חבר אחד שלי חזר לא מזמן מסיור ארוך בפריז. יום יום הוא הלך ברגל רובע אחרי רובע, שכונה אחרי שכונה, מתבונן באנשים, מבחין בצבעים המתחלפים, בקווי המחנק, במקומות של הכאב והכעס. בצבעי המים ובצבעי הגואש ובצבעי הפחם ובצבעי המלחמה, בלילות ובימים, מנסה לפלס את דרכו בלי תוכנית עבודה. בלי תבנית. בלי הגדרות מגבילות. בלי סימני קריאה, בלי משפטים ארוכים ומסובכים. רק לנסות לתווך את מה שצף ועולה כל הזמן נגד עיניו. והדרך שהוא עשה הזכירה לי פתאום את המסע הארוך שעורך הסופר אודי שרבני בספרו החמישי, "כל קשר בין הדמויות", שיצא עכשיו בהוצאת פרדס.
"אני לא יודע למה אני כותב לכם את כל זה. ממילא כולם צודקים. אני עייף. אני רק רוצה לחייך. אני רק רוצה שיהיה טוב לכל מי שאני מכיר. כל שאר הדברים רבים עם עצמם; נמאס לי מאנשים ציניים בדיוק כמו שנמאס לי מאנשים שמפסיקים להיות ציניים ומנפנפים בזה, נמאס לי לא לשחק את המשחק בדיוק כמו שנמאס לי מאנשים שאומרים שהם לא משחקים את המשחק. כולם אותו דבר...", כך פונה אלינו גיבור הספר בדף יחסי הציבור שמצורף לספר, ומכאן מתחיל מעין מסע חלזוני ומפותל. רפלקסיבי. נוגס לעתים בעצמו. ממשש באמצעות הלשון את המילים ובוחן אם הן לא מתפרקות לו בפה. מתמוססות. מתאיידות.
שלושה חלקים יש למסע הזה:
החלק הראשון נקרא (זוג),
החלק השני נקרא (ריאיון),
והחלק השלישי נקרא (מונולוג)
(הסוגריים במקור).
ובכולם עולה ה"עולם" שאנחנו מכירים ולא מכירים. חייו של זוג צעיר יחסית בעיר. הוריו הקמלים של המחבר. זוגיות שמתפרקת והולכת לאיבוד בתוך סבך המילים שאנשים אומרים לפעמים זה לזה.
"זה ספר שעוסק בשפה", כתב באיזה מקום חברי הטוב ד"ר דן ערב. "ספר שבו הכל נבנה צומח מתפתח ולבסוף קורס אל תוך עצמו." איש ואישה עם חולצות פסים תואמות ועם מסכות של חיות מצולמים על העטיפה, ומכאן כאמור מתחיל מעין משחק מורכב של גילוי והסתרה.
אבל זה מבנה מעט מתעתע, משום שכל הזמן יש תחושה, אצלי לפחות, שיש אצל שרבני חתירה לאיזו כנות, לדיבור פתוח וישיר שמשתדל "לשים את הדברים על השולחן", מנסה לנפץ ולפצח ולגרוס את העטיפה של המילים מתוך ניסיון להגיע אל ה"תוך" שלהם, ובעת ובעונה אחת גם הכרה שהניסיון הזה הוא אולי בלתי אפשרי. נדון מראש לכישלון. אם יש תנועה בתוך הספר הזה, היא בהתנגשות המתמדת בין שני הווקטורים האלה. וגם בתוך התמות שמרכיבות אותו: קמילה של האב מול טיפולי פוריות. מגזינים צבעוניים במכונים שבאים להשביח את הזרע. מין וחידלון. תשוקה למגע. חיבור וקטיעה.
שרבני משנה כל הזמן את ה"טמפרטורה" של הכתיבה. חם וקר. רחוק וקרוב. "אם יש משהו שהוא לקח מאבא שלו בענייני נהיגה זה לשמור מרחק", הוא כותב באיזה מקום, ובלי משים מגדיר גם את אופי הכתיבה שלו שעובר אולי מאב לבן. לפעמים, צריך להודות, הכתיבה שלו נכנסת לאיזה לופ, כלומר מנסחת שוב ושוב את אותו העניין. בשם הבהירות והכנות זה עובד, אבל ברגעים הפחות טובים (אין הרבה כאלה בספר) זה יכול גם טיפה לייגע.
אבל רוב הזמן שרבני דואג להזרים לתוך הכתיבה שלו, כמו חמצן, גם צירופים חדשים ומפתיעים. "מיהו הגורר ומיהו הנגרר של המהלך הזה. מאיזה חור באולם נכנסה השכינה שגרמה לכך..." הוא כותב באיזה מקום ומצליח בלי הרבה מאמץ, להחדיר לתוך הכתיבה כמו איבר מין זכרי לתוך גוף של אישה, גם "ריח" של תפילה, מבחינת ברוך זה "שיצר את האדם בחכמה וברא נקבים נקבים חלולים חלולים...". השפה מטפסת לרגע לגובה עם ה"שכינה" ואז צונחת באותה מהירות ומתכנסת לתוך ה"חור" שממנו היא הגיחה.
במילים אחרות, פעמים לא מעטות הוא יודע לזנק מתוך השגרה הממאירה, הממיתה והמכרסמת של המילים והדיבור הרגיל, אל מקומות שבהם "נאספים שניהם אל השקט הגדול...". משהו שם דואג להשאיר את הלוויתן הגדול של הכתיבה מחוץ למים.
אבל שרבני דואג גם לטפטף לתוך שקית העירוי הגדולה של הסיפור גם טקסטים נוספים. הנה למשל השיר "הנני כאן" של חיים חפר ז"ל ששב ומפציע בכל מיני פינות של הטקסט:
"אני הולך אלייך כל ימיי
אני הולך אלייך מסונוור
האבנים פוצעות את כפותיי
אבל אני איני מרגיש דבר..."
שוב אותו הניגוד: האבנים שפוצעות מול האיש שאיננו מרגיש דבר ובכל זאת הפצע נשאר. מדמם לאורך ולרוחב כל הטקסט היפה הזה של שרבני.
ויש את הרגעים הפשוטים והבאמת נוגעים ללב שבהם המחבר יושב מול אביו הנוטה למות ומנסה "להדביק עם ידיו זיכרונות אל גופו של אביו". ברגעים האלה הכל מולחם פנימה - הרגש העז. תחושת החידלון. הרצון לקרבה. הרצון למגע. הייאוש הגדול והמכלה שכל זה עומד עוד רגע להישמט מתוך הידיים שברכות כזאת מנסות "להדביק את הזיכרונות". אלה רגעים צלולים ויפים כל כך שמעלים מיד דמעות אצל כל מי שאיבד בחייו את אביו ואמו.
כאן האמא נכנסת ומנשקת את האב על מצחו ועוצמת עם ידיה את עיניו "כילד שהולך לישון". במילים אחרות, גם עם הידיעה המכרסמת על אוזלת היד של המילים, שרבני מציע את הבהירות ואת היופי שלהן, כנחמה אחרונה, אולי יחידה, מפני החידלון.
"כל קשר בין הדמויות" / אודי שרבני. הוצאת פרדס. 223 עמודים.