם נותנת עבודה על דוושת הדרמה, אוחזת את ידו ומתחננת שישוב לתקשר איתה, משל הייתה אמא לילד עם עיכוב התפתחותי. "בבקשה, רונני, זה הפחד הכי גדול שלי", היא אומרת. בטוח? זה ה-פחד ה-כי גדול?
גם אם הקונטקסט למריבה קצת מגוחך, רונן צודק, בגדול. הנה, גם עכשיו היא מנסה לשלוט במזג שלו כמו בטמפרטורה. מותר לבן אדם קצת להיסגר ולשתוק, ואפילו כדאי תחת משטר בולשביקי, אבל רותם רוצה אותו מחויך ושמח, בדגש על מפגש הזוגות. וזה, ליתר דיוק, הפחד שלה. לא שרונן יסבול - אלא שיראו אותו סובל. שיראו שלא טוב להם.
הפעם, כדי להוסיף אש ל-ליטרלי מדורה, החליטה הפקת "חתונמי" דווקא לא לקחת את הזוגות למלון מפואר, אלא למין הכלאה בין מתחם חושות בסיני לבית ספר שדה בים המלח. איזה כיף. במיוחד כשהיופי הזה נפגש בשניר, שלא זוכר מתי דרך בחיים שלו על אדמה חיה, ומגיב כאילו שלחו אותו בהפתעה לשוחות מלחמת העולם הראשונה. ועוד יותר מאדמה חיה הוא פוחד ממיטה זוגית, שמא יאלץ לגעת במור, או באוויר העוטף אותה. אבל מה מכעיס אותו יותר מכל? אוהו: שהוא "משלם על זה". לא, לא משלם כמו אנשים רגילים, שמוציאים כסף מהארנק שלהם בעבור דברים. הוא פשוט לקח יום חופש. אבל זה בסדר, כי הסכום הזה באמת פעוט לעומת מה שהוא הולך לשלם ליועצי תדמית על העונה הזאת.
ברגעים כאלה אני כל כך שמחה בשביל מור שיהיו לצדה שם אנשים אחרים, בתקווה שתנצל את הרגע לבלות עם חברות ולהיזכר שהחיים עשויים גם להאיר לה פנים, אבל במקום זה היא ממהרת להבטיח לשניר: "אני איתך". אם הוא הולך היא הולכת, אם הוא נשאר היא נשארת איתו. נכון שהיא מתחילה להציב גבולות למרמוריה שלו פה ושם, עם הערות קטנות על הגישה שלו, ועדיין, היא כל כך יותר מדי סובלנית לאדם שמסתכל עליה כמו על סמרטוט רטוב שנשאר יותר מדי זמן ליד הכיור.
זוהי עונה בסימן גנון בנים, ומשניר אנו מדלגים בקלילות ליוסי, שמצד אחד לא מוכן לחתוך בצל לסלט ומצד שני לא מכיר שמות של ירקות אחרים. אוי, הפרצוף לא-לא שלו, כשהוא נאלץ, רחמנא ליצלן, לשבת לפני המפגש ולקלף גזר. והגאווה שאחר כך: הוא לא הכין דבר כזה בחיים שלו. רק מיכאלנג'לו הביט בפסל דוד שלו כמו שיוסי הביט בסלט הסניידרס המפורסם.
היחידים שהבינו שם את החיים הם עינב ורז, שתגידו עליהם מה שתגידו, בזמן שמור ושניר צוחקים על פלאסק צמוד - הם אשכרה הביאו אחד כזה מהבית. ומזל, כי אל מול הטרללת שהם הולכים לפגוש, זה ללא ספק יעזור להם להחזיק מעמד.
רגע האמת - כלומר, החרטוטים - מגיע.
כפי שהימר תומר, מתחילים בזוגות שיחסית קל להם: הוא ויואנה, חן ויוסי - שמיד מתחיל בפעולת סחיטת הג'וס מכל מי שרק מוכן להעניק חומר רכילותי טוב וגם ממי שלא. יוסי מת לפגוש את הזוגות הגרועים, הוא אפילו לא מסווה את זה, וזה בדיוק הקיו של רותם ורונן להיכנס. רגע לפני, רותם מזהה הזדמנות אחרונה לייצב על הרגליים את שקיק העור שנותר מרונן, ומפמפמת לו בדחיפות בוסטים של ביטחון עצמי, אבל קצת קשה לשקם בדקה אחת הריסות של עונה שלמה.
לעת עתה, היא באמת מצליחה לתת תצוגה מהממת של שלווה וביטחון עצמי בזמן שהוא ממלמל לידה, "תהליך, תהליך". יש סיכוי שתומר תיכנת לה לצורך זה בובה עם מנגנון מדבר. אבל העמדת הפנים לא יכולה להימשך זמן רב, וכבר עכשיו, גם כשהיא מנסה להחמיא לרונן - יוצא לה מעליב. כשכולם מחמיאים לו שהוא נראה צעיר לגילו, היא מסכימה, "כן, גם אני מרגישה שקיבלתי ילדון". מזל שלרונן החדש אין פונקציית היעלבות.
כולם מתאספים לשולחן האוכל והשתיקות, ויוסי וחן, הבוחשניות, מאתרים מיד ששניר ומור שלידם מהווים חוליה חלשה. כמעט כולם מרוצים: עכשיו יש גם אווירה טובה, וגם על מי להתנשא. בשביל זוגות מוצלחים ממילא, המפגשים האלה הם תוסף תזונה נהדר וגם מקדם הורמונים. לרמוסים ממילא, זו מכת מוות, כי כמה שהם מדגישים את יתרונות המוצלחים - ככה אלה מדגישים את חסרונותיהם. המבט של רותם כשהיא קולטת כמה טוב לרון וטל סירי-הגדירי-לי-בית-ישראלי, אומר הכל.
אבל שניר לא מוכן להפסיד כל כך בקלות. באומץ רב הוא ממשיך לשהות בקרבת חול, כי "עץ שלא מתכופף לא נשבר", ואחר כך דופק את המבט הכי מעורר השראה שלו, ומוסיף, "למרות שלא בא לי להתכופף". העץ הזה אמנם לא יתכופף בחופשה הזאת, אבל גם בוודאות לא יתרומם יותר מדי. "אני מרגיש שאני ומור… צוות", הוא אומר למצלמות, המוח שלו סורק על מאתיים את כל המחמאות הידועות למין האנושי, "שאנחנו… ביחד". זה מזכיר לי שבגן הכריחו את כולנו לכתוב לכל ילד ברכה אחת ומחמאה אחת לכל ליום הולדת. לבנים כתבתי דברים בסגנון "אוהב לשחק". "אני סומך עלינו", מסכם שניר. טוב שיש מגדל מאחוריך. או אוהל.
אחרונים מגיעים הרובוטים, ורותם מתחילה להיסדק: "כולם נראים כל כך מתאימים". חיוך מת כזה לא ראיתי מאז שצפיתי בדוקו על מורמונים. רותם מתיישבת ליד עינב, ישיבה אסטרטגית, כי רק את עינב היא יכולה לחרטט בהצהרות חיוביות על הקשר ו"מהתחלה ראיתי אותנו זוג". בחיי, הלוואי שהיא הייתה מדברת אל רונן פנים אל פנים כמו שהיא מדברת מאחורי הגב.
שניר ומור סוף סוף השלימו עם מעמדם כאחים לנשק, וזה עושה להם רק טוב, כי איפה שאין ציפייה לאינטימיות מלכתחילה, אין בעיות. עוד בתחום הא-מיניים מבחירה: נעם ומשה, שהגיעו ממש לקראת הסוף, בניגוד לתחזיות של תומר. אחרונים חביבים הם מור ושניר, הזוג הכי יפה לטעמו של רון, אדם שפיענוח סיטואציות חברתיות ממנו והלאה, בכל המובנים.
רונן קם לשיחת גברים, על חזהו חרוט SOS. בעיניה של רותם תכנון הנקמה על שהעז לצאת מטווח הראייה שלה. היא מנצלת את החלון לליקוט מידע מזוגות אחרים אבל מוצאת את עצמה משתפת יותר מדי, ודווקא עם רון וטל, שאמנם הדרך שלו להרגיע אותה זה להגיד לה "תרגעי", אבל איכשהו, הסיפור הזה עובד להם. ולכולם, היא מגלה, עובד יותר טוב מלהם. אפילו למשה ונעם, שהשיא הרומנטי התבטא הערב בהגשה משותפת של עוגה.
הכוהל והתחרותיות עושים את שלהם, ושניר מתחיל להתמרח על מור יותר ממה שהתמרח אי פעם באלכוג'ל. נראה שהוא הוא באמת הפנים את מה שאמר לו גלעד הפסיכולוג, אבל כלפי חוץ, הרי משיכה היא לא משהו שמדליקים או מכבים בכוח הרצון. כשיש משיכה, רואים את זה. נגיד אצל יוסי וחן, שבזכות המשיכה שלהם מצליחים לגשר על פערים מנטליים של כשלושים שנה. וכיוון שרק בקע מהקן, חן מוכרחה לטעום עבורו את האוכל (!!!), לפני שהוא עושה את זה בעצמו, נחרד ויורק לתוך מפית. אנשים חייבים להפסיק לקחת איתם ילדים למסעדה.
בגזרת המבוגרים, האמת מתחילה לזלוג החוצה, בעיקר מצד רותם, שלא מוצאת שותפה מספקת למרמור על הסיטואציה. זה הזמן של הגברים להתחיל גם הם לפתוח את הפה, ואחרי תחרות קלה למי יש טסטה ארוכה יותר, הם ניגשים לעמדת התה. בהתחשב במהירות שבה שניר הגיע לדבר על אי-המשיכה למור, תה אכן הולך להישפך כאן. לשניר אין חדשות טובות, ולמרבה הצער, נראה שגם לתומר לא. אבל כל זה בפרק הבא, ועד אז, ניפרד בברכת עמוס תמע"מ.