משה יכול להרוויח מחתונמי את הגילוי העצמי. עם נעם זה פשוט לא נועד להיות

שבעה ימים טרום רגע קבלת ההחלטות, וזה הזמן לצאת לשדות, לחולל בלבן וללקט רמזים להמשך הקשר. בטיימינג הזה, המסטריס דיו, נפגשים שלושה זוגות עם משפחותיהם, משפחות לחוצות ילדים יותר מטל ורון גם יחד. הכל מתנקז לשאלה אחת: מה יהיה הלאה.

ימי ספירת העומר נפתחים באימרה האופטימית של משה, "לכל סיר יש מכסה", ותגובתה הריאלית של נעם: "זה לא תמיד נכון". נדמה לי שמשה התכוון מילולית לסירים בבית, אבל אפילו במישור הזה, ידוע שמכסים נוטים לנדוד להם לחיים משל עצמם, מי יודע, אולי ברינתיה. ובכל הנוגע לנעם ומשה, יכול להיות שיש להם מכסים או סירים או מה שהם זקוקים לו, אבל ללא ספק אף אחד מהם לא שייך לשני, בטח בהתחשב בזה שמשה מעדיף לאכול ארוחת בוקר מול הכלב שלו. לפחות נעם לא הייתה שטותניקית מדי כדי לגדל איתו את הכלב יחד. נעם מתגעגעת כבר עכשיו לארוחות הבוקר המשותפות שלהם, והוא, בתגובה, מציע לה מתכון. ללא ספק אהבת אמת. את המתכון לשקשוקה, אגב, יש לי תחושה שהיא תוכל לבקש מכל גבר בחתונמי אי פעם. אני לא אתפלא אם הם מעבירים אותו מאחד לשני.

נעם ומשה דילגו בקלילות על שלב ההאני-מון והגיעו ישירות לשלב שבו הוא לא סובל אפילו את האופן שבו היא צועקת "רגע" לפני פתיחת הדלת, וזה הרי הזמן המושלם למפגש עם אמא שלה, דוד שלה ובתו. תגידו, מה נסגר עם זה? בטוח שהאחיינים מדרגה שלישית לא מוזמנים גם הם? ומה עם רוחה של סבתא-רבא, האם לא כדאי להעלותה באוב?

ומובן שמכל הדודים בעולם, יוזמן דווקא זה שצולל אל תוך הקשר שלהם משל היה ברחש מול נחיר או תחקירנית של גיא פינס. הכוח האימתני הזה חובר אל אמא של נעם, שנכנסת מהחזית האחרת עם אוטוסטרדת שאלות שנלקחו מקלפי האימון של יעל. שניהם בטח סיכמו מראש, "באים להביך על טורבו". "הוא נראה לי נינוח", מצהיר דוד הסיוטים, בזמן שמשה מתפתל ממבוכה. אפילו נעם מכתבי-אהבה-במונדיאל מצליחה לקרוא אותו. כמה שצחקנו על הקושי שלה בקליטת רמזים, עכשיו אני אומרת, וואלה, הבחורה הזו התעלתה על הגנטיקה.

אל גלעד שניהם מגיעים שבוזים, ואיך אפשר שלא, אחרי הדחפור המשפחתי שזה עתה גיהץ אותם. בתום פיתולים וגמגומים רבים, מספרת נעם שבגדול, היא אמרה כבר למשה "כן". שניהם צמחו והתקרבו מתוך הטראומה ומשה ואפילו למד ממנה להגיד "שיח", אבל עדיין, הוא מספר במאמר מוסגר, יש לו לבטים. גלעד מבקש לחתור אל שורש המגננות של משה, שמיד מתחיל לדמוע. אני אומרת לכן, כל דבר הוא ממיס הגלעד הזה. ואם יש משהו שמשה יכול להרוויח מהתכנית, זה את הגילוי העצמי שלו. עם נעם, זה פשוט לא נועד לקרות.

גם יואנה מתחילה במלאכת סחיטת ההבטחות, פוצחת בכישוף המוכר שמטרתו להזכיר לבחור להתגעגע אלייך בהיעדרך. "זה קטע פתאום יומיים לא להתראות… ולתקשר…", היא מפזרת מאגיה שחורה, אבל תומר, חסין לכל: "זה בסדר, גם ככה יש לי מלא עבודה". הדיאלוג הזה חוזר כל עונה: צד שמקווה לשמוע שיהיה קשה לא לראות אותו יומיים, וצד שמת לנשום ולא מוכן לספק אשליה. הצד הזה הוא תומר, שמקפיד להשאיר את הדיאלוג עוקצני ושטחי, מה שמתקבל כחסר רגישות, ואולי גם קצת מעיד על רצינות הכוונות שלו לגביה. לא שזה מפתיע. לאורך העונה נראה שתומר דעך, איפשהו אחרי שזכה לציון הנכסף 7, ועכשיו העיניים שלו פונות החוצה, חזרה אל עולם הרווקות המסעיר שלו שכולו נתוני דאטה שוקקים.

כדי להרים את מפלס הרומנטיקה לוקחת אותו יואנה לטיול מודרך שעובר בלשכת גיוס, קבר של רב ומכולת - אך הנה, סוף סוף, בית ילדותה. הדודים של יואנה, עוד צמד רומזים מעודנים, מכריז בפני תומר כי התפנה לו - הינט הינט - מקום על המקרר. המאפה הבולגרי קצת נתקע לו בגרון, וכאילו כל זה לא חונק מספיק, לסלון הצפוף מצטרף גם כלב שמוכן להוריד אוזן לכל מי שרק יגע ליואנה במרפק. ברוך הבא למשפחה, מאמי.

ליעל חסרה המילה "אהבה" בקשר שלהם, שהרי קשרים אמורים להתקדם בקצב שיעל רוצה. יואנה מתחילה לקשקש על יציבות ורוגע וחשיבותם לעומת ריגושים. לדבריה הם כבר לא ילדים ואין בטן מתהפכת, אבל מתחת לזה, אני מאמינה שהבטן של יואנה מתהפכת אחושלוקי. בין אם היא מרגישה פרפרים, ארנבים או שפני סלע - היא סגורה על תומר, ויודעת שהוא לא. עדיין לא. תומר דווקא היה רוצה פרפרים, ויעל מתעניינת למה לא פתח את הנושא מול יואנה. אין לי מושג מה הטעם, הרי התרגשות היא לא משהו שמייצרים בכוח. אחרי זה, אי אפשר לשכנע אותי שיעל רוצה באמת בהצלחת הזוגות. אלה לא עצות של מומחים, אלה עצות של סתיו קצין.

בדרך הביתה מהקליניקה, ממשיכה יואנה להסביר את עצמה ולהסתבך: לדבריה היא מחפשת "פרפרים בוגרים יותר", אבל כולנו יודעים שפרפרים מתים תוך יום, וכולנו מחפשים, גם בקשר בריא ובוגר, קצת ערבול בבטן. לפחות בהתחלה. על כל פנים, תומר לא יודע מה זו אהבה, בוגרת או לא בוגרת, ויותר מזה לא "מכיר את מה זו אהבה", שזה כבר בכלל מבחינתי תמרור אזהרה. ברצינות? לא צפית באודישנים של אף אחת מעונות "כוכב נולד"?

הסלילים של תומר מעלים עשן. הוא המום ממרגמת הקיטש שהנחיתה יואנה על ראשו הרגע, ללא הודעה מוקדמת, ורגע לפני שכפתור ההשמדה שלו לוחץ על עצמו הוא פונה לאזור שמקנה לו שקט וביטחון - תיקוני חשמל. גם את הרגע הזה מקווה יואנה להפוך לחושני ורומנטי, אך לשווא. אולי זו לא הייתה הסיטואציה המושלמת לטנגו.

חוק הטבע האכזרי של זוגיות אומר שככל שצד אחד יאחז בחופש שלו - כך השני יזדקק יותר לביטחון, וזה בדיוק מה שקורה ליואנה. כמה היא צמאה לביטחון שתומר מסרב לתת לה. בארוחת הערב היא מנסה לדובב אותו שוב, אך רק זוכה לתואר "קשקשנית". אין לו כוונה רעה; הוא בסך הכל מנסה לפצות על הבוקיות הרגשית שלו בהומור, אבל טקטיקת ההתחמקות הזו מעליבה למדי, וראינו אותה גם אצל רון הפרק. במקום לענות "לא יודע", גורמים לאישה להרגיש טיפשה על שהעזה לשאול.

מול המצלמות, בייאוש קל, מספרת יואנה שהחליטה ששנת 2024 תהיה השנה שבה תביא ילד, ומתפלק לה, "אביא ילד לבד". פרויד? אתה פה? אולי, בעצם, זה לא רעיון רע כל כך.

יום שישי בפתח, והרומנטיקה בשיאה: הוא הביא לה פרחים, היא הביאה לו פותחן. לשניהם יש כבר סדרה משותפת והם קוראים לה "הסדרה", שזה קצת מוזר, תסכימו איתי. למה הדיסקרטיות, במה הם צופים? האם זה בתחום הפרדי קרוגר או פורנו גופות? "הגבות הארוכות האלה, הלוואי היה לי כזה על הראש שלי", מחמיאה לו רותם, ובכן, בנוסח רותם. אל תשפטו, יש שפות שונות לאהבה.

כאמור זהו יום של רמזים אלגנטיים, ורותם מוצאת לנכון לציין בפני רונן, שמסתמס לידה, "הטלפון שלי תמיד על שקט". רונן לא מאוד מבין, אבל בשביל רותם החדשה, לא די בזה כדי להידרדר לכדי פיצוץ. מאז שסיימה לצרוח עליו עליה לתרגל את המצב המשונה של שיחה רגילה, ועמו מגיעות גם שתיקות שאין לה מושג איך להתמודד איתן. מזל שברגעים כאלה אפשר לשלוף את קלף המסאז'.

גם אבא של רונן התעדכן ברוח הפרק ובא לעשות בושות, עם שאלות כמו "המלחמות עושות לך את זה, או הזוגיות?". קודם כל, המלחמות, בדוק, ואני מתכוונת לזה בשיא הרצינות, ושתיים, איכס. ממתי משתפים הורים בפטישים שלנו? אנא מכם, הזדקנו בשקט. כמו כן, פחד אלוהים לשבת תחת עיני הנץ של האבא הזה.

המפגש המשפחתי כנראה סחט אותה, כי בסופו בורח לרותם הרותם, והיא דופקת לרונן ייבוש מוות על צפייה בסרטוני אהבלים בטלפון, סיטואציה שממילא אף אחד מאיתנו לא מרגיש בה במיטבו. רותם לא מבינה מה העניין, היא כולה רמזה שהוא נראה כמו אידיוט מושלם, והוא סתם שומע כאילו צעקה את זה. רונן, בז'יז'יניה שלנו, מפטיר באגו צרוב, "אולי התרגלתי".

מהנפילה הרגעית הזו הם קמים מהר למדי לשיחה רגועה על ספסל בטיילת. שניהם עייפים מריבים. יש שם איזה קושי להתחיל מחדש, שדווקא רותם מגלה כלפיו סבלנות ואורך רוח. משהו התרכך בה, ויפה לראות את זה. לאט לאט, היא מתגלה כאישה חזקה דווקא באיפוק וברוגע שהיא מסוגלת לו. אולי קצת מאוחר מדי. כי רונן חבוט ממלחמות, ובמבט קדימה, הוא נותר מבולבל. האמת? אין לי תשובה בשבילם. שניהם אנשים חבולים מאוד ומסובכים מאוד שעשויים להיות תרופה זה לזו, אבל גם כמויות בלתי נתפשות של רעל.

יש צורך באתנחתא רצינית מהכובד הזה, ותודה להפקה שהעניקה לנו את רגע החסד המתוק לסיום, בתחרות צמודה עם סצנת רון-שאקור: רונן מזמר אחת-לאחת, בידיעת חומר מושלמת, את מילות "אם את רווקה" של קובי פרץ. עכשיו גם רותם מתחילה לתהות עד כמה היא מכירה את האדם שלצדה.

אולי רק המבט של אבי המנוח, שגילה שיש לי חברים שמאלנים, ישווה בחומרתו למבט של רון כשטל מספרת לו על מועדון הקריאה שלה ושל חברותיה - וזה עוד כשהן קוראות תהילים ולא, מי ישמע, "מלחמה ושלום". ואולי זה בעצם קצת אותו הדבר. תגובתו לפעילות האמנותית, הישר מבנק 5 התגובות הקבועות שלו: "יפה, כל הכבוד". לדעתי, בשיחות טלפוניות, אם במקום רון תענה לטל הקלטה קבועה של "וואו", "אחלה", "מהמם", "לא טוב" ו"כל הכבוד", היא לא תרגיש בהבדל. מדי פעם אפשר לקנח ב"שטותית".

אבל מכאן והלאה הוא שותק, והשתיקה רועמת. לקראת היציאה שלהם מהבית הוא דוחק בה בחוסר סבלנות, אבל לטל לוקח זמן להתכונן, כי היא צריכה לבחור בגדים ובשונה ממנו יש לה יותר ממעיל כנופיות. בנסיעה משותפת דרומה, מכה בה בבת אחת ההונאה - רון נוסע לעבודה חצי מהזמן שלוקח לה לנסוע לשלה. כדי להרגיע אותה, הוא קובע כעובדה מוגמרת שבקרוב תגור בגדרה, ויהיה לה קרוב יותר. כלומר, קרוב יותר לרון, כמובן, שהוא הציר סביבו סובב העולם. לדבריו, צריך לקחת החלטות, והיא לא לוקחת. וגרוע מזה, היא לא לוקחת את ההחלטות שלו.

הפיקניק הרומנטי שלהם באמצע חירבת אל כלום, נפתח במילותיו המרגשות של רון, "לפני שאני אמשיך בנקודה שלי" - אלוהים. הוא לא מתכוון לזה, אני יודעת; ספציפית בנקודה הזו, הוא אפילו מנסה להיחשף רגשית, אבל גם את זה הוא עושה בטון צבאי כזה, תוקפני. טל נראית מולו מכווצת. ובכל זאת היא דואגת כאן גם לעצמה, ודורשת תקשורת בהירה יותר. רון מבין פלוס-מינוס מה היא רוצה, ולמרות שזה נראה לי גדול עליו פלוס-פלוס, הוא כן מביע כוונה ללמוד את הכלים שלטל כבר יש, לזוגיות, לתקשורת ואני מקווה שגם להתלבשות. לפני השינה משבחת טל את השיחות שלה ושל רון על עומקן. אוי נשים, בכמה מעט אנחנו מסתפקות.