בשנה האחרונה הגיעו אלי לא מעט ספרים שנשענים בדרך כזאת או אחרת על הביוגרפיה של הכותב. כזה היה ספרו המרגש של פרופ' חיים וייס "ספרים מחוקים", ואחריו הגיע הספר "מפליגים" של חגי ליניק, שעליו אני מקווה שאצליח לכתוב רשימה נפרדת. ועכשיו מונח על שולחני, כמו שנהוג לומר, ספרה החדש של לאה איני "הילד של לגיון הזרים".
בכוונה לא השתמשתי במונח השחוק משהו "ממואר" (ספר זיכרונות), אלא אני מכוון יותר לספרים שנשענים על הביוגרפיה של הכותב, אבל בכולם נעשה שימוש ביד אמן, שיודעת לברור ולצרף בדרך חכמה אירועים שקרו "באמת", ולבזוק עליהם, אם להשתמש במונח מעט מתקתק, לא מעט אבקת דמיון.
וייס - ראש המחלקה ללימודי ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, שפרסם כבר לא מעט ספרי מחקר, אבל רק בגיל מאוחר יחסית נפנה לכתוב משהו "משל עצמו" - התגלה כמספר רגיש ומיומן שיודע לטוות בעדינות ובחכמה את קורי הסיפור שלו. אצל ליניק זהו מעין "נוהג" קבוע, כמו בספרו זוכה פרס ספיר (2011) "דרוש לחשן", ובכל ספריו האחרים, הוא חוצב תמיד את הספרים שלו מתוך הביוגרפיה המשפחתית הכואבת (אחיו הבכור זוהר נהרג בתאונת אימונים בעת שירותו בסיירת מטכ"ל), ומצליח כל פעם לחלץ משם בדרך מקורית ומיוחדת נקודת מבט חדשה, חכמה וצלולה.
המקרה של לאה איני יותר מורכב ומסובך: לפני חמש שנים, בגיל שישים, הלך לעולמו בן זוגה עירד רשף, והספר הנוכחי הוא מעין הגשמה של ציווי של עירד עצמו, לכתוב על המשפחה הגרעינית שלו ועל הסביבה הקרובה שבה הוא גדל. כמו שכותבת כל כך יפה איני עצמה במבוא לספר: "כשהרומן הזה נולד נאחזנו בקץ. לקץ היה ריח של עיניים משתאות מצידך, אימה אטומה מצידי, וחנק של סתיו..."
איני רוקחת מכל החומרים שהיא מגלה וחוקרת על אהובה רומן שהשלד שלו מורכב אמנם מפיסות המציאות והביוגרפיה שהיא מכירה, אבל עליו היא "תופרת" גלימה מרשימה מאוד שכתובה כל הזמן ביד אוהבת ונוגעת מאוד ללב.
במרכז הרומן עומדת אם כן משפחתו של עירד, שגרה בדירה קטנה בתל אביב בתחילת שנות השישים. אביו חנוך רשף, ואמו איבון, ומעליהם המשפחות מכל צד - דויד רשף, אביו של חנוך (סבא של עירד), מייסד בית החרושת איטומט בידודים ואשתו אנה רשף לבית רוזנבלום, ומהצד השני הוריה של איבון - מוריס סונדר ואידה, שהיא גם בת דודתה של אנה רשף.
הרומן נע קדימה ואחורה בזמן - מ-1958, שנת לידתו של עירד, ואחר כך קדימה לתחנות שונות בילדותו, ושוב אחורה, אפילו עשר שנים לפני שנולד - ילד של ספרים ושל חלומות גדולים שמפרנסים כל הזמן את דמיונו.
במרכז עלילת הספר עומדת השריפה שפורצת במפעל של הסבא (לא ברור אם היא נגרמה במקרה או שהיא תוצאה של הצתה מכוונת) - שריפה שמכניסה את כל המשפחה לסחרור נורא, כלכלי ונפשי, שנותן את אותותיו גם במערכת היחסים ההולכת ומתערערת בין אביו ואמו של עירד. הכל הולך ומתפחם מסביב - תביעות חוב שהולכות ונערמות. משבר כלכלי. פשיטת רגל, ובעיקר מעין אש פנימית וחיצונית שהולכת ומאכלת את נפשם של הגיבורים.
מי שקורא את הרומן הזה יותר מפעם אחת (וזה דבר שראוי לעשותו) מגלה את הרמזים המטרימים לאש השיגעון שאוחזת באב כבר בעמודים הראשונים. לפני פגישה משפחתית "רגילה" למשל, האבא קורץ לילד ואומר לו: "תצותת, תהיה צותתן", וזרעי השיגעון והפרנויה שנטמנים שם הולכים וצומחים, ומקבלים ממד מפלצתי ממש לקראת הסוף.
אני מודה שלא תמיד איני עושה את החיים קלים מבחינת הקורא - הקפיצות האלה בזמן והכתיבה שמלווה כל פעם את ההתרחשות מנקודת מבט של דמות אחרת, לפעמים גם שולית, יוצרת לפעמים אתגר לא פשוט. לא פעם חשתי שאני "נזרק" החוצה ממהלך העניינים, למרות שאת הליבה שלו ואת ה"דופק", ואת התפרצות הר הגעש שעומדת לבוא בסופו, אתה חש כמעט תמיד.
יש משהו בהול בכתיבה של איני, כאילו שהאש שאחזה בקירות המפעל של הסבא עומדת חלילה לאחוז גם במילים שהיא עצמה כותבת ולהכחיד עוד רגע הכל. המשפטים יוצאים ובאים תמיד דחופים ונסערים, כאילו גל גדול עומד להטביע אותם. יש לא מעט סימני קריאה שמפוזרים לאורך הטקסט, וברגעים הפחות טובים אני מודה שמבחינתי לפחות זה יצר גם איזה עומס מכביד.
זוהי כתיבה בעלת גוון מימטי חריף, כלומר כזאת שעושה ניסיון "לחקות" את החיים ולהביא את הצבע המיוחד של כל דמות. איני משכילה לעשות את זה על ידי קפיצות מתמידות במה שקוראים ה"משלבים" של הלשון - שפה גבוהה ושפה "נמוכה", רגעים של פיוט לצד דם, זיעה, ריקבון, קללות וזיונים. יכול שכתיבה בנוסח הזה מזמינה גם סוג של מודעות ל"ז'אנר" שבו עובדים - כלומר ליכולת או אי היכולת לרקום את היריעה הזאת המכונה "חיים".
אבל מעל הכל זהו רומן מרשים מאוד. איני שבה ומתגלה בו ככותבת משוכללת שיש ביכולתה להחיות ולהעמיד על ה"במה" בצורה מלאה ומפורטת מאוד פיסות שלמות של חיים, ובעיקר שב ומתגלה כל הזמן, כזנב לוויתן, הרצון והדחף שמנחה את הכתיבה שלה: לצייר דיוקן של איש אהוב. לנסות אולי באמצעות המבט האוהב והמתגעגע ובאמצעות המילים לעשות את מה שאולי כבר בלתי אפשרי: להחזיר אותו לחיים.
הדפים האחרונים של הספר מגלים שעירד עצמו היה כותב חד ומוכשר ("לא הייתי אלא סירת הצלה קטנה הנגררת שלא מרצונה אחר ספינה גדולה", הוא כותב על עצמו), והכאב על פטירתו בגיל צעיר יחסית רק הולך ומעצים.
"הילד של לגיון הזרים". הוצאת כתר. 288 עמודים.