אין שום סיבה לחפש משמעויות נסתרות ב"אדום, לבן וכחול מלכותי", שעלה ביום שישי באמזון פריים וידאו. זהו לא סרט חכם במיוחד שלא מתיימר לפרוץ דרך (למרות שיש בו כמה סצנות שבאמת לא ראיתי כמוהן בקולנוע ההוליוודי). אבל בחיי, איך נהניתי מהסיפור ההומואי והמטופש הזה.
ריאליזם אין פה, היגיון גם לא, עידון ותחכום הם גם לא משהו שיש בנמצא. יש גם כאלה שיגידו שלא כך נראה הייצוג הגאה האידיאלי (כן, מה לעשות - גם ככה נמדדים סרטים בשנים האחרונות). אבל עם כל אלה, מדובר בממתק. מי שמחפש ערך תזונתי בממתקים תמיד צפוי להתאכזב, אבל מי שמחפש לצאת עם טעם טוב בפה - לרוב יהיה מרוצה.
זהו סיפור אהבתם של אלכס והנרי, היריבים שהופכים לאוהבים. אבל אלכס והנרי הם לא סתם צמד הומואים חתיכים: אלכס הוא בנה של נשיאת ארצות הברית, המאמי הלאומי שדוחף את אפו המשכיל לקמפיין של אמו, הדמוקרטית מטקסס. הנרי הוא נסיך וויילס, בן למשפחת המלוכה הבריטית. אחרי שהשניים עשו פדיחות לעיני כל העולם בחתונה מלכותית שאלכס נגרר אליה, השניים מוכרחים להעמיד פנים שהם למעשה החברים הכי טובים לטובת היחסים המיוחדים בין ארה"ב לבריטניה. אבל במחי כמה התכתבויות בווטסאפ ובאימייל, מערכת היחסים בין שני הגברברים נהיית די מיוחדת בפני עצמה, והשניים מפתחים יזיזות מפוארת ודיסקרטית, שהופכת לסיפור אהבה שמשנה סדרי עולם.
אין שום חריגה מהשבלונה ב"אדום, לבן וכחול מלכותי". הסרט - שמבוסס על רב-מכר באותו שם מאת קייסי מקוויסטון - מתחיל בטינה הדדית ויוקדת של השניים אחד כלפי השני, ממש כמו בימי שייקספיר, ג'יין אוסטן ונורה אפרון. אבל הכול נעשה בכמויות כל כך מרשימות של חן ומודעות שהיה לי קשה שלא להתמסר לזה. הדיאלוגים משעשעים, הקצב מדויק והמשחק מצד כמעט כולם מוצלח. המלאכותיות מורגשת, אבל אין בה זיעה והתיימרות, אין כאן תחושה של היעדר מאמץ, ובניגוד לתוצרי ז'אנר אחרים שיצאו בשנים האחרונות, לא הרגשתי שנעשה כאן זלזול באינטליגנציה שלי.
למרות שהסרט הזה כולו סכמה ושבלונות, עדיין יש בו רעננות מסוימת. קומדיות רומנטיות שבהן הומואים הם הגיבורים (ולא החבר הטוב והאוחצ'י של הגיבורה) הן לא עניין שבשגרה. הסרט הזה כמובן אינו הראשון - סרטים כמו "באהבה, סיימון", "הרווק הנצחי", "פייר איילנד" ו"אין גברים כאלה" באו לפניו. אבל גם אחריהם, בקיץ 2023 לא מובן מאליו לראות סרט שמשתמש בתבניות השחוקות שהפכו את מג ריאן ומתיו מקונוהיי לכוכבים, אבל עושה את זה עם דמויות גאות. "אדום, לבן וכחול מלכותי" עושה זאת בלי להטיף על קבלה להט"בית כשכל מה שאנחנו רוצים זה לראות נשיקה, אבל גם בלי להפליג רחוק מדי בעולם הפנטזיות הגאות: יש פה הומופוביה, יש פה ארונות - לעזאזל, יש כאן אפילו דיון אמין ומתוק בסוגיית האקטיבי-פסיבי!
בכלל, כל מה שנוגע לסקס בסרט הזה מרגיש הרבה יותר בריא וחביב מלא מעט סרטי גייז אחרים. אלכס והנרי שוכבים, והם עושים זאת לא מעט, ואמנם אין משהו מפתיע בסרט הוליוודי שמכיר בעובדה שסקס מוכר, אבל כל כך נדיר לראות סרטים גאים ומיינסטרימיים שמצליחים להדליק בלי להביך. סצנות המין ב"אדום, לבן וכחול מלכותי" אינן וולגריות, אבל הן רומנטיות ומלאות תשוקה ובין שני הכוכבים ניכרת כימיה אמיתית ויעילה. כמובן, לא מזיקה העובדה שהם נראים כמו דוגמנים של אברקרומבי ופיץ'.
טיילור זקהאר פרז (שכבר עבר השתלמות בסרטי טראש רומנטיים עם שני סרטי "תא הנשיקות" האחרונים) מגלם את אלכס האמריקני בכריזמטיות ממזרית שבקלות יכולה להפיל כל צופה שבא/ה במוכנות להתמגנט, והוא, מצדו, בוחר בחדווה לוותר על פריטי לבוש אלו ואחרים ברגעי מפתח. לצדו ניקולס גליצין משפר את הרושם שהותיר ב"לבבות הארגמן" המחפיר של נטפליקס, ונותן לפרז קונטרה בריטית, מהוגנת ונאה. אלכס והנרי מתנהלים במודעות לפריבילגיות של עצמם, לעובדה שהם בנים-של ולכפית הזהב שבפיהם, ולכן קל לאהוב ולהבין אותם, גם ובעיקר כשהם מתעקשים שחיי העושר שלהם קשים מנשוא. שני השחקנים עובדים ביחד מצוין, במיוחד ברגעי התשוקה הגנובה שהשניים חולקים, אבל גם ברגעים המלודרמטיים יותר, שמבוימים וכתובים בטלנובליות אבל מחליקים בזכות ההגשה הנכונה של שני החבר'ה המתוקים האלה.
כמו בכל קומדיה רומנטית ואמריקנית ראויה לשמה, יש כאן אנסמבל שלם של חברים, אחים, הורים וקולגות המקיפים את השניים ומבהירים שהם רק סיפור אהבה מטורלל אחד מני רבים, ולרגע התחושה היא שאנחנו למעשה צופים בפרק אחד מתוך סדרה קומית-רומנטית וכיפית מאוד על חיי האהבה של אנשי הבית הלבן וארמון בקינגהאם. כקומדיה רומנטית הסרט הזה מופרך ומטופש בהתאם לחוקי הז'אנר, אבל כדרמה פוליטית הוא כבר נכנס לטריטוריית המדע-בדיוני, עם קו עלילה שמתאר איך נשיאה דמוקרטית מנסה לנצח בטקסס.
וזה היה נסלח לולא הנשיאה האם לא הייתה מגולמת בצורה כל כך תמוהה על ידי אומה תורמן, אישה ששבתה את לבי מימיה כדיווה טרנטינואית ב"ספרות זולה" ו"להרוג את ביל" ומאז קצת הלכה לאיבוד. למרות שהיא מטבעה שחקנית סמכותית ומלכותית, היא לא אמינה כמנהיגת העולם החופשי. לעולם לא אתלונן על זמן שביליתי בחברתה של האישה והאגדה, אבל יכול להיות שהיא לא הליהוק הנכון ביותר לתפקיד כזה - ועדיין, המבטא הטקסני הביזארי שלה יושב עליה נהדר.
אפשר לדבר המון על הדרכים השונות שבהן הסרט הזה ניגש לסוגיית הייצוג הגאה, על האידיאליזציה שהוא עושה לפוליטיקה האמריקנית, על ההתעקשות המזיקה של הוליווד לשים במרכז סרטיה אך ורק שחקנים שנראים כמו בובות קן ועל כך שלמעשה לא מדובר בחריגה כלשהי מז'אנר ה"אנשים עשירים ויפים שוכבים המון ואז מתאהבים". אבל אין שום דבר מובן מאליו בביצוע מבדר של נוסחה מוכרת, ולא משנה כמה סדרות ליברליות-בכאילו נטפליקס ידחפו לגרוננו - ייקח זמן עד שסיפורי אהבה גאים יהיו עניין שבשגרה. בלי לנסות להעמיד פנים שהוא שובר איזושהי תקרה מזכוכית, "אדום, לבן וכחול מלכותי" הוא ממתק קיצי אסקפיסטי, מרענן וסקסי במיוחד.