המכתב הגיע ביום שישי. בתוך מעטפה שנפתחה ונסגרה מחדש במדבקה, כמובן, כמו כל המכתבים שהגיעו אליהם, ועליה המילים: "נִבדק לצורכי הגנה על ביטחונך — PACT". כשהתקבל בסניף הדואר, הוא עורר מבוכה: הפקיד פרש את המכתב שבתוך המעטפה, בחן אותו היטב, העביר אותו לממונה עליו, ומשם המכתב הועבר אל המנהל הראשי. אולם לבסוף נקבע שהוא לא מזיק, והוא נשלח ליעדו. ללא כתובת מוען, רק עם חותמת דואר של העיר ניו יורק מלפני שישה ימים. על המעטפה הופיע השם שלו — בּירד — ולכן הוא ידע שהמכתב נשלח על ידי אמא שלו.
כבר הרבה זמן שלא קראו לו ככה: בירד.
"קראנו לךָ נוח על שם אבא של אבא שלך," אמרה לו פעם אמא שלו. "בירד זה רק בגללך."
כשאמר אותו, הוא הרגיש שזהו שמו האמיתי. שם שלא קשור אל פני האדמה. שם קטן וזריז. מיץ ציוץ סקרני, ישות שמתכרבלת בתוך עצמה.
לא אהבו את השם הזה בגן הילדים ובבית הספר. "בירד זה לא שם," הם אמרו. "קוראים לו נוח." הגננת שלו רתחה מזעם: "הוא לא עונה כשאני קוראת בשמו. הוא עונה רק לשם בירד."
"זה כי השם שלו הוא באמת בירד," אמרה אמו. "ואם הוא עונה לשם בירד, אני מציעה שככה תקראי לו, ולעזאזל עם מה שכתוב בתעודת הלידה שלו." היא נהגה למחוק בטוש שחור את השם נוח מכל מסמך רשמי שהגיע מבית הספר, ולרשום במקומו, בשורה המקווקוות, את השם בירד.
כזאת היתה אמא שלו: קשוחה וחסרת מעצורים בכל פעם שהילד שלה נזקק למשהו.
בסופו של דבר המורים בבית הספר נכנעו, אם כי מאותו הרגע הקפידה המחנכת לכתוב את השם בירד במירכאות, כאילו מדובר בכינוי של גנגסטר: "בירד" היקר, אנא זכור להחתים את אמך על האישור. מר וגברת גרדנר היקרים, "בירד" הוא תלמיד חרוץ שנוהג בכבוד עם כל סובביו, אבל עליו להשתתף יותר במהלך השיעור. רק אחרי שאמו הסתלקה ומלאו לו תשע שנים, הוא חזר להיות נוח.
אביו אמר שככה עדיף, ולא הרשה יותר שיקראו לו בירד.
"אם מישהו יקרא לך ככה," הוא אמר, "תתקן אותו. תגיד: סליחה, לא, זה לא השם שלי."
זה היה שינוי אחד מני רבים שקרו אחרי שאמו עזבה: דירה חדשה, בית ספר חדש, עבודה חדשה לאביו. חיים חדשים לגמרי. נראה שאבא שלו רצה לשנות את חייהם לגמרי, כך שאם אמו תשוב אי־פעם, היא לא תדע אפילו איך למצוא אותם.
בשנה שעברה הוא חלף ברחוב על פניה של הגננת ההיא שלו, כשהיה בדרך הביתה. "הו, שלום לך, נוח," היא אמרה, "מה שלומך הבוקר?" והוא לא הצליח לקבוע בוודאות אם אמרה את הדברים בטון של זלזול או של רחמים.
כעת הוא היה בן שתים־עשרה. הוא היה נוח כבר שלוש שנים. אבל הוא הרגיש שהשם הזה, "נוח", הוא כמו מסיכה בליל כל הקדושים: משהו פלסטי ומוזר שהוא לא ממש יודע איך לשאת על הפנים.
ועכשיו, פתאום: מכתב מאמא שלו. זה נראה כמו כתב היד שלה — ואף אחד מלבדה לא קרא לו בשם הזה, בירד. אחרי כל השנים שחלפו מאז, הוא שכח לפעמים איך הקול שלה נשמע. כשניסה להיזכר בו, הוא חמק ממנו תמיד כמו צל שנבלע בחשיכה.
הוא פתח את המעטפה בידיים רועדות. שלוש שנים עברו בלי שום אות ממנה, ועכשיו סוף־סוף הוא יבין מה קרה. לָמה היא עזבה. איפה היא נמצאת.
אבל בפנים לא היה דבר מלבד ציורים. דף נייר שלם, מלא כולו בציורים שכל אחד מהם בגודל של מטבע: ציורים של חתולים. חתולים גדולים, חתולים קטנים, חתולים עם פסים, חתולים בשני צבעים, בשלושה צבעים, מנומרים, שיושבים או מלקקים את כפותיהם או רובצים בשמש. למעשה אלה היו שרבוטים, כמו אלה שאמו היתה משרבטת לפני שנים רבות על שקיות האוכל שלקח לבית הספר. כמו אלה שנהג לצייר היום, מדי פעם, במחברות הלימוד שלו. לא יותר מכמה קווים מעוקלים לכל אחד מהם, אבל הוא זיהה מי צייר אותם. היא בחיים. זה הכול. שום מסר, אפילו לא מילה אחת, רק חתול ועוד חתול שצוירו בעט כדורי. משהו במראה שלהם עורר דבר־מה בעומקי זיכרונו, אבל הוא לא הצליח לתפוס עדיין במה מדובר.
הוא הפך את הנייר, חיפש רמזים, אבל צדו האחורי של הדף היה ריק.
"אתה זוכר בכלל משהו מאמא שלך?" שאלה אותו פעם אחת סֵיידי. הם היו במגרש המשחקים, בראשו של מִתקן הטיפוס, והמגלשה שירבבה את לשונה תחת רגליהם. הם היו בכיתה ה', השנה האחרונה שבה זכו לצאת להפסקות. בשלב הזה הכול היה קטן מדי למידותיהם, כאילו מיועד לילדים קטנים. הם צפו בחבריהם לכיתה שהיו מצדו האחר של הכביש ושיחקו במחבואים. מי שעומד מאחורי ומלפני ומצדדי, הוא העומד.
האמת היא שהוא זכר, אבל לא רצה לספר על זה, אפילו לא לסיידי. לשניהם לא היתה אמא, וזה חיבר ביניהם. אבל היו הבדלים בנסיבות, במה שקרה להם. במה שקרה לאמהות שלהם.
"לא ממש," הוא אמר, "את זוכרת משהו מאמא שלך?"
סיידי אחזה במוט האופקי שמעל למגלשה והעבירה אליו את כל כובד משקלה, כאילו היא עושה עליית מתח.
"רק שהיא היתה גיבורה," היא אמרה.
בירד לא אמר דבר. כולם ידעו שההורים של סיידי נמצאו לא כשירים לגדל אותה, ושבגלל זה, בסופו של דבר, היא נמצאת עכשיו אצל משפחת אומנה ולומדת בבית הספר שלהם. היו כל מיני סיפורים על ההורים שלה: אמרו שאפילו שאמא של סיידי שחורה ואבא שלה לבן, הם תמכו בסינים ובגדו בארצות הברית. היו גם כל מיני סיפורים על סיידי עצמה: סיפרו שכשהשוטרים באו לקחת אותה, היא נשכה אחד מהם ורצה בצרחות בחזרה להורים שלה, אז היו חייבים להוציא אותה מהבית באזיקים. סיפרו גם שזאת לא משפחת האומנה הראשונה שלה: העבירו אותה בין כמה משפחות כי היא עשתה יותר מדי צרות. ושגם אחרי שהוציאו אותה מהבית, ההורים שלה המשיכו להילחם במִנהלת PACT, כאילו לא אכפת להם אם לא יקבלו אותה בחזרה. והם הוכנסו לכלא ועדיין נמצאים שם, איפשהו. בירד חשד שגם עליו יש סיפורים כאלה, אבל לא רצה לדעת עליהם.
"בכל מקרה," סיידי המשיכה, "ברגע שאני אהיה מבוגרת מספיק, אני אחזור הביתה לבולטימור ואמצא אותם."
היא היתה מבוגרת בשנה אחת מבירד, אף על פי ששניהם למדו באותה הכיתה, והיא תמיד דאגה שלא ישכח את זה. "השאירו אותה כיתה," לחשו הורים בזמן האיסוף, בסוף יום הלימודים, כשקולם רווי רחמים. "בגלל ה'חינוך' שהיא קיבלה בבית. אבל לא משנה איפה היא תתחיל מחדש, שום דבר לא ייַשר אותה."
"איך?" שאל בירד.
סיידי לא ענתה, ואחרי דקה שיחררה את אחיזתה במוט וצנחה והתיישבה לצדו, כמו ערימה קטנה שכולה אומרת התרסה. שנה לאחר מכן, עם סיום שנת הלימודים, סיידי נעלמה — וכעת, כשהוא בכיתה ז', בירד היה שוב לבד.
השעה היתה קצת אחרי חמש לפנות ערב: אבא שלו עמד לחזור הביתה בקרוב, ואם הוא יראה את המכתב, הוא יכריח את בירד לשרוף אותו. לא נותר להם שום דבר שהיה של אמא שלו, אפילו לא בגד שלה. אחרי שהיא הסתלקה, אבא שלו שרף את כל הספרים שלה באח, ניפץ את הטלפון הנייד שהיא השאירה מאחוריה, והניח את שאר החפצים שלה בערימה על המדרכה. "תשכח ממנה," הוא אמר. כבר בבוקר אנשים קשי יום סילקו מהמקום את הערימה. כמה שבועות לאחר מכן, כשהם עברו להתגורר בדירה שבקמפוס האוניברסיטה, הם השאירו מאחור גם את המיטה הזוגית ששימשה את הוריו. אביו ישן כעת בדרגש התחתון של מיטת קומתיים, מתחת לבירד.
היה עליו לשרוף את המכתב בעצמו. זה מסוכן, לשמור משהו ששייך לה. חוץ מזה, כשהוא ראה את השם שלו — השם הישן שלו — על המעטפה, איזושהי דלת נפתחה בתוכו בחריקה, ומשב רוח הסתנן בעדה. לפעמים, כשנתקל באנשים שישנו זה לצד זה בצפיפות על המדרכה, הוא בחן אותם היטב, חיפש אחרי איזה פריט מוכר. ולפעמים הוא מצא: צעיף מנוקד, חולצה פרחונית אדומה, כובע צמר שהסתיר את העיניים — ולרגע האמין שזאת באמת היא. היה לו קל יותר אם היתה מסתלקת לנצח, אם לא היתה חוזרת אף פעם.
המפתח של אביו קירקש בחור המנעול, מתאמץ לפתוח את מנגנון הנעילה הנוקשה.
בירד זינק ורץ אל חדר השינה, הרים את השמיכה שלו ותחב את המכתב בתוך הציפית של הכרית.
לא נותרו לו כמעט זיכרונות מאמו, אבל הוא זכר דבר אחד: תמיד היתה לה תוכנית פעולה. היא לא היתה משקיעה מאמצים באיתור הכתובת החדשה שלהם, ומסתכנת ביצירת קשר איתו, אם לא היתה לכך סיבה. בטוח שמאחורי המכתב הזה יש איזו כוונה. הוא אמר את זה לעצמו שוב ושוב ושוב.
היא עזבה אותם, זה כל מה שאבא שלו הסכים לומר לו.
ואז השתופף על ברכיו והביט לבירד בעיניים: "עדיף ככה. תשכח ממנה. אני לא הולך לשום מקום, וזה כל מה שחשוב שתדע."
באותו הזמן בירד לא ידע מה היא עשתה. הוא רק ידע שבמשך שבועות הוא שמע את קולותיהם העמומים של הוריו עולים מהמטבח, זמן רב אחרי שהיה אמור לישון. לרוב, לאורך ילדותו, זה היה מלמול מרגיע שעזר לו להירדם תוך דקות. סימן לכך שהכול כשורה. אבל זמן קצר לפני שאמא שלו עזבה, התחלף המלמול בקולות של ריב: בהתחלה נשמע קולו של אביו, ולאחר מכן — הקול של אמו, מתגונן, זועם.
כבר אז הוא הבין שעדיף לא לשאול שאלות. אז הוא פשוט הינהן ואיפשר לאביו החזק והחם לקרב אותו אליו ולחבק אותו בזרועותיו.
רק מאוחר יותר נודעה לו האמת, כשהוטחה בפניו כמו אבן, במגרש המשחקים: "אמא שלך בוגדת." אחר כך די־ג'יי פּירס ירק על האדמה, ליד הנעליים של בירד.
כולם ידעו שאמא שלו היא אישה ממוצא אסיאתי. חלק מהילדים קראו לאנשים כאלה "קוּנג־פּאו". לא היה בכך כל חדש. כל מי שהביט בפנים של בירד היה יכול להבחין בזה: בכל החלקים שבהם הוא לא ממש דמה לאבא שלו, בסימנים המרומזים שבמבנה של עצמות הלחיים שלו, בצורה של עיניו. הרשויות הזכירו לכולם שאין כל רע בלהיות אדם ממוצא אסיאתי. החוק לשימור ערכי התרבות והמסורת האמריקאיים אינו קשור לגזע, חזר ואמר הנשיא שוב ושוב. הוא קשור לפטריוטיות ולשינוי דפוסי חשיבה.
"אבל בגלל אמא שלך התחילו מהומות," אמר די־ג'יי. "ככה אמרו ההורים שלי. היא היתה סכנה לחברה, והם עמדו לתפוס אותה, ובגלל זה היא ברחה."
אבא שלו הזהיר אותו שזה עומד לקרות. "אנשים יספרו כל מיני דברים," הוא אמר לבירד. "פשוט תתמקד בלימודים. תגיד: אין לנו שום קשר אליה. תגיד: היא כבר לא חלק מהחיים שלי."
וזה מה שהוא אמר.
"אין לנו שום קשר אליה, לאבא שלי ולי. היא כבר לא חלק מהחיים שלי."
בתוך תוכו הלב שלו התכווץ וייבב. על משטח האספלט נצצה והקציפה היריקה של די־ג'יי.
כשאבא שלו נכנס לדירה, בירד כבר ישב ליד השולחן עם המחברות וספרי הלימוד שלו. ביום רגיל הוא היה קם מיד על הרגליים ורץ לתת לאבא שלו חצי חיבוק. אבל היום, כשמחשבותיו טרודות בעניין המכתב, הוא נשאר לשבת ולעבוד על שיעורי הבית, ונמנע מלהביט באבא שלו.
"המעלית שוב מקולקלת," אמר אביו.
הם גרו בקומה העליונה של אחד מבנייני המעונות. עשר קומות מעל פני הקרקע. זה היה בניין חדש יחסית — אם כי האוניברסיטה היתה כל כך ותיקה, שגם המבנים החדשים בה היו ישנים.
"היינו פה עוד לפני שארצות הברית זכתה לעצמאות," נהג אביו לומר. הוא אמר "היינו" כאילו הוא עדיין מרצה מן המניין, אף על פי שלא היה כזה כבר כמה שנים. עכשיו הוא עבד בספרייה של הקולג' האוניברסיטאי, עידכן רשומות, החזיר ספרים למדפים, והדירה היתה חלק מתנאי המשרה שלו. בירד ידע שמדובר בהטבה — השכר השעתי שאבא שלו קיבל היה נמוך ומצבם הכלכלי היה דחוק — אבל בעיניו לא היה בכך שום תגמול הולם. לפני כן היה להם בית שלם עם חצר וגינה. עכשיו היתה להם דירת שני חדרים קטנטנה: חדר שינה אחד שהוא ואביו חלקו וסלון, ומטבחון מצויד בכיריים של גז עם שתי להבות ובמיני־מקרר שהיה קטן מכדי לאחסן בו בעמידה קרטון חלב. בקומות שמתחת לדירתם באו ויצאו סטודנטים. בכל שנה היו להם שכנים חדשים, ועד שהתרגלו להכיר את הפרצופים של השכנים שלהם — הם כבר הסתלקו. בקיץ לא היה מיזוג אוויר, בחורף טירטרו הרדיאטורים בקול. וכשהמעלית העקשנית סירבה לפעול, הדרך היחידה לעלות לדירה או לרדת ממנה היתה דרך גרם המדרגות.
"טוב," אמר אבא שלו. אחת מידיו נשלחה אל עניבתו ושיחררה את אחיזתה. "אני אעדכן את הממונה."
בירד המשיך למקד את עיניו בשיעורי הבית, אבל הוא היה יכול לחוש במבטו של אביו משתהה עליו, ממתין שירים את הראש ויביט בו. אבל הוא לא העז.
שיעורי הבית שלו בספרות ובהבעה היו: כתבו חיבור בן פסקה אחת על משמעות ראשי התיבות PACT, ומדוע מדובר בעניין הכרחי לשמירת הביטחון הלאומי שלנו. ציינו בחיבורכם שלוש דוגמאות ספציפיות.
הוא ידע מה עליו לענות. הם למדו מדי שנה בבית הספר על PACT — החוק לשימור ערכי התרבות והמסורת האמריקאיים. בגן הילדים קראו לחוק הזה "הבטחה": אנחנו מבטיחים להגן על הערכים האמריקאיים. אנחנו מבטיחים לשמור זה על זה. בכל שנה הם למדו את אותו הדבר, ורק המילים שהשתמשו בהן נעשו גבוהות יותר ויותר. במהלך השיעורים האלה נהגו המורים של בירד לנעוץ בו מבטים נוקבים, ואז גם שאר התלמידים בכיתה היו מסובבים את פניהם ומביטים בו.
הוא דחף הצידה את המטלה בספרות ובהבעה, ובמקומה החליט להתמקד בשיעורי הבית במתמטיקה: אם התמ"ג של סין עומד על 15 טריליון דולר, וגדל מדי שנה ב־6 אחוזים, ואילו התמ"ג של ארצות הברית עומד על 24 טריליון דולר, אך גדל מדי שנה ב־2 אחוזים בלבד — כמה שנים צריכות לחלוף עד שהתמ"ג של סין יהיה גדול יותר מהתמ"ג של ארצות הברית? הדברים קלים יותר לפתרון כשמדובר במספרים. כשאפשר לדעת בוודאות מה נכון ומה לא נכון.
"הכול בסדר, נוח?" שאל אביו, ובירד הינהן ועשה איזו תנועה לא ברורה בראשו כשהוא ממשיך להביט במחברת.
"סתם, יש לי מלא שיעורים," הוא אמר, ואבא שלו — שנדמה כי התשובה השׂביעה את רצונו — נכנס אל חדר השינה כדי להחליף בגדים.
בירד חישב, שָמַר 1 בָּראש, ושירטט לבסוף ריבוע נאה סביב הסכום שהתקבל. לא היה שום טעם לספר לאביו על היום שעבר עליו: כל יום היה דומה לזה שקדם שלו. הצעידה לבית הספר, במסלול הקבוע. שבועת האמונים, ההמנון, המעבר מכיתה לכיתה בראש מורכן, הניסיון לא למשוך תשומת לב במסדרונות. אף פעם לא להרים את היד בכיתה. בימים הטובים ביותר, כולם התעלמו ממנו. ברוב הימים — נטפלו אליו או ריחמו עליו. הוא לא ידע מה הוא שונא יותר, אבל כך או כך, הוא האשים את אמא שלו במצב.
גם לא היה שום טעם לשאול את אביו איך היה היום שלו בעבודה. למיטב ידיעתו, הימים של אביו בעבודה נראו אותו הדבר: לגלגל את עגלת ההחזרות בין הכונניות, להחזיר כל ספר למקום, וחוזר חלילה: שוב אל חדר ההחזרות, שם עוד עגלה מחכה לו. "סיזיפי," אמר אבא שלו כשרק התחיל לעבוד במקום. הוא היה מרצה לבלשנות פעם. הוא אהב ספרים ומילים. הוא דיבר בשטף שש שפות, והיה יכול לקרוא עוד שמונה. הוא זה שסיפר לבירד את הסיפור על סיזיפוס, שמגלגל לנצח את אותו הסלע במעלה הר. אבא שלו אהב מיתוסים, ורמזים לשורשים לטיניים, ומילים ארוכות כל כך, עד שצריך להתאמן מראש לפני שמגלגלים אותן על הלשון כמו חרוזים במחרוזת תפילה. אבא שלו נהג לעצור באמצע משפט כדי להסביר איזשהו מושג מסובך, לסטות מנתיב המחשבה שלו אל דרך עפר מפותלת, ולספר לבירד על תולדות המילה: מאיפה היא הגיעה, ואת כל סיפור החיים שלה ושל המילים האחיות והדודניות שלה. לקלף את שכבות המשמעות של המילים. פעם גם בירד אהב מילים. אז, כשהוא היה קטן יותר, כשאבא שלו עדיין היה פרופסור ואמא שלו עדיין היתה כאן, והכול היה שונה. כשבירד עדיין האמין שסיפורים יכולים להסביר כל דבר.
עכשיו אבא שלו לא הִרבה לדבר על מילים. הוא חזר עייף מהימים הארוכים בספרייה, שכמו מילאו את העיניים שלו באבק. הוא חזר הביתה מוקף בשתיקה שנדמה כי נדפה מכונניות הספרים ונספגה בו. יחד עם ריח המיזוג המעופש־מתקתק והעלטה שריחפה מעבר לכתף, שרק מקור האור היחיד בכל מעבר הצליח להתגבר עליה. גם בירד לא שאל אותו שאלות על מילים, ומאותה הסיבה שאבא שלו לא רצה לדבר על אמא שלו: שניהם העדיפו לא להתגעגע לדברים שהם לא יוכלו להשיב לחייהם.
ועדיין: היא שבה וצצה בהבזקים פתאומיים. כמו שברים של חלומות זכורים למחצה.
הצחוק שלה, שהיה פתאומי כמו נביחה של כלב ים, שפרץ מתוכה משולהב וטילטל לאחור את כל ראשה. צחוק "לא נשי", כפי שקראה לו בגאווה פעם. או האופן שבו תופפה באצבעות כשהירהרה. המחשבות שלה היו תזזיתיות כל כך, עד שלא יכלה לשבת בשקט. וגם הזיכרון הזה: בירד היה חולה וסבל מצינון מציק. הוא התעורר משינה בשעת לילה מאוחרת, שטוף זיעה, מבוהל, משתעל ובוכה, והרגיש כאילו החזה שלו מלא בדבק חם. הוא היה בטוח שהוא עומד למות. אמא שלו כיסתה במגבת את המנורה שלצד המיטה, התכרבלה לצדו והניחה את לֶחייה הקרירה על מצחו. היא אחזה בו בזרועותיה עד שנרדם, אחזה בו לאורך כל הלילה. בכל פעם שהתעורר, זרועותיה עדיין היו סביבו, והפחד שעלה בתוכו והטריד אותו, הרפה מאחיזתו ושב והתרכך.
הם ישבו יחד לשולחן. בירד תופף בעפרונו על דפי המחברת, ואביו סרק בשקדנות את דפי העיתון. כל האנשים בעולם קוראים חדשות באינטרנט, גוללים ומדלגים בין הסיפורים החמים, שולפים את הטלפון הנייד שלהם מהכיס עם כל התראה על חדשות מתפרצות. גם אביו היה כזה פעם, אבל אחרי שהם עברו דירה, הוא ויתר על הטלפון הנייד והמחשב הנייד. "אני מהדור הישן," הוא אמר, כשבירד שאל אותו למה. עכשיו הוא קרא את העיתון מהכותרת הראשית ועד לעמוד האחורי. "כל מילה," הוא אמר, "יום־יום." זה הדבר היחיד שיצא מפיו והיה יכול להישמע כהתרברבות.
בין פתרון בעיה מתמטית אחת לאחרת בירד נמנע מלהביט לעבר חדר השינה, שם המתין לו המכתב שהטמין. בִּמקום זאת הוא קרא את הכותרות הראשיות שניבטו אליו מהעמוד הראשון של העיתון שאביו קרא. סיכול ניסיון התקוממות בוושינגטון בעקבות ערנות של מתנדבי המשמר האזרחי.
בירד חישב בראשו: אם מכונית מתוצרת קוריאה עולה חמישה־עשר אלף דולר, אבל כשירה לנסיעה למשך שלוש שנים בלבד, ואילו מכונית אמריקאית עולה עשרים אלף דולר אבל כשירה לנסיעה למשך עשר שנים — כמה כסף אפשר לחסוך לאורך חמישים שנה אם קונים אך ורק מכוניות אמריקאיות? אם וירוס מתפשט באופן אקספוננציאלי באוכלוסייה בת עשרה מיליון אנשים, ומכפיל את קצב גידולו מדי יום —
מצדו האחר של השולחן אביו העביר דף בעיתון.
נשאר לו רק לכתוב את החיבור. בירד פילס בהיסוס־מה את דרכו במשימה, וחיבר פסקה שכולה אות ומופת לחד־צדדיות: PACT הוא חוק חשוב ביותר שבעקבותיו הסתיים המשבר ובטחון מדינתנו נשמר, בגלל —
הוא חש הקלה כשאביו קיפל את העיתון והציץ בשעון היד שלו, והוא היה יכול להפסיק לעבוד על החיבור ולהניח את העיפרון על השולחן.
"כמעט שש וחצי," אמר אביו. "קדימה, בוא נלך לאכול משהו."
הם חצו את הרחוב כדי לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל. עוד יתרון לכאורה בתנאי המשרה: אף אחד לא צריך לבשל, עסקה משתלמת ונוחה למי שהוא אב יחידני. אם היו מחמיצים את ארוחת הערב בגלל איזשהו עיכוב לא צפוי, אביו היה מאלתר משהו: אולי מנה פשוטה של מקרוני מקופסה שמצא בארון המטבח — מנה זעומה שהותירה את שניהם רעבים. לפני שאמו עזבה הם היו אוכלים יחד: מעגל של שלושה סביב שולחן המטבח, כשהוריו מפטפטים וצוחקים תוך כדי אכילה, ואחר כך אמא שלו שרה בשקט בזמן שהיא שוטפת את הכלים ואביו מנגב אותם.
הם מצאו לעצמם פינה בחלק האחורי של חדר האוכל, שם יכלו לאכול לבדם. מסביבם התגודדו זוגות ושלשות של סטודנטים, וקולות המלמול שעלו משיחותיהם השקטות נשמעו בחלל כמו משב רוח קלה. בירד לא הכיר את שמותיהם, ורק זיהה כמה פרצופים. הוא לא נהג להביט לאנשים בעיניים. "פשוט תמשיך ללכת," אמר לו אביו תמיד, אם עוברים ושבים נעצו בהם עיניים, ומבטיהם משוטטים על פניו של בירד כמו היו נדלים. הוא היה אסיר תודה על כך שאיש לא ציפה ממנו לחייך ולהנהן לשלום אל הסטודנטים, לקשקש איתם. גם הם לא ידעו מה שמו, ובכל מקרה, בסוף השנה כולם ייעלמו מחייו.
הם כמעט סיימו לאכול כשבחוץ החלה מהומה. קולות של מאבק והתנגשות, חריקת צמיגים. סירנות.
"תישאר כאן," אמר אבא של בירד. הוא רץ אל החלון והצטרף אל הסטודנטים שכבר הצטופפו שם והביטו החוצה אל הרחוב. בכל רחבי חדר האוכל הלכו והתקררו הצלחות הנטושות. אורות כחולים ולבנים היבהבו על פני התקרה והקירות. בירד נותר לשבת. מה שזה לא יהיה, זה יעבור. "תתרחק מצרות," אביו תמיד אמר לו — כלומר: מכל מה שמושך תשומת לב. "אם אתה נתקל בצרות," הוא אמר לו פעם אחת, "רוץ לצד השני." כזה היה אבא שלו: חי את חייו בדשדוש רגליים, בראש מורכן.
אבל קולות המלמול בחדר האוכל הלכו והתעצמו. עוד סירנות, עוד אורות מהבהבים שהטילו צללים על התקרה — צללים מאיימים שהלכו וגדלו, צללים מפלצתיים. מבחוץ עלתה פקעת של קולות זועמים וגופים מתנגשים, מטח מגפיים על מדרכה. הוא אף פעם לא שמע דבר כזה, וחלק אחד בתוכו רצה לרוץ אל החלון, להציץ החוצה ולראות מה קורה שם. אבל חלק אחר בו רצה להתכופף ולהסתתר מתחת לשולחן, כמו היצור הקטן והמבוהל שהוא זיהה לפתע בתוכו. מהרחוב נשמע קול צורם קורא במגפון: "זאת משטרת קיימברידג'. אתם מתבקשים להישאר במקומותיכם. אנא התרחקו מהחלונות עד להודעה חדשה."
ברחבי חדר האוכל חזרו הסטודנטים במהירות למושביהם, ופגי, מנהלת חדר האוכל, הסתובבה בחדר והסיטה את הווילונות על החלונות. האוויר רטט מרוב לחישות. בירד דמיין לעצמו קהל זועם בחוץ, מחסומים של פחי אשפה ורהיטים, בקבוקי תבערה ולהבות אש. כל התצלומים שהם ראו בבית הספר מתקופת המשבר קמו לתחייה. הוא הקפיץ את ברכו בעצבנות כנגד רגלו של השולחן, עד שאביו חזר, ואז הרעד העצבני עבר אל תוך תוכו, אל החלק החלול בחזה שלו.
"מה קורה שם?" שאל בירד.
אביו ניענע בראשו.
"איזושהי הפרת סדר," הוא אמר. "אני חושב." ואז, כשהבחין בעיניו הפעורות לרווחה של בירד: "הכול בסדר, נוח. הרשויות כאן. הכול בשליטה."
במהלך המשבר התרחשו הפרות סדר כל הזמן. הם למדו על זה שוב ושוב בבית הספר, מאז שהוא זכר את עצמו. אנשים לא עבדו, מפעלים שבתו, היה מחסור כללי. כנופיות שדדו חנויות והתפרעו ברחובות, הבעירו באש שכונות שלמות. בזמן המהומות האומה היתה משותקת.
"לא היתה שום אפשרות לנהל כך חיים פרודוקטיביים," אמר המורה שלו לאזרחות, והעביר שקופיות במצגת: תצלומים של רחובות הרוסים, חלונות מנופצים. טנק עומד באמצע וול סטריט. עשן מואר בנוגה כתום עולה מקשת השער שבעיר סנט לואיס.
"וזאת, גבירותי ורבותי הצעירים, הסיבה לכך שאתם בני מזל שנולדתם בתקופה שבה החוק לשימור ערכי התרבות והמסורת האמריקאיים הפך את ההפגנות של מפירי הסדר לנחלת העבר."
וזאת היתה האמת, לאורך שנות חייו האחרונות של בירד התמעטו מאוד הפרות הסדר הציבורי. החוק היה בתוקף זה עשור, לאחר שזכה לתמיכה גורפת בשני הבתים — הסנאט ובית הנבחרים — ואושר על ידי נשיא ארצות הברית תוך זמן קצר. משאלי דעת קהל הוכיחו שוב ושוב שהחוק זוכה לתמיכה ציבורית אדירה.
אלא שבחודשים האחרונים החלו להתרחש דברים מוזרים בכל רחבי הארץ: לא שביתות ומצעדים ומהומות כמו בהפרות הסדר שעליהן למדו בבית הספר, אלא משהו חדש. תעלולים משונים וחסרי תכלית לכאורה, שהיו מוזרים מכדי לא לדווח עליהם. כולם נעשו על ידי אנשים אנונימיים, וכולם עסקו בחוק. בממפיס, דמויות שעל פניהן מסכות סקי רוֹקנו משאית שלמה של כדורי פינג־פונג אל הנהר, ואז ברחו והותירו מאחוריהם שובל של כדורים לבנים. על כל אחד מהכדורים צויר לב אדום קטנטן, ומתחתיו נכתב: לא ל־PACT. רק שבוע אחד קודם לכן תלו שני רחפנים כרזה ענקית מעל גשר ברוקלין. שיזדיין PACT, נכתב עליה. תוך שלושים דקות סגרו השוטרים את הגשר, ובאמצעות מנוף הידראולי שטיפס לגובה עמודי התמיכה, הורידו את הכרזה. אבל בירד ראה את התצלומים מהאירוע, שהופצו דרך הטלפונים הניידים ושוחררו לחופשי ברשת האינטרנט. כל הערוצים ואתרי החדשות פירסמו אותם, וגם כמה עיתונים. את הכרזה הגדולה עם האותיות השחורות והבולטות, שמתחת להן כתם של לב אדום שנראה כמו כתם של דם.
בניו יורק נוצרו פקקי תנועה שארכו שעות בעקבות סגירת הגשר. אנשים הפיצו סרטונים שבהם נראו טורים ארוכים של מכוניות, שרשרת של אורות אדומים שנמתחה אל תוך הלילה. "לא יכולנו לחזור הביתה עד אחרי חצות," אמר אחד הנהגים לכתבים. מתחת לעיניו צצו עיגולים כהים, כמו סימני פיח. "החזיקו אותנו למעשה בני ערובה," הוא אמר, "ואף אחד לא ידע מה קורה — תשמעו, זאת היתה פעולת טרור לכל דבר." כתבי חדשות חישבו כמה דלק בוזבז לחינם, כמה פחמן דו־חמצני נפלט לחלל האוויר, מה היתה העלות הכספית של אותן שעות אבודות. שמועות סיפרו על כך שאנשים עדיין מוצאים כדורי פינג־פונג צפים בנהר המיסיסיפי. משטרת ממפיס פירסמה תצלום של ברווז שבצווארו בליטות שנראות כמו גידול סרטני, וטענה שהוא נחנק מהכדורים.
"התנהגות לא מקובלת לחלוטין," אמר המורה שלו לאזרחות. "אם מישהו מכם ישמע אי־פעם על אדם כלשהו שמתכנן הפרות סדר כאלה, זוהי חובתכם האזרחית לדווח על כך לרשויות."
התלמידים קיבלו הרצאה מאולתרת בנושא, והוטלה עליהם משימה מיוחדת: כתבו חיבור של חמש פסקאות, שמסביר מדוע הפרות הסדר האחרונות מסכנות את הביטחון של כולנו במרחב הציבורי. ידו של בירד נקפצה והתעוותה.
והנה, כעת, הפרת סדר התרחשה ממש מחוץ לחדר האוכל. בירד הרגיש מבוהל ומרותק גם יחד. זאת התקפה? התפרעות? פצצה?
אביו שלח את ידו מעברו האחר של השולחן ואחז בידו של בירד. זה היה משהו שהוא עשה לעתים קרובות כשבירד היה ילד קטן, משהו שהוא כמעט לא עשה עכשיו, כשבירד היה מבוגר יותר. זה היה משהו שבירד, בסתר לבו, התגעגע אליו. כף ידו של אביו היתה רכה וחלקה, כף ידו של גבר שעובד באמצעות ראשו. האצבעות שלו, החמות והחזקות, עטפו את אצבעותיו של בירד, הרגיעו אותן בעדינות.
"אתה יודע מאיפה באה התחילית 'אִי' במילה אי־סדר?" שאל אביו. "המשמעות של 'אי' היא לא. כמו: אי־רציונלי, אי־הקשבה, אי־הסכמה."
היה זה אותו מנהג ותיק של אביו: לקחת מילים ולפרק אותן, כמו שמפרקים מנגנון של שעון ישן כדי לראות את גלגלי השיניים שעדיין פועלים בו. הוא ניסה להרגיע את בירד, כאילו הוא מספר סיפור לפני השינה. כדי להסיח את דעתו של בנו, ואולי אפילו את דעתו שלו.
"או, למשל, המילה 'להמהם' — להשמיע קול לא ברור. כשהרבה אנשים ממלאים את הרחוב ומדברים ביניהם, אומרים שהרחוב 'הומה' — רועש מאוד."
קולו של אביו עלה בחצי אוקטבה מרוב התלהבות, כמו מיתר בגיטרה שמכוּון לצליל הנכון. "ושים לב לדמיון של המילה 'הומה' אל המילה 'מהומה' — רעש, בלגן."
בירד חשב על מסילות רכבת שנעקרות ממקומן, על כבישים מהירים חסומים, על בניינים קורסים. הוא חשב על התצלומים שהראו להם בבית הספר, של מפגינים שמשליכים אבנים, של שוטרים לפיזור הפגנות שכורעים ברך מאחורי מָגינים. מחוץ לחדר האוכל הם שמעו צרחות לא ברורות שעלו ממכשירי הקשר של השוטרים, קולות שגברו והתעמעמו חליפות. סטודנטים רכנו מעל הטלפונים הניידים שלהם, חיפשו הסברים למתרחש והעלו עדכונים על מצבם.
"הכול בסדר, נוח," אמר אביו. "זה תכף ייגמר. אין שום סיבה לפחד."
"אני לא מפחד," ענה בירד. והוא אכן לא פחד. לא בדיוק. לא פחד עטף את כל גופו כמו קורי עכביש. זה היה יותר כמו חשמל באוויר לפני סערה — משהו בעל יכולת להמם ולזעזע.
כעשרים דקות לאחר מכן נשמעה מבעד לווילונות המוסטים ולחלונות עם הזגוגית הכפולה עוד הכרזה צורמנית ממגפון. "אפשר לחזור לפעילות רגילה. אנא ידעו את הרשויות בכל פעילות חשודה נוספת."
מסביבם החלו הסטודנטים להתפזר. הם הניחו את מגשי האוכל שלהם בעמדת השטיפה ומיהרו לצאת אל חדריהם במעונות, כשהם מתלוננים על העיכוב שנוצר. השעה היתה אחרי שמונה וחצי בערב, ופתאום לכל אחד היה עכשיו מקום כלשהו שאליו רצה להגיע. כשבירד ואביו התכוננו לעזוב ואספו את חפציהם, פגי החלה לפתוח את הווילונות, והרחוב החשוך נגלה לעין. מאחוריה נעו במהירות משולחן לשולחן עוד עובדים של חדר האוכל, כשבידיהם מטליות ובקבוקים של תרסיסי ניקוי. אחד העובדים עבר במהירות עם מטאטא על פני הרצפות, אסף קורנפלקס ופירורי לחם שנפלו והתפזרו על הרצפה.
"תני לי לעזור לך, פגי," אמר אבא של בירד, ופגי הינהנה לעברו בהכרת תודה.
"תשמור על עצמך, מר גרדנר," היא אמרה, ומיהרה לחזור אל המטבח. בירד התנועע בחוסר מנוחה מרגל לרגל והמתין עד שאביו יסיים לפתוח כל וילון וּוילון והם יוכלו לשוב הביתה.
בחוץ האוויר היה קריר ודומם. כל ניידות המשטרה הסתלקו, וכך גם כל האנשים. הבניין ננטש. הוא חיפש אחר סימנים למהומה: מכתשים בכביש, בניינים מפוחמים, זכוכיות שבורות. כלום. ואז, בעודם חוצים את הרחוב בדרכם חזרה למעונות, בירד ראה את זה על הכביש: ציור מרוסס בצבע אדום־דם על האספלט, ממש באמצע הצומת. בגודל של מכונית, כך שאי־אפשר לפספס אותו. זה היה לב שנראה — הוא נזכר — ממש כמו זה שצויר על הכרזה בברוקלין. אלא שהפעם הוא היה מוקף במעגל של מילים: החזירו את הלבבות האבודים שלנו.
הוא הרגיש עקצוץ קל בעורו.
כאשר חצו את הכביש, הוא האט את הליכתו וקרא שוב את האותיות. הלבבות האבודים שלנו. הצבע הטרי נדבק אל סוליות נעלי הספורט שלו. הנשימה החמה שלו נדבקה אל גרונו. הוא העיף מבט באביו, חיפש בפניו סימן קל לכך שהוא מזהה במה מדובר. אבל אבא שלו משך אותו בזרוע. הרחיק אותו משם ואפילו לא הביט מטה על הכביש. מבטו לא פגש במבט של בירד.
"כבר מאוחר," אמר אבא שלו. "מוטב שניכנס הביתה."
היא היתה משוררת, אמא שלו.
"משוררת מפורסמת," הוסיפה סיידי, והוא משך בכתפיו: "יש בכלל דבר כזה?"
"אתה צוחק עלי?" אמרה סיידי. "כולם שמעו על מרגרט מיוּ."
היא הירהרה לרגע.
"טוב," אמרה לבסוף, "כולם שמעו על השיר שלה, לפחות."
בהתחלה זה היה רק ביטוי, כמו כל ביטוי אחר.
זמן קצר אחרי שאמו עזבה, בירד מצא באוטובוס פיסת נייר, דקיקה כמו כנף של פרפר מת, ברווח שבין המושב לדופן הרכב. אחת מני רבות. אבא שלו חטף אותה מידו וקימט אותה, ואז זרק אותה על הרצפה.
"אל תרים זבל, נוח," הוא אמר.
אבל בירד כבר הספיק לקרוא את המילים שעליה: כל הלבבות האבודים שלנו.
משפט שמעולם לא נתקל בו לפני כן, אבל הוא צץ והופיע במקומות אחרים בחודשים — ולאחר מכן בשנים — שחלפו מאז שאמו נעלמה. הוא רוסס ככתובת גרפיטי במנהרת האופניים, על הקיר במגרש הכדורסל, על חומת הדיקט שסביב אתר הבנייה שהעבודה בו התעכבה. אל תשכחו את הלבבות האבודים שלנו. הוא שורבט על כרזות של המשמר האזרחי, במברשת עבה: איפה הלבבות האבודים שלנו? ובבוקר בלתי נשכח אחד הוא צץ על עלונים שפוזרו במהלך הלילה: מתחת למגבים, על שמשות של מכוניות חונות. על גבי המדרכה. למרגלות בסיס הבטון של פנסי הרחוב. עלונים בגודל של כף יד, ששוכפלו במכונת צילום, ועליהם רק המילים האלה: כל הלבבות האבודים שלנו.
יום למחרת הגרפיטי כוסה בצבע, הכרזות הוחלפו, ואת העלונים נשאה הרוח כמו עלים מתים. הכול היה נקי כל כך, עד שהיה נדמה לו שהוא דמיין הכול.
אז לא היתה למילים האלה כל משמעות עבורו.
"זאת סיסמה של אלה שמתנגדים לחוק," אמר אביו בקצרה, כשבירד שאל אותו. "של אנשים שרוצים לבטל את החוק. אנשים משוגעים," הוא הוסיף. "מטורפים."
"הם בטוח מטורפים," הסכים איתו בירד, "אם הם רוצים לבטל את החוק." החוק הרי סייע בסיום המשבר. בזכות החוק הכול נותר שלֵו ובטוח. אפילו ילדים בגן ידעו את זה. החוק לשימור ערכי התרבות והמסורת האמריקאיים היה עניין של שכל ישר, באמת: אם מישהו נוהג באופן לא פטריוטי, צפויות לכך השלכות. ואם הוא לא נוהג באופן לא פטריוטי, ממה יש לו לחשוש? ואם מישהו רואה או שומע על משהו לא פטריוטי, חובה עליו ליידע את הרשויות בדבר. בירד מעולם לא הכיר עולם ללא החוק. זאת היתה אקסיומה, כמו כוח הכבידה, כמו "לא תרצח". הוא לא הבין, למה שמישהו יתנגד לחוק? ואיך כל זה קשור ללבבות? איך לב יכול להיות אבוד? איך אפשר בכלל לשרוד בלי לב שפועם בתוכך?
לא היה בזה שום היגיון בעיניו, עד שהוא פגש את סיידי. סיידי שהוצאה מהבית שלה והועברה למקום אחר כי ההורים שלה התנגדו לַחוק.
"לא ידעת מה יהיו ההשלכות?" היא שאלה. "נו, באמת, בירד."
היא נקשה באצבעה על דף העבודה שקיבלו כשיעורי בית ועסק ב"שלושת העקרונות המרכזיים של החוק": איסור על קידום ערכים ואופני התנהגות לא־אמריקאיים. דרישה מכל האזרחים לדווח על סכנות אפשריות לשלום הציבור. ולבסוף, ממש מתחת לאצבעה של סיידי: הגנה על ילדים מסביבות מגורים המעודדות תפיסות מזיקות.
אבל גם אז הוא לא רצה להאמין שזה נכון. אולי היו כמה ילדים שהוצאו מבתיהם בעקבות החוק, אבל אין ספק שזה קרה לעתים נדירות — אחרת, למה אף אחד לא דיבר על זה? פה ושם, זה ברור, היה אפשר לשמוע על מקרה כמו זה של סיידי, אבל אין ספק שאלה היו מקרים חריגים. אם ילד אכן הוצא מביתו, זה משום שאחד מהוריו ודאי עשה משהו מסוכן באמת, והיו חייבים להגן על הילד — מפני ההורה שלו ומפני כל מה שעשה או אמר. "הרי מה יהיה השלב הבא?" שאלו כמה אנשים. "שגם אנשים שמתעללים ומכים את ילדיהם יהיו רשאים להמשיך לגדל אותם?"
הוא אמר את זה לסיידי בלי לחשוב יותר מדי, והיא השתתקה. אחר כך היא מעכה את הכריך שלה לכדור של טונה ומיונז, וזרקה אותו בפנים שלו. היא נעלמה לפני שהספיק לנקות את העיניים, ולאורך כל אחר הצהריים דבק בשיער ובידיים שלו סירחון של דג.
כמה ימים לאחר מכן סיידי הוציאה משהו מתוך תיק בית הספר שלה.
"תראה," היא אמרה. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא דיברה אליו מאז הריב ביניהם. "בירד, תראה מה מצאתי."
זה היה עיתון עם שוליים מרופטים וכתמי דיו אפורים. בן כמעט שנתיים. ושם, ממש מתחת לַקיפול, נראתה כותרת: משוררת מקומית מעורבת במעשי התקוממות. ולצדה תצלום של אמו, עם גומת חן בקצה שפתיה המחייכות. העולם מסביבו נעשה מטושטש וחשוך.
"מאיפה השגת את זה?" הוא שאל, וסיידי משכה בכתפיים.
"מהספרייה."
זו הפכה לקריאה שזועקים מתנגדי החוק במהומות המתרחשות בכל רחבי הארץ, אבל מקורותיה, למרבה האימה, נמצאים כאן — קרוב כל כך לבית. הביטוי משמש יותר ויותר את אלה שתוקפים את החוק לשימור ערכי התרבות והמסורת האמריקאיים — חוק אשר זוכה לתמיכה ציבורית רחבה — והוא נולד במוחה של אישה מקומית בשם מרגרט מיו, ולקוח מתוך ספר השירים שלה, "הלבבות האבודים שלנו". למיו, בת למהגרים סינים, יש בן קטן —
בשלב הזה המילים החלו להיטשטש.
"אתה יודע מה זה אומר, בירד," אמרה סיידי. היא נעמדה על קצות אצבעותיה, כפי שעשתה תמיד בשעת התרגשות. "אמא שלך —"
ואז הוא ידע. למה היא עזבה אותם. למה הם אף פעם לא דיברו עליה.
"היא אחת מהם," אמרה סיידי. "היא נמצאת איפשהו. מארגנת הפגנות. נלחמת בחוק. פועלת כדי לבטל אותו ולהחזיר ילדים הביתה. ממש כמו ההורים שלי."
עיניה התכהו, וניבט מהן איזה בוהק מרוחק. כאילו היא בוהה היישר דרך בירד אל התגלות כלשהי שנמצאת ממש מאחוריו.
"אולי הם ביחד איפשהו," היא אמרה.
בירד חשב שזאת בסך הכול עוד משאלת לב של סיידי. אמא שלו היא ראש הכנופיה שעומדת מאחורי כל זה? לא סביר, שלא לומר: בלתי אפשרי. אבל אלה אכן היו המילים שלה, שהתנוססו על כל אותם שלטים וכרזות ברחבי הארץ וקראו לבטל את החוק.
בחדשות קראו לאנשים שמחו נגד החוק בכל מיני כינויים: "חתרנים מחרחרי מלחמות", "בוגדים תומכי סין", "סרטן בגוף האומה האמריקאית". והיו שם גם מילים שהוא נאלץ לחפש את משמעותן במילון של אבא שלו, כמו "למַגֵר" ו"להַכְרית".
בכל פעם שהם נתקלו במילים שהגתה אמו — בדיווחי החדשות, על צג של טלפון נייד כלשהו — סיידי תקעה מרפק בצלעותיו של בירד, כאילו הרגע הם נתקלו באיזה ידוען. זאת היתה עדות לכך שאמא שלו, איפשהו, במקום אחר, חרדה כל כך לגורלם של ילדים של אנשים אחרים, אף על פי שהיא עצמה עזבה את הילד שלה. האירוניה בדבר חילחלה לעורקיו.
וכעת זה לא היה משהו שקורה באיזשהו מקום רחוק. הנה, ממש מחוץ לרחוב שלו, הופיעו המילים של אמו, אדומות כמו דם. המכתב שלה, שהוחבא בתוך הציפית של הכרית למעלה בדירה. אותו שרבוט של לב אדום מגשר ברוקלין שצץ על הכביש שעליו צעד. הוא הציץ מעבר לכתפו, סרק את הפינות החשוכות של החצר, ולא היה יכול לומר אם הקור שהוא מרגיש בגופו נובע מתקווה או מפחד, אם הוא רוצה לרוץ אל תוך זרועותיה או לגרור אותה אל האור ממקום מחבואה. אבל לא היה שם אף אחד, ואבא שלו משך אותו בזרועו, והוא הלך בעקבות אבא שלו פנימה וטיפס במדרגות.
*
בדירתם במעונות, מיוזעים ועייפים מהטיפוס, אבא שלו קילף מעליו את המעיל ותלה אותו על הוו. בירד התיישב כדי לסיים את שיעורי הבית שלו, אבל מוחו זימזם בלי שליטה. הוא שלח מבט אל החלון, לעבר החצר שמתחת, אבל הדבר היחיד שראה הוא ההשתקפות של הדירה העלובה שלהם בזגוגית. מולו נח החיבור הלא־גמור שלו, שבסופו חלל לבן וריק.
"אבא," הוא אמר.
אביו, מצדו האחר של החדר, הרים את מבטו מהספר שקרא בו. זה היה מילון שבו נהג לעלעל בעצלתיים: הרגל ישן שנראה לבירד מוזר וחביב. בעבר, לפני המון זמן, ההורים שלו היו מעבירים ככה ערבים שלמים על הספה, עם הספרים שלהם. ולפעמים בירד היה נשען על הכתף של אבא שלו, ואחר כך על הכתף של אמא שלו, והוגה בקול את המילים הארוכות ביותר שמצא בַּספרים. כעת הספרים היחידים בדירה היו מילונים — הספרים היחידים שהם השאירו ברשותם אחרי המעבר. לפי מבטו של אביו, בירד ידע שהוא נמצא רחוק־רחוק מכאן, תוהה על תולדותיה המפותלות של איזו מילה ישנה. הוא הצטער על כך שהוא מכריח את אביו לחזור מהמקום השלֵו והמופלא שבו הוא נמצא. אבל הוא היה חייב לדעת משהו.
"אתה לא —" הוא כיחכח בגרונו, "אתה לא יודע איפה היא, נכון?"
לרגע אחד התאבנו פניו של אביו. אף על פי שבירד לא ציין את שמה, לא היה בכך כל צורך: שניהם ידעו למי הוא התכוון. היתה רק "היא" אחת מבחינתם. ואז אבא שלו סגר את המילון בקול חבטה.
"ברור שלא," הוא אמר, וניגש לעמוד לצד המרפק של בירד כשהוא מביט עליו ממרום גובהו. הוא הניח את כף ידו על כתפו של בירד.
"היא כבר לא חלק מהחיים שלך. ככל שזה נוגע לנו, היא לא קיימת. אתה מבין, נוח? תגיד לי שאתה מבין."
בירד ידע מה עליו לומר — בטח, אני מבין — אבל המילים נתקעו בגרון שלו. אבל היא כן קיימת, הוא רצה לומר. היא קיימת, ויש משהו שהיא רוצה להגיד, יש משהו שהיא רוצה להגיד לי, יש איזה קצה חוט שצריך לחבר — או ללכת בעקבותיו. באותו רגע של היסוס אביו הציץ מעל כתפו של בירד על החיבור הלא־גמור שעל השולחן.
"תן לי לראות," הוא אמר.
אבא שלו לא שימש פרופסור זה שנים רבות, אבל לא הצליח להיגמל מהצורך הזה ללמד. המוח שלו היה כמו כלב גדול שכלוא בתוך ראשו, והוא נע חסר מנוחה מצד לצד והשתוקק לרוץ. הנה הוא כבר רוכן מעל שיעורי הבית, ומושך במחברת שעליה נחה זרועו של בירד.
"עוד לא גמרתי," מחה בירד, ונשך את המחק שבקצה העיפרון שלו. פיסות של עץ וגומי נדבקו ללשונו. אבא שלו ניענע בראשו.
"זה חייב להיות כתוב בצורה בהירה יותר," הוא אמר. "תראה: פה, במקום שאתה אומר ש'החוק חשוב מאוד לביטחון הלאומי' — אתה חייב להיות הרבה יותר ספציפי, הרבה יותר משכנע: ל־PACT יש תפקיד מכריע בהגנה על ארצות הברית מהשפעות זרות שחותרות תחת יסודותיה."
באחת מאצבעותיו הוא סימן שורה והעביר את האצבע על פני כתב היד של בירד.
"או פה: אתה צריך להראות למורה שלך שבאמת הבנת את זה — אסור בשום אופן שיפקפקו בהבנה שלך. החוק מגן על ילדים תמימים שיונקים תפיסות מוטעות, חתרניות ולא־אמריקאיות מהורים לא כשירים ולא פטריוטים."
הוא נקש על המחברת.
"קדימה," הוא דקר באצבעו את הדפים. "תכתוב את זה."
בתגובה בירד בהה באביו בשפתיים חשוקות ובעיניים מימיות וזועמות. הם אף פעם לא היו ככה: כמו שתי אבני צור שמכות זו בזו ומתיזות ניצוצות.
"תעשה את זה," אמר אבא שלו, ובירד ציית, ואביו פלט נשיפה עמוקה ונסוג אל חדר השינה כשהמילון בידו.
אחרי שסיים את שיעורי הבית וציחצח את שיניו, בירד כיבה את האורות בדירה והתגנב אל מאחורי הווילונות. משם הוא הצליח לראות את הרחוב עד חדר האוכל, שהיה סגור עכשיו והואר רק בזוהר אדמדם קלוש שהגיע משלטי ה"יציאה" שבפנים. כשעמד והביט, עצר טנדר לצד המדרכה וכיבה את פנסיו. צללית של גבר יצאה מתוכו כשהיא נושאת משהו אל מרכז הכביש, והחלה לעבוד. נדרשה לבירד דקה כדי להבין מה קורה שם: ה"משהו" הזה היה דלי עם צבע ומַגלֵל צביעה גדול. הגבר כיסה בצבע את הלב — בבוקר כבר לא יהיה ממנו שום סימן.
"נוח," אמר אביו מפתח חדר השינה. "הגיע הזמן ללכת לישון."
באותו הלילה, כשאביו נחר קלות בדרגש שמתחתיו, התגנבה ידו של בירד אל תוך ציפית הכרית, וגיששה אחר השוליים הנסתרים של המעטפה. הוא שלף בזהירות את המכתב ויישר אותו. במיטה העליונה היה לו פנס, כדי שיוכל לקרוא בזמן שאביו ישן. הוא הדליק אותו.
באור הקלוש נראו החתולים כמו סבך של זוויות חדות וקווים מעוגלים. האם זה מסר סודי? צופן? אולי מתחבאות מילים בפסי הפרווה, או בקצות האוזניים, או בפיתולי הזנבות שלהם? הוא סובב את המכתב כה וכה, עקב בעזרת קרן האור אחר הקווים שצוירו בעט כדורי. על חתול מפוספס אחד היה נדמה לו שהוא רואה את האות M. רגל מקושתת של חתול שחור אחר נראתה כמו האות S, או אולי כמו N. אבל הוא לא היה בטוח.
הוא עמד להטמין בחזרה את המכתב כשלפתע ראה משהו. ממש במרכזו של עיגול האור הקטן, שמיקד את המבט כמו זכוכית מגדלת. למטה, בפינה, בַּמקום שבו מציינים מספרי עמודים, היה מלבן בגודל הציפורן של הזרת שלו. בתוך המלבן היה עוד מלבן, טיפה קטן יותר. החתולים, כמובן, התעלמו מהמלבנים. היה אפשר לגלות אותם רק במבט מעמיק, וָלא — הם היו נאבדים בין כל החתולים. אבל הם משכו את תשומת לבו של בירד. מה זה? אולי מסגרת שממסגרת כלום? מַקלט טלוויזיה ישן? מסך ריק? חלון עם זגוגית?
הוא בחן את הצורה. נקודה בצד אחד, שני צירים זעירים בצד אחר. דלת. דלת על קופסה. ארון נעול. רוח קלה העבירה דף בנבכי זיכרונו, וחדלה מלנשוב. סיפור שאמא שלו סיפרה לו מזמן. היא תמיד סיפרה לו סיפורים: אגדות, מעשיות, סיפורי גבורה, מיתוסים. קשת שלמה של שקרים שונים ויפים. אבל עכשיו, כשהביט בציור, משהו היה לו מוכר. חתולים, ארון, וילד אחד. הוא לא ממש זכר מה קרה בסיפור, אבל ידע שיש סיפור כזה. איך זה הלך?
פעם, לפני שנים רבות. פעם, לפני שנים רבות, היה... ילד שאהב חתולים.
הוא חיכה שקולה של אמו יישמע באוזניו וישלים את שאר פרטי הסיפור. כמו כדור שנהדף ומתגלגל במורד גבעה. אבל מסביבו נשמעו רק רחשי הנשימות של אביו. הוא לא הצליח להיזכר בקולה של אמא שלו. הקול היחיד ששמע בתוך ראשו היה הקול שלו עצמו.
"הלבבות האבודים שלנו" מאת סלסט אינג. מאנגלית: סמי דואניאס. הוצאת אחוזת בית. 372 עמודים.