לפני כמה שנים עלתה אצלנו בוואלה! תרבות כתבה על צביקה פיק. אני כבר לא זוכר על מה בדיוק הייתה הכתבה ומה נכתב בה. אני רק זוכר את הטלפון ההיסטרי שקיבלתי דקה אחרי שהכתבה עלתה לאוויר מאיש יחסי הציבור של פיק שהפציר בי להסיר מהכתבה את גילו של המוזיקאי. אני לא זוכר אם התעקשתי להשאיר את ציון גילו של צביקה פיק בכתבה או שמא נעניתי לבקשה של היחצ"ן, אבל בעיקר אני זוכר את ההלם שאחז בי מהבקשה התלושה והמוזרה.
בחודש מאי אשתקד פרסמנו בוואלה! תרבות כתבה של שגיא בן נון על ביטול סיבוב הופעות הקאמבק הראשון של פיק מאז שחטף אירוע מוחי. בכתבה צוטטו גורמים בהפקה שסיפרו כי פיק "רוצה לחזור לעניינים אך לא מכיר מספיק בנכות שלו". הם סיפרו כי הוא לא מסוגל לשיר, מתעייף מאוד מהר וספק אם יצליח לתקשר עם הקהל. בכתבה גם הזכרנו שפיק צפוי לבצע את שיריו בהופעות החיות בעודו מלווה עם פלייבק שירה, דבר מופרך והזוי משל עצמו.
אחרי שפרסמנו את הכתבה, קיבלתי מטח של הודעות מצביקה. לא איכנס לפרטי ההודעות, רק אספר שהוא דחה לחלוטין את מה שנכתב בכתבה, זעם על הפרסום ודרש להסיר מיידית את הכתבה. למותר לציין שלא נעניתי לבקשות שלו, אך מה שכן, משני המקרים הללו התחוורו לי סופית שלושה דברים: ראשית, צביקה חרד לתדמית שלו באופן שלא הכרתי. שנית, צביקה מסרב להכיר במצבו הרפואי. שלישית, צביקה ללא מוזיקה והופעות רק ילך וינבול. אכן, שלושה חודשים לאחר מכן הלך פיק לעולמו.
לו צביקה פיק היה עדיין בחיים, קרוב לוודאי שהיה שונא את הדוקו החדש עליו, "ימי הפיק" (יס דוקו). זה חלק ממה שהופך את הסרט למעולה - הוא לא חושש להציג גם את הצדדים הרעים והפתטיים של המוזיקאי הגאון שאליהם נחשפתי בשני המקרים הללו (ואלו כאמור רק שני סיפורים קטנים מתוך שלל סיפורים שאני יכול לספר), בלי התייפייפויות, בלי הסתרות ובלי הצגות. יוצרי הסרט (ובראשם היוצר והבמאי שי להב והבמאי השותף רון עומר) עשו בחוכמה שלא התמקדו רק במוזיקה המופלאה של פיק הגאון, אלא שהפנו זרקור גם לקמצנות שלו, לבוגדנות שלו, לקטנוניות שלו ולרדיפת הכבוד החולנית שלו - כמו גם להומור שלו, לאופנתיות שלו, למראה החיצוני שלו ולהתמדה מעוררת ההערצה שלו.
בכל ריאיון איתו ביקש צביקה פיק להתמקד במוזיקה שלו ולא ברכילות סביבו, אלא שהרכילות סביב פיק היא חלק מהותי ובלתי נפרד מהמותג "צביקה פיק". תיאר זאת יפה יואב קוטנר בדוקו כשסיפר על צביקה שהגיע לגלי צה"ל עם שלוש דוגמניות יפהפיות "והתחיל עם חמש חיילות" בדקה וחצי שבמהלכה פסע מהכניסה לגלי צה"ל ועד האולפן שבו התראיין. "אז איך אפשר להתמקד רק במוזיקה שלו אם ככה הוא מתנהג?!", תהה קוטנר - וצדק.
וגם מוסר השילומים הירוד שלו - או שמא נקרא לילד בשמו, "קמצנות"? - עולה בדוקו המצוין. המוזיקאי והמנצח אלדד שרים סיפר באריכות כיצד טרח במשך חודשים ארוכים והכין עיבוד לתזמורת לבקשת צביקה פיק, אך האחרון דחה את התשלום לשרים. בסופו של דבר, אחרי שהסכים סופסוף לשלם לו, הסביר לאלדד שרים בפשטות "אני לא אוהב לשלם". יפים גם הסיפורים של מנהלו האישי של פיק על כך שגם כשהיה בשפל הקריירה שלו, דאג לשמר את תדמית הסופרסטאר כששלח את מנהלו למסעדה או למועדון שייערכו מראש להגעתו של המאסטרו. גם רדיפת השמלות שלו עולה בדוקו, בין אם מסיפורים של חבריו ומנהלו האישי ובין אם מרמיזות לא עבות במיוחד של אשתו הראשונה מירית שם-אור, שהחזיקה מעמד לצדו 22 שנה. שם-אור סיפרה בדוקו שלאורך השנים צביקה לא עזר בטיפול בילדים ורק יצא כל ערב להופעה או בילוי. לא ברור איך יוצרי הסרט לא שאלו אותה איך אישה כל כך חכמה ועצמאית אפשרה לזה לקרות ואיך היא נותרה לצד פיק 22 שנים ארוכות מבלי להתקומם.
העיתונאי גל אוחובסקי פרסם אמש פוסט שבו התקומם על "ההתנשאות", כלשונו, של יוצרי הסרט. הוא טען כי הסרט "מגעיל", "לא בא מאהבה", "לא נותן לפיק את הכבוד המגיע לו ובעיקר מסביר שוב ושוב שפיק היה בחייו הפרטיים חרא טיפוס". אוחובסקי שוגה. יוצרי הסרט ניגשו לסרט עם אהבה עצומה למוזיקה של פיק ועם הערכה רבה למעמדו האיקוני בתרבות הישראלית. כל היופי בדוקו הזה היה הצגת הצדדים הכעורים והיפים - והיו לא מעט כאלה בסרט הזה - של צביקה פיק. הוא מוצג כפורץ דרך, כמקצוען, כאדם מבריק וכאיש מלא הומור. שלל התכונות הללו הוא מה שהופך אמן למה שהוא - ומה שהופך את הדוקו הזה לדוקו צבעוני, מקיף, מפתיע ומרגש. "על XXXX (בכוונה אני לא מזכיר שמות) לא הייתם בחיים מעזים לעשות סרט כזה", כתב אוחובסקי. אדרבא, הלוואי והיו מעזים לעשות סרט כזה על כל אמן ישראלי אגדי.
היו מספר דברים משמעותיים שהיו חסרים בדוקו, ובעיקר דוברים. הכוונה כמובן לשלושת ילדיו הבוגרים של פיק - שרונה, דניאלה ובנלי. הסרט מתייחס לנוכחותו בחייהם בלי שנקף באמת אצבע, והיה מעניין מאוד לשמוע מפיהם איך חוו את אביהם. ההתעלמות הבוטה מהם - כמו גם מהחתן המפורסם קוונטין טרנטינו - העלתה כמה סימני שאלה והרימה כמה גבות (אם כי יצוין ששמה של דניאלה מופיע בתודות שבקרדיטים). גם אם היחסים בין פיק לילדיו הבוגרים לא היו במיטבם בחודשים האחרונים לחייו - היה נכון להתייחס אליהם ולקשר בינם לבין אביהם באופן כלשהו. גם ההתעלמות מאשתו השנייה, שירה מנור, תמוהה ולא מוסברת.
ואף על פי כן, מדובר בסרט נפלא, מהביוגרפיות המוזיקליות הטובות שנעשו בארץ בשנים האחרונות. הוא מיטיב כל כך לשרטט את פיק בגדולתו ובחולשותיו באמצעות דוברים נהדרים כמו אותו קוטנר, שקטל אותו בזמן אמת בצורה וולגרית שהביאה להשעייתו מגל"צ; או שי כרם, מנהלה של דנה אינטרנשיונל ובעבר עורך "ראש אחד", המתאר בצורה מפוכחת ומצחיקה את הנסיונות הבלתי פוסקים של פיק בקדמי-האירוויזיון לאורך השנים.
זו פאתטיות שהמבקרים לעגו לה בברוטליות כבר בזמן אמת, אבל הזמר פיתח עור של פיל (או "עור של פיק", כלשונו של כרם) ופשוט ניער את בגדיו הנוצצים והמשיך הלאה. באמצעות הדוברים האלה - וגם פיק עצמו שהתראיין לסרט פוסט-השבץ, לצד קטעי ארכיון סוחפים ושימוש מבריק בפוטג' מקרקס ורוצלב, עיר ילדותו של הזמר בפולין - "ימי הפיק" מרכיב אט אט תמונה יפה, מצחיקה ונוגעת ללב, המדגימה כיצד הממד הנלעג של פיק היה גם הדרייב שהביא אותו לאן שהוא - מעלה מעלה מעלה.