בשתי ידיי: חסידת אומות עולם פולניה שהצילה חיי יהודים מתחת לאף של הנאצים

בשנת 1934 מת נשיא גרמניה פאול פון הידנבורג. באוגוסט כבר היה אדולף היטלר גם נשיא המדינה וגם הקנצלר ונטל לעצמו את התואר דר פיהרר. אני לא התענייתנתי בפוליטיקה. אם בערבים כלשהם היו טאטוש ושותפו מדברים על עליית היטלר וחבר מרעיו הקנאים בגרמניה השכנה, לא התייחסתי לדבריהם.
שנות העשרה שלי החלו, וכעת גרנו בעיירה הקטנה קוזלובה גורה, במחוז הפולני המוכר כשלזיה עילית או אוברשלזין. מקום זה היה רק שישה קילומטרים מגבול גרמניה, ורבים משכנינו החדשים היו ממוצא גרמני. התחלנו ללמוד גרמנית בבית הספר והתרגלנו לראות בעיירה שלטים בגרמנית ולשמוע גרמנית ברחוב. אנשים חצו את הגבול בקלות לכל כיוון, בייחוד באיזור הכפרי, והיו כמה עיירות קטנות שמעולם לא באמת החליטו אם הן פולניות או גרמניות. הרי הגבולות הוזזו ממקומם פעמים כה רבות במאות שחלפו, עד שלאנשים רבים לא שינה כלל אם הם נשלטים מברלין או מוורשה.

בגלל שמנו, גוט, אנשים רבים הניחו שמוצאנו מגרמניה, אולם הוריי היו פטריוטים עזים. אנחנו פולנים. גידלו אותי להגאות בעובדה זו. שיעורים בבית הספר לימדו אותי את ההיסטוריה האכזרית של ארצי, שבמהלך ההיסטוריה פלשו אליה שוב ושוב- ממערב הגרמנים, מצפון השוודים והליטאים, מהמזרח הטטארים והרוסים ומדרום ההונגרים. מאז ומעולם נאבקה פולין לשמר את עצמה. גבולותיה זזו עם הזמן ולפעמים בוטלו לגמרי כאשר נבלעה לחלוטין על ידי כוח גדול יותר שאינו יודע רחם. פולין השופעת והיפה, אשר משמעות שמה "שדה", היתה בעלת האדמה החקלאית העשירה ביותר באירופה, וכל שאר המדינות לטשו עיניים אל היבול שלה. אנחנו הפולנים ידענו שאנחנו מוקפים ידיים חמדניות. ידיעה זו גרמה לנו לשמור על אדמתנו ועל שהותנו בנאמנות יתרה.
אבל כפי שאמרתי, הייתי בת עשרה, ופוליטיקה היתה רחוקה ממני. כמו כן, העניין מעולם לא עלה בארוחת הערב, שכן בימים ההם זה נחשב לנושא שאינו יאה לבנות. וממילא הייתי עסוקה בדברים אחרים. הצטרפתי לקבוצת המחול של בית הספר התיכון, והופענו בריקודים פולניים מסורתיים בפסטיבלים בכל חלקי פולין המערביים והדרומיים.

אחת ממש חלמתי בהקיץ שאני שחקנית קולנוע, אבל בסתר ליבי תמיד חששתי שאני פשוטה מדי. הייתי רזה וחיוורת. לעיתים קרובות, בדרך אל בית הספר, ניסיתי להכהות את הגבות שלי בעזרת גפרורים שרופים וניסיתי להעלות צבע בלחיי ובשפתיי בעזרת נייר אדום שהרטבתי ברוק. אבל ככל שאחיותיי ואני התבגרנו נעשה הדבר ברור כי אף שאני הבכורה, ינינה היא שהתבלטה ביופייה. היא היתה גבוהה ממני, אלגנטית ומלאת חן. היא סובבה ראשים בכל מקום שהגיעה אליו, ונראה שאני תמיד בצילה, הברווזון המכוער.
לא דאגתי, לא במיוחד. בעת ההיא לא התעניינתי בבנים אלא כידידים. שערי היה קצר, טיפסתי על עצים, רכבתי על סוסים, המצאתי סיפורי הרפתקאות וכתבתי אותם ביומני. בחלומותיי תמיד הייתי עסוקה במאבקי גבורה, ראיתי את עצמי מצילה נפשות, מקריבה את עצמי למען אחרים. היו לי שאיפות נשגבות בהרבה מסתם רומנטיקה.
בחג מולד אחד השתכנעתי שחלומות אלה אכן יתגשמו. סבתי רבייש לימדה אותנו נוהג ישן: המסנו שעוות נרות ושפכנו אותה לקערה של מים קרים מאוד. ברגע שהשעווה באה במגע עם המים היא התקשתה לצורה מעוותת נהדרת, ואנחנו ניסינו לקרוא את העתיד שלנו על ידי החזקת השעווה שהתגבשה שוב מול האור ופענוח הצל שהטילה. כשהגיע תורי החזקתי את השעווה מול האור, וכולנו למדנו את הצללית על הקיר. היא דתה לאונייה החוצה את הים, החלטנו. אונייה שצלב על חרטומה. אחיותיי נאלמו דום ביראה אל מול גורל זה, ואני הייתי נלהבת: נועדתי להרפתקאות. הרפתקאות של צדקת.
כך או כך, בקוזלובה גורה של אמצע שנות השלושים של המאה העשרים לא היו הרבה הרפתקאות צדיקים. מאמושה דחקה בנו לתעל את האנרגיה שלנו לכיוונים מועילים, אם כי לא מלהיבים. אחיותיי ואני עזרנו לה להכין סלסילות אוכל לעניים ולחולים. חיטטנו בערימת האפר במפעל הזכוכית והקרמיקה של טאטוש, חיפשנו חתיכות מיותרות של זכוכית צבעונית ונתנו אותן לנשים שהיו שוברות אותן לגודלה של אנשי חן מזויפות לעיטור מסגרות של תמונות.
בכל מעשה נדבה שעשינו שימשו לנו מאמושה וטאטוש דוגמא. הם היו נדיבים ואדיבים כלפי כל, גם כלפי הצוענים שחנו ביערות מחוץ לעיירה וגרמו לאנשים לחשוד בהם בשל מנהגיהם השונים ושפתם הזרה. חיות פצועות, שכנים לסרי מזל, זרים חולים- מאמושה וטאטוש קידמו בברכה את כולם.
בעידודם החלטתי להתנדב לצלב האדום ולבשתי את הסרפן המפוספס של מתנדבת בבית החולים. בפגישות המתנדבים חבשנו זה את זה באימון, למדנו עזרה ראשונה והכנו עצמנו לכל מצב חירום שהוא. ביקרנו בבית החולים, הבאנו פרחים ופירות למאושפזים וניסינו להביא תועלת. בבית החולים התחלתי להעריץ את הנזירות שהקדישו את חייהן לחולים. עם הזמן הגעתי למסקנה שעליי להיות לנזירה. לא חיי הדת של הנזירות הם שמשכו אותי, אלא תחושת המשמעות והדביקות בשירות.

טאטוש הופתע כשסיפרתי לו את זה. הוא הציע שבשלב הראשון אוכשר לאחות. אם זה לא יספק אותי, אוכל להתחיל ללמוד להיות נזירה. היה עלי להירשם לבית הספר לסיעוד בבית החולים שיינטה מריה, מריה הקדושה, בראדום. המקום היה מרוחק מאתיים קילומטרים ויותר, אבל זה היה בית הספר לסיעוד הטוב ביותר בפולין.
בשנת 1938 התחלתי אפוא ללמוד בראדום. העיר היתה מרכז תעשייה- מלאה מפעלי תחמושת, סדנאות אמאייל, בתי יציקה לםלדה, מפעלי קרמיקה ובורסקאים= והם מילאו את האוויר אפוף העשן בצחנת פגרים וכימיקליים. גרתי בבית שהיו בו חדשרים להשכרה עם עוד סטודנטיות לסיעוד וצללתי לתוך עבודתי. התגעגעתי למשפחה שליוהייתי מתוחה מהמעבר לעיר הזרה, לכן התחבאתי מאחורי הספרים ולמדתי במסירות כדי לשכוח את בדידותי. רוב הבנות האחרות התייחסו לחובות הלימודים בקלילות ויצאו לקולנוע או למסיבות בערבים. אבל אני התייחסתי לחובותייבכובד ראש, ומכיוון שהייתי ביישנית התרחקתי מחברתן. אחותה של אימי, הלן, גרה בראדום, ומפעם לפעם אכלתי בחברתה ארוחת ערב. אבל רוב הזמן, כשלא הייתי בבית הספר או בבית החולים, נשארתי בחדרי ולמדתי אנטומיה או כימיה. התכוונתי להיות הטובה ביותר בכיתתי ולהביא גאווה להוריי.
הניסיון המעשי שרכשתי בבית החולים לימד אותי דברים רבים שלא היו מצויים בספרי הלימוד שלי. דבר אחד שלמדתי בתורנויותיי הוא שגברים אוהבים לגרום לאחיות צעירות להסמיק, עד שחששתי להיכנס למחלקות הגברים. קריצות וגיחוכים ובקשות לאמבטיה העלו לפעמים צבעים כאלה על פניי עד שהגברים שאגו בצחוק והקניטו אותי עוד יותר. הייתי רק בת שש עשרה, אחרי הכל, והייתי כפסיון, כתרנגולת בר, נוחה להיבהל ולנוס ממחבואי.
עם רדת הערב היו רוב הבנות במקום מגוריי מפטפטות וצוחקות בעת שיצאו החוצה, משאירות את הבית שקט בהיעדרן. שמחתי להישאר לבדי. בזמן שלמדתי ראיתי לפעמים מחלוני קבוצות של סטודנטים מהאוניברסיטה הולכים שלובי זרוע לאור פנסי הרחוב, שרים שירים פטריוטיים, מעיליהם נפתחים ומתנפנפים ברוח. התחלתי להיות מודעת לכך שהיטלר מאיים על פולין. לפי הסכן ורסאי, שיישב את המלחמה הגדולה של 1914-1918, הפסידה גרמניה שטחים רבים שהשיגה בכיבושים קודמים. כעת היה היטלר נחוש להשיב את הבעלות על אדמה זו, להחיות את העוצמה והכוח הגרמניים ולגרום לעולם לשוב ולראות בגרמניה מעצמה.
אבל שטחים רבים מהאדמה שהיטלר רצה היו של פולין, ותמיד היו כך. מהגרים גרמנים רבים אומנם התיישבו בה, בעיקר במערב, במקום שהייתה משפחתי, אבל זה לא הפך את האדמה לגרמניה! היטלר רצה "לבנסראום" לגרמנים, מרחב מחייה, ופולין הייתה המרחב שהוא רצה.
"אירנה אנחנו רוצים שתחזרי הביתה," כתבו לי טאטוש ומאמושה במכתביהם. "אנשים רבים חושבים שמלחמה מתרגשת עלינו, וקשה לנו לחשוב שאת כה רחוקה מאיתנו. על המשפחה להיות יחד."
אבל לא שעיתי לבקשתם. אם נגיע לכדי מלחמה, אעשה את חלקי למען פולין. אם נגיע לכדי מלחמה, תזדקק ארצי לאחיות מיומנות. לא, כתבתי להוריי, עליי להישאר כאן. אני יודעת מהי חובתי. אם היטלר ינסה להגיע לכאן, נילחם בו ונרדוף אחריו כל הדרך לברלין. ומלבד זאת, ידענו שהאויבות הוותיקות, גרמניה וברית המועצות, משגיחות זו על זו כמו שני כלבים ששומרים על עצם. אם אחת מהן תעשה ולו צעד קטן לכיוון פולין, ייחשב הדבר לפעולת מלחמה נגד האחרת. החשד והשנאה ההדדיים בין הגרמנים ובין הסובייטים היו הערובות שלנו.
כשחזרתי הביתה בקיץ של סוף השנה הראשונה, מצאתי שקוזלובה גורה השתנתה. רבים משכנינו נהיו גרמנים, ויתרו על מורשתם הפולנית, דיברו רק גרמנית, והעריצו בפומבי את המדיניות של היטלר ומפלגתו הנאציונל סוציאליסטית, הנאצית. ובכמה חנויות- לא רבות, אך כמה מהן- היו שלטים שנכתב עליהם "אל תקנו מיהודים!" או "פולין חופשיה ונקייה מיהודים היא פולין חופשיה ונקייה".
זה הפתיע אותי. בביתי מעולם לא יצרו הבחנות בין בני אדם. רבים מחברינו היו יהודים, אבל לא אמרנו לעצמנו, "החברים היהודים שלנו, הגונשירוביצ'ים". מעולם לא עלה על דעתי להבחין בין בני אדם על פי דתם. אבל זה בדיוק מה שעשה היטלר בקושי שישה קילומטרים מאיתנו.
לא תיארנו לעצמנו לאן זה יוביל, איך יכולנו? בשבילנו הייתה גרמניה מאז ומעולם מושב התרבות, ביתם של משוררים ומוזיקאים, פילוסופים ומדענים. האמנו שזו מדינה תרבותית, הגיונית.
איך יכולנו לדעת שהגרמנים לא הרגישו כך כלפינו? איך יכולנו לדעת מה עומק הבוז שרחשו לנו? למרות מאות שנים של הישגים רבי תהילה, למרות שופן וקופרניקוס, הקתדרלות שלנו והגיבורים והסוסים- למרות כל אלה גרמניה ראתה בפולין ארץ של סלאבים פראיים המתאימים אך ורק לעבודה.
ובכן, היטלר רצה להרוס אותנו.

"בשתי ידיי - זיכרונותיה של חסידת אומות העולם" / איירין גוט אופדייק, ג'ניפר ארמסטרונג. מאנגלית: יעל שלמון ברנע. הוצאת סיקסק. 278 עמודים.