ב-1981 הופיע חיים טופול בתפקיד משנה ב"לעינייך בלבד", אחד מן הסרטים בסדרת סרטי ג'יימס בונד, וזה היה הישג השיא של עולם המשחק הישראלי בכל הקשור ליקום הקולנועי של סוכן 007. מאז, אף כוכב מקומי לא הופיע באחד מסרטי הסדרה, אם כי אסתי גינצבורג הוזכרה פעם כמועמדת לגלם נערת בונד, וכמובן שאף אחד לא היה מועמד לגלם את התפקיד הראשי של הסוכן המיוחד. כעת, שחקנית ישראלית הצליחה לטפס לפסגת עולם הקולנוע, ויש לנו ג'יימס בונד משלנו - או נכון יותר לומר, ג'יימס בונדית.
מדובר כמובן בגל גדות, המככבת ב"Heart of Stone", שעלה בנטפליקס בסוף השבוע, נישא על גבי קמפיין פרסום מסיבי, כולל ראיונות ושלטי חוצות מסביב לעולם. זה הסרט הראשון מבית היוצר של חברת ההפקה של הכוכבת הישראלית ובן זוגה ירון ורסנו, וניכר שיש לו מטרה שאפתנית - להוציא לדרך סדרת להיטי אקשן שיהיו התשובה הנשית לסרטי ג'יימס בונד ו"משימה בלתי אפשרית".
פה אין נערות בונד, וגם לא שלל עלמות במצוקה שטום קרוז מואיל להציל כמו בפרק האחרון של "משימה בלתי אפשרית". במרכז העלילה עומדת אשת חיל: סוכנת מיוחדת בשם רייצ'ל סטון, בגילומה של גדות כמובן, הפועלת בשירותו של ארגון צללים שוחר שלום.
סטון, ממש כמו בונד, מיטיבה להשתמש בגאדג'טים, ובאופן כללי מסוגלת לעשות הכל על הצד הטוב ביותר: לכייף, לרחף, לאגרף ולגלות תושייה ולפתור כל בעיה מתי שרק צריך. בשלב מסוים, עמיתיה תוהים מאיפה היכולות האלה. התשובה אמורה להיות מתבקשת: אם עומדת מולך מישהי בשם רייצ'ל סטון עם מבטא ישראלי חזק וכישורים קרביים, הגיוני שהיא סוכנת מוסד לשעבר בשם רחל אבן, אבל מובן שהסרט לא הולך לכיוון הזה ולא נוגע במוצא של הכוכבת.
התסריט ממציא לגיבורה סיפור מקור המתבסס על פסיכולוגיה בגרוש: היא היתה ילדה בעייתית שזרקו אותה מבתי ספר, הגיעה לסוכנות כאישה "שבורה" ורק בה מצאה את ייעודה. במחילה, לא קניתי את זה. גדות לא ממש נותנת לנו סיבות להאמין שלדמות בגילומה יש רקע זה.
ועכשיו, לעלילה עצמה, אם אפשר לקרוא לה ככה: התסריט כל כך גנרי, שהוא דומה להפליא למה שראינו זה עתה ב"משימה בלתי אפשרית" החדש, וכמוהו עוסק גם כן בטרנד הכי חם באקשן ההוליוודי - A.I. גדות יוצאת כאן למסע חובק עולם בעקבות כלי רב עוצמה ומבוסס בינה מלאכותית. במקרה זה, קוראים לו "The Heart", כלומר הלב, ואם יש כאן מטאפורה למשהו אז היא חולפת מעל הראש.
המטרה היא למנוע מהכלי המשוכלל ליפול לידיים הלא נכונות, שהן בסרט הזה ידיו של סוכן אנרכיסט בגילומו של ג'יימי דורנן. הוא אמור להיות כאן על תקן האיש הרע, אך האמת שהנבל הזה דווקא מציג נימוקים משכנעים למדי למזימות שלו.
מאחורי המצלמה עמד הבמאי טום הרפר, שברזומה שלו פרקים בסדרות כמו "כנופיות בירמינגהם" וסרטים לא מרהיבים במיוחד כמו "השיר של רוז" ו"השמים הם הגבול". העבודה שלו כאן סבירה, יש אפילו סצינה מרשימה או שתיים, אבל לא יותר מזה. בהתחשב בכך ש"Heart of Stone" אמור להיות הלהיט הקולנועי הכי גדול של נטפליקס לחודש אוגוסט לפחות, וכרטיס ביקור שיתניע זיכיון סרטים חדש - אפשר היה לצפות ליותר.
הממד המעניין בסרט הוא העיצוב של שתי הדמויות המרכזיות: הסוכנת בגילומה של גדות, ומולה צעירה בשם קאיה, בגילומה של הכוכבת הבוליוודית אליה בהאט, שמתחילה כאויבת שלה ועם הזמן הופכת למשהו אחר לגמרי.
סרטים הוליוודיים, ובטח שלהיטי אקשן, מקפידים תמיד להעניק לנשים עלילות משפחתיות ורומנטיות. כאן, שתי הגיבורות בודדות לחלוטין. אין להן משפחה ואין בני זוג, וגם לא שום דבר שקרוב לכך. החיים המקצועיים הם החיים היחידים שיש להן. כמו ב"ברבי", גם פה נראה שלדמויות אין איברי מין, ובסרט אין שום רומנטיקה או מיניות. אין פה נערות בונד וגם לא נערי בונד.
בתחילת הדרך, הגיבורה בגילומה של גדות יוצאת מבריכה, והיא עושה זאת עם בגד ים מלא. "Heart of Stone" נמנע לחלוטין מן ההחפצה שהיתה כה שגורה בסרטי ג'יימס בונד.
מהותי מכך, הקשר בין שתי הדמויות האלה הוא הלב של "Heart of Stone", שמציג אחווה נשית כתשובה לאגו הגברי, והמסר שלו ברור: גבריות רעילה תהרוס את העולם, סולידריות בין נשים תציל אותו.
למרות ש"Heart of Stone" אמור להיות להיט קיצי, ובעידן שלפני נטפליקס בטח היינו מקטלגים אותו כסרט להקרנה יומית, הוא רציני להפתיע וכמעט אין בו חוש הומור. בין הבדיחות היחידות אפשר לציין סצינה בה נהג משאית שנראה מסוקס מבחוץ נתפס כשהוא מזמר שיר אהבה קיטשי. הפסקול כולל גם שני להיטים של פליטווד מק וכמובן גם שיר חדש של נגה ארז. מפגש הפסגה בינה לגדות מעצים עוד יותר את הגאווה המקומית: זהו רגע שיא של הצלחה ישראלית באמריקה.
באשר לגדות: "Heart of Stone" הוא יוזמה והפקה שלה, והיא גם מככבת בו, אבל לא מדובר בפולחן אישיות. הישראלית לא משתלטת על מותחן הפעולה הזה, וככל שהוא מתפתח, היא משתדלת לפנות את הבמה לבהאט, שבתפקידה הגדול הראשון מחוץ לבוליווד מתגלה בתור הכוכבת האמיתית של הסרט, והתגלית הגדולה שלו.
בימינו אוהבים להתנצח בקשר לפוליטיקה של זהויות, אז סביר להניח שגם "Heart of Stone" יהיה נושא לשיחה. יהיו שיאמרו - לא סתם שזו גרסה נשית של ג'יימס בונד, אלא שבמרכזו עומדות שתי נשים לא לבנות, אחת מזרח-תיכונית ואחרת הודית. אחרים יאמרו - גל גדות היא האימא של כל הלבנות, כי היא ישראלית אשכנזית (כבר כתבו את זה באמריקה כש"וונדר וומן" יצא), ולגבי בהאט? היא ה"ניפו-בייבי" האולטימטיבית ובת לאחת מן המשפחות הכי מיוחסות בקולנוע הבוליוודי, אז גם היא פריבילגית.
"Heart of Stone" אולי פותח כיווני שיחה מעניינים, אבל כשלעצמו, בתור מוצר בידורי - הוא זניח למדי, ושכחתי מן המתרחש בו שעה אחרי הצפייה. זאת לא טרגדיה: היו גם סרטים בינוניים בסדרת ג'יימס בונד. הבעיה היא שהסרט הזה מלווה בקמפיין בומבסטי, שנראה תמוה ואף מנותק.
אם "Heart of Stone" היה יוצא בתקופת הקורונה - ניחא. היינו יושבים בבית, רואים ולא סובלים - זה לא סרט מזיק. אך הוא מגיע בסיטואציה אחרת לגמרי, כשאולמות הקולנוע מלאים בגלל תופעת "ברבנהיימר", ותעשיית התיירות משגשגת מתמיד, כך שאפשר שוב לטוס לכל המקומות שמוזכרים בו. בנסיבות כאלה, האטרקטיביות שלו נמוכה מאוד, בטח בשווקים בהם אין אפילו את ההתרגשות הפרובינציאלית מהנוכחות של גל גדות (ונגה ארז).
נטפליקס פימפו את ""Heart of Stone" יתר על המידה, אך בקיץ הקולנועי המלהיב מזה שנים, אין לו סיכוי לספק את הסחורה. גל גדות ניסתה להתחרות בג'יימס בונד - אבל הפסידה לברבי.