אמנם שוויץ לא האירה פנים לכדורגל הישראלי בחודש האחרון, אבל בזמן שהטמפרטורות בה בוערות בדיוק כמו אצלנו, היא התגלתה כבית חם לתרבות הישראלית. פסטיבל הקולנוע של לוקרנו, אירוע הקולנוע החשוב במדינה ומן האיכותיים באירופה, הציג בהקרנת בכורה עולמית את "החייל הנעלם" של דני רוזנברג, שהיה אחד הסרטים הבולטים באירוע. בעיר אחרת, לוצרן, כיכבו שני הרכבים כחולים-לבנים: מצד אחד של הספקטרום, ההרכב לולה מארש שהופיע בה בסוף החודש, ומן הצד האחר, התזמורת הפילהרמונית בניהולו המוזיקלי של להב שני, שהופיעה בה באמצע החודש.
התזמורת הופיעה בפסטיבל לוצרן, שנוסד בשנה רגישה במיוחד, 1938, ומאז שומר על מעמדו כאחד מן האירועים החשובים בעולם המוזיקה הקלאסית ביבשת הקלאסית. הקונצרט התקיים באולם הקונגרסים והתרבות של העיר, שחגג השנה 25 שנה להיווסדו, והוא יפה ומזמין כמעט כמו הנופים בשוויץ, בתוספת אקוסטיקה מצוינת.
להב שני הוא ללא ספק אחד מן המנצחים הבולטים כיום באירופה, ומן האושיות התרבותיות הבולטות בישראל. לפני כמה ימים הופיע בפסטיבל אחר בשוויץ, בגשטט, ובאתר Seen and Heard International יצאו מגדרם וכתבו שהוא היטיב להמחיש את המצוינות של התזמורת, שמר על המומנטום בצורה מושלמת והפגין ביטחון ותעוזה יוצאות דופן. בלה סואר, אחד העיתונים הבלגים המובילים, שיבחו דיסק חדש בו הוא מנצח על הסימפוניה השביעית של ברוקנר, וכתבו שמדובר בהישג יוצא דופן, הודות לסבלנות ולניואנסים של המטאור הישראלי.
הרבה לפני שבאיירן מינכן החתימה את דניאל פרץ, התזמורת הפילהרמונית של העיר מינתה את להב שני לתפקיד המנהל האמנותי שלה. הוא ייכנס לתפקיד בשנת 2026/2027, אחרי שיעזוב את תפקידו הדומה ברוטרדם (וימשיך במקביל בפילהרמונית הישראלית). ההבדל: כמה סיקרו אצלנו את ההחתמה של השוער, שבינתיים בכלל לא בטוח שאכן ידרוך על הדשא במשחק רשמי, וכמה מילים כתבו על המנצח?
באופן אישי, אני מספר לשני שאת בראד פיט ראיינתי כבר פעמיים, ובכל זאת אני מתרגש הרבה יותר לשוחח עמו לראשונה. "אף פעם לא הזכירו אותי ואת בראד פיט באותו משפט", הוא אומר, והפתיחה החיובית הזו מקלה עליי לשאול אותו שאלות פחות חנפניות.
השאלה המתבקשת - איך זה להופיע מטעם ישראל בימים כאלה?
"אני לא מרגיש שאני מייצג משהו פוליטי במדינת ישראל. אני מרגיש שאני מייצג את התרבות הישראלית, ואת כל מה שמעורר גאווה בחברה הישראלית - ויש הרבה במה להתגאות. נכון, המצב מפחיד, אבל עדיין יש במה להתגאות. התזמורת הזו נוסדה לפני קום המדינה, כתזמורת של פליטים שהצילה את החיים שלה, ויש הרבה גאווה בתזמורת שהמהות שלה היא להציל חיים".
מיליוני תיירים פוקדים את שוויץ מדי שנה, והמספר צפוי לגדול. הרבה מהם באים בשביל הנופים, ואכן קשה למצוא מהממים מהם במרכז-מערב אירופה, אבל במדינה גם יש מוזיאונים יוצאים מן הכלל. מוזיאון האמנות היפה בציריך מציג קולקציה מרהיבה שלא היתה מביישת גם את פריז, למשל, ובמוזיאון האוסף של רוזנגרט בלוצרן אפשר גם כן למצוא כמה ציורים בלתי נשכחים של פיקאסו. נכון, האמן הפורה הוציא תחת ידיו כל כך הרבה עבודות, עד שבכל חור אפשר למצוא משהו שלו וזה לא תמיד תו תקן, אבל במקרה השוויצרי - מדובר בפנינים.
בצד זאת, אפשר למצוא בלוצרן מוזיאון הרבה יותר שנוי במחלוקת - כזה המוקדש לריכארד ואגנר, שהתזמורת הפילהרמונית הישראלית לא מנגנת יצירות שלו.
"זה נושא מורכב", אומר לי שני כשאני שואל אותו באופן ישיר - האם לדעתו צריך לנגן את ואגנר בישראל. "אם אתה שואל אותי כמוזיקאי - אז חד משמעית, זו מוזיקה שצריכה להיות חלק מהרפרטואר של תזמורת עם מוניטין, מהסיבה הפשוטה שהתזמורת ידועה בנגינה של כל המלחינים שוואגנר השפיעו עליהם, והרשימה ארוכה. כמעט כל המלחינים שבאו אחרי ואגנר לא היו כותבים את המוזיקה שלהם לולא יצירתו. לא להכיר את ואגנר זה חור בהשכלה, ומבחינת טעם - אני מבין שיש אנשים שמעוניינים לשמוע אותו. השאלה היא העניין הרגשי, וזה משהו מורכב וסובייקטיבי, שמתערבבים בו אמיתות וחצאי אמיתות. יום אחד נצטרך לפתוח את הנושא הזה, ולדבר עליו בצורה מקיפה ועניינית, כי זה נושא מעניין ואני רוצה להתייחס אליו".
אתה מכיר את הפרק של "תרגיע", בו לארי דיוויד שורק מנגינה של ואגנר ברחוב, ויהודי אחר מתעמת איתו על כך?
"כן, כמובן, אני אוהב את לארי דיוויד בכלל ואת הפרק הזה בפרט, ואתה לא יכול לכתוב באתר שלך מה לארי דיוויד עונה לו! (כמובן שאני יכול! אחרי שדיוויד מעז לשרוק את ואגנר, היהודי הטהרן שואל אותו אם הוא באמת יהודי ובתגובה דיוויד שואל אם הוא רוצה לראות את הפין שלו ולהיווכח שעבר ברית מילה).
לעומת זאת, בקונצרט בלוצרן, התזמורת כן ניגנה מיצירותיה של לואיז פראנק, מלחינה צרפתית פורצת דרך מתחילת-אמצע המאה ה-19, שהמוזיקה הנפלאה שלה הודרה במשך שנים מדפי ההיסטוריה רק בשל היותה אישה - אך בתקופה האחרונה, כרוח הימים, יש עניין מחודש בעבודותיה. "חשוב לי לנגן יצירות של מלחינות, כמו שזה צריך להיות חשוב בכל תחום בחיים", אומר שני. "פראנק היא מקרה מעניין. לא רק שהיתה כישרונית מאוד, אלא שהתפרסמה כמי שנאבקה כדי לקבל שכר שווה לעמיתיה הגברים בקונסרבטוריון של פריז. - מאבק שרלוונטי מאוד לימינו. אני חושב שמעניין מאוד לגלות מלחינים ומלחינות שקצת נשכחו".
יש הבדל בין רפרטואר שאתם מנגנים בארץ ובלוצרן למשל?
"כל מה שאנחנו מנגנים בחו"ל - זה מה שאנחנו מנגנים בארץ. אנחנו רוצים להיות במיטבנו, ולא לעשות ניסויים באולמות שאנחנו לא מכירים. אנחנו קודם מנגנים משהו במגרש הביתי שלנו ואז לוקחים אותו לסיורים שלנו. מעבר לזה, לכל מקום בחו"ל שאנחנו מופיעים בו יש את האג'נדה שלו - את הדברים שחשוב לו לעשות ואת הדברים שהוא לא רוצה לחזור אליהם".
יש יצירות שאתה כבר לא יכול לנגן מחמת מיאוס - למשל "ארבע העונות"?
"האמת שאת 'ארבע העונות' לא ניגנתי אף פעם, ולשאלתך - אין יצירה ש'נמאס' לי לנגן. לפעמים אני לוקח הפסקה קטנה, לא כי נמאס, אלא כי אני לא רוצה לחזור על עצמי. אני רוצה לחזור רענן ועם רעיונות חדשים. דווקא כשאתה עושה משהו טוב, תמיד יש סכנה ליפול לרוטינה ולחזור על עצמך, אז בנקודה הזו אני בדרך כלל עושה הפסקה".
ב-1985, "מאחורי הסורגים" הישראלי הפסיד את האוסקר לסרט הזר ל"מהלכים מסוכנים" השוויצרי. חמש שנים לאחר מכן, שוויץ זכתה בפסלון פעם נוספת עם "מסע של תקווה". מאז, עם ובלי קשר, תעשיית הקולנוע השוויצרית מתקשה להותיר חותם, אולי גם בגלל הדומיננטיות של צרפת, איטליה וגרמניה שמקיפות אותה.
עם זאת, בשוויץ יש תרבות קולנוע שוקקת, עם שלל בתי קולנוע מעוצבים, נעימים, איכותיים - ויקרים כמעט כמו בישראל. אין להם הרבה תוצרת מקומית להקרין, אבל הם מקרינים שלל סרטים מרחבי העולם. בציריך זכיתי לצפות ב"Devi" סרט נדיר של המאסטר ההודי סטיאג'יט ריי, שמעולם לא הזדמן לי לראות על מסך גדול בשום מקום אחר. בלוצרן צפיתי בסרט צרפתי חדש ומרגש בשם " Divertimento", שלא הופץ ולא יופץ בישראל או בארצות הברית. רצה הגורל, והוא עוסק בעולם הניצוח הקלאסי, וכמיטב המסורת יש בו דמות של מנצח רודן.
זה כמובן לא הסרט היחיד שעסק לאחרונה במנצחים. היו גם את "טאר" ו"מאסטרו", למשל, וכמובן את הסדרות "המנצח" ו"מוצארט בג'ונגל", והרשימה עוד ארוכה.
"אני שמח לראות שיש עניין בעולם הניצוח, בטח יותר מאשר בעבר", אומר על כך שני. "ברור שכל דבר שתציג על המסך, אתה תציג אותו קצת בהגזמה. הרי הכוונה היא ליצור משהו דרמטי, ולא דוקומנטרי. אני חושב שהסטריאוטיפ של המנצח הרודן שייך לעבר. כבר אין דיקטטורים. חלף הסגנון של צעקות והפחדות, וחלפו הימים שמנצח היה יכול בהינף יד לחסל קריירה של נגן. אנחנו חיים בעולם דמוקרטי, אנושי ומלא מודעות. אני חושב שזו הדרך הנכונה: הפחדות לא מוציאות מאנשים את המיטב. אנשים במיטבם כשהם יודעים שאתה סומך עליהם".
כשאתה צופה בסרט, והוא משתמש ביצירת מוזיקה קלאסית שכבר השתמשו בה אלפי פעמים בעבר בקולנוע, זה מעצבן אותך?
"אם משהו חוזר על עצמו לעתים קרובות, אז חבל שהוא הופך לקלישאה, אבל היו במאים שעשו דברים מעניינים - למשל קובריק שהשתמש במוזיקה של ליגטי ב"אודיסיאה בחלל" או סקורסזי שהשתמש במוזיקה של פנדרצקי. דברים כאלה משמחים אותי".
כמה ימים אחרי שניצחת על התזמורת בלוצרן, הופעת בקונצרט אחר והפעם כנגן, תחת ניצוחו של דניאל בארנבוים. איך המעבר הזה?
"ניגנתי בקונטרה-בס, שזה לא הכלי הרשמי שלי, כי אני בעצם פסנתרן. אני מרגיש קצת חריג כמנצח, כי אני רואה את עצמי כנגן תזמורת, גם היום. תזמורת היא מכונה עם הרבה חלקים, וקשה לי לעשות את ההפרדה. מבחינתי, נגינה יכולה לתת לי תחושה עילאית יותר מאשר ניצוח. המגע הפיזי עם הסאונד, כשיש לך שליטה מיידית עליו - זה משהו שאין לו תחליף, ולכן אני לא מפסיק לנגן".
משלחת המדיה לפסטיבל בלוצרן יצאה ביוזמת שגרירות שוויץ בישראל בשיתוף פעולה עם פסטיבל לוצרן. Switzerland Tourism אירחה את המשלחת. תודה ללשכת המסחר שוויץ-ישראל וללשכת המסחר ישראל-שוויץ-ליכטנשטיין.