בשיר "מרכז עזריאלי", מתוך אלבום הבכורה שלו, מתאר גבריאל בלחסן סיטואציה מרירה ואירונית: אדם מת, אבל לא נותנים לו להיכנס לגן עדן בלי להציג תעודת זהות, והוא איבד אותה בכדור הארץ ולא מוצא אותה. הוא משוטט חסר מנוחה במגדל הקניות הגדול, עולה ויורד, מביט מתוך מותו חסר הפשר על ציבור האוכלים, המבלים והקונים, אבל תעודת הזהות לא נמצאת בשום מקום. כמוה גם גיבור השיר לא מוצא את עצמו בשום מקום: לא בחגיגה הצרכנית למטה ולא בביורוקרטיה האטומה של מעלה, אז הוא מתיישב על ספסל בינתיים ומצית לעצמו סיגריה. הנה היצירה המופלאה של האיש בקליפת אגוז: האבסורד הקיומי, העליבות שביום-יום, הריקנות של השפע והשמיים שלא עונים.
זו לא הפעם היחידה שבה בלחסן, חבר להקת אלג'יר ואמן סולו מוערך שהלך לעולמו בדיוק היום לפני עשר שנים בגיל 37 בלבד, נסע בשירים שלו בין שני העולמות. הוא נע שוב ושוב בין הגיהנום לגן העדן, מדבר עם אלוהים והשטן, מתפלל ומאשים, מביט על הפינות הכי מלוכלכות שיש בעולם הזה, ודורש עליהן תשובות מהעולם הבא.
בלחסן פנה אל הנשגב מתוך התהומות של חייו, שכללו התמודדויות נפשיות מתישות וסוחטות. הוא שר עליהן בכנות חריגה, אכזרית כמעט, ועל ידי כך עורר השראה בקהל רב. אבל זאת תהיה טעות מצערת לראות במוזיקה המופלאה שהוא הותיר אחריו - שישה אלבומי סולו, אחד משותף עם אחיו ידידיה ועוד שני אלבומים עם אלג'יר - רק את ההדים של החולי, הדיכאון והכאב. כל זה נמצא שם בבסיס, כמובן, אבל מהמצע הזה בלחסן העפיל מעלה מעלה, תוך שהוא מעצב אסתטיקה מוזיקלית יוצאת דופן, רדיקלית, נדירה ביופיה - שמבטאת את מערבולת התחושות העצומה שמתוכה יצר. אלה הרגעים שבהם מתגלה במלוא כוחו, כמוזיקאי מבריק ואחד ממשוררי הרוק הכי גדולים שהיו כאן.
זו אסתטיקה שבמהותה ניגוד: בין שירה מדוברת, לעתים נזעקת, בלי ניסיון לייפות או לאפר - לבין מלחמת רוקנרול שמתארגנת מאחורי הקלעים עד שהיא מתפרצת פנימה במלוא עוזה. הנה דוגמה: השורה הכי מוכרת, כנראה, של גבריאל בלחסן, היא שורת המפתח מהשיר "בתוך הצינורות" של אלג'יר, מתוך "מנועים קדימה" החד-פעמי. "עכשיו מתחילה מוזיקה של מחלה, מוזיקה של גיהנום. זה לא אושר, זה סתם דיכאון", הוא אומר בשקט על רקע הליווי החד-גוני, ורק בסוף השירה הגיטרה מתפוצצת וממחישה איך נשמע הגיהנום. היא מייבבת, מסתערת עלינו, יורה אש וגופרית, כאילו רוח רפאים מקוללת נלכדה בתוכה.
השירים הלא-שגרתיים של אלג'יר, להקה עם אנרגיה של רכבת קליע וסירוב לכל צורה של מסגרת מקובלת, התאימו לטכניקה הזאת, שמצידה השתכללה באלבומי הסולו של בלחסן עצמו. באופן חסר תקדים במוזיקה הישראלית, היא קיבלה את התגלמותה המופלאה בשורה של יצירות מופת שהתבססו על זרם תודעה - שירים ארוכים, לעתים עד כדי שמונה או אפילו 16 דקות (הגרסה המאוחרת של "כדורי הרגעה בדבש"), שבהם נורתה כל התחמושת, ללא פילטרים: הכאב, החידלון, הדיכאון, הכעס, הייאוש, הכמיהה לאהבה, חשבון הנפש, התרופות, בדרך כלל על בסיסי גיטרה חסרת רחמים ותופים שהולמים בלי הכרה. יש לו כמעט בכל אלבום לפחות שיר אחד כזה, וביצירת המופת שלו, "עתיד", כמעט כולם הם כאלה.
השירים האלה בנויים ממשפטים קצרים, לעתים מרשימות מכולת. בשיר שנקרא "רכבות" וכולו ירידה מוזיקלית מהפסים, הוא מציג יומן של חוסר אונים, אבל למרות הכול מצליח בסוף להבטיח "שיהיה טוב"; ב"עריסת יהלום", על רקע קלידים שמימיים, הוא הולך לאיבוד בלב שבור בתוך תל אביב, ומסיים במילות אהבה קורעות לב; לצלילי החשמלית הבלתי נשכחים של "אדמה חרבה" שסוחפים איתם כל מה שרק אפשר, נכנסה אפילו הקלטה תיעודית מהתחתית הכי עמוקה; ב"עתיד" הוא משוחח עם עצמו על האופק שאי אפשר לראות, נקרע מבפנים. ויש את "השטן", "סליחה", "חלום", "Deep TMS", את "חמש בבוקר" שקובע כבר בפתיחתו, לצלילי פסנתר נורא, ש"השירים הכי טובים לא נכתבו בכלל. הם נכתבים על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב, או לא רוצים או לא אוהבים את זה בכלל. זה קורה במעשים שלהם". ויש עוד לא מעט כאלה. ובכל אחד מהם עולם ומלואו, גן עדן וגיהנום, נשמה שעולה על גדותיה ומציפה הכול.
אלה לא שירים רגילים: אי אפשר לתפוס אותם בפזמון, בבית או ברעיון חוזר. הם לא מלטשים רעיון קטן לתוך תבנית. הפרץ הזה בלתי ניתן לעצירה, מהפנט ומשתק, מאיים לבלוע את הכול. הכוח שלו עצום. בראש ובראשונה, העודפות הזאת מכריחה אותנו להפנים את האנרכיה הרגשית במקום להפנות את המבט, ולעמוד מול הסערה. אבל הכלי הקיצוני הזה לא מופנה רק החוצה, אלא קודם כל פנימה: באמצעותו, בלחסן הצליח ליצור כאיש חזק - לברוא את העולם האמנותי שלו ולבטא אותו באופן הנאמן ביותר שאפשר, וכך, באיזה אופן, לנצח במילים את הבור שבפנים. להשתלט עליו, לתת לו שמות ופנים, וגם אגרוף אחד אחרון, ולרכוב באמצעותו לאן שירצה, גם לגן העדן ולגיהנום. ומה זה אם לא תפילה.
מוזיקה לעתים דוהה עם השנים, מתיישנת, מתעייפת, נעשית מוכרת וממצה את עצמה. לשירים של גבריאל בלחסן זה לא קרה וזה לא יכול לקרות. גם ב-2023 הם סוחטים, מדהימים ביושר העמוק שלהם, דורשים כל פיסת אוויר שיש בפנים. הם מעמידים את העידן הציני שלנו, שמילים הולכות ומאבדות בו משמעות, נעשות זולות ועלובות עד כדי איון, באור אפילו יותר חיוור. עשר שנים אחרי שעזב את העולם, כבר ברור לחלוטין: אף אחד אחר לא הצליח לתפוס ככה את כל העולם בשיר, לא לפניו ולא אחריו.