1
לסופרים האפריקאים בני דורי, שבקרוב לא יהיה אפשר עוד להגדירו כצעיר, אִפשר ת"ש אלימאן לקרוע אלה את אלה לגזרים בקרבות ספרותיים, אדוקים ועקובים מדם. סִפרו היה לנו קתדרלה וזירת קרב; נכנסנו בשעריו כבשערי קבר של אל, וסופנו שהתבוססנו שם בדמנו שנשפך כמִנחה ליצירת המופת. דף אחד מדפיו הספיק לנו כדי לדעת בוודאות שאנחנו קוראים סופר, תופעה יחידאית, מאותם כוכבים שזורחים רק פעם במאה בשמֶיה של ספרות כלשהי.
אני זוכר אחת מהארוחות הרבות שבילינו בחברת ספרו. באמצע הוויכוחים, בֵּיאטריס, ביאטריס נאנגָה החושנית והנמרצת שייחלתי להיחנק יום אחד בין שדיה, הכריזה בתקיפות נסערת שרק יצירות של סופרים אמיתיים ראויות שיילחמו עליהן בסכינים שלופות, שרק הן מלהיטות את הדם כמו אלכוהול משובח, ושאם, כדי לרַצות את רפיסותו של קונצנזוס חסר עמוד שדרה אנחנו מתחמקים מן העימות המשולהב שהן תובעות, הרי שאנחנו מחללים את כבוד הספרות. סופר אמיתי, הוסיפה, מעורר אצל קוראים אמיתיים, שתמיד מצויים במלחמה, ויכוחים לחיים ולמוות. אם אינך מוכן למות בזירה כדי לזכות בגווייתו, כמו בפגר העז במשחק הבּוּזקָאשי, אז עוף מפה ולך תתפגר בשתן הפושר שלך, שבעיניך הוא בירה איכותית: אתה הכול חוץ מקורא, ובטח שאינך סופר.
תמכתי בביאטריס נאנגה בהסתערותה הרושפת. ת"ש אלימאן לא היה קלסיקה, הוא היה פולחן. המעמד המיתי בספרות הוא שולחן משחק. אלימאן ישב לשולחן הזה והטיל עליו את שלושת הקלפים הכי חזקים שיש: ראשית, הוא בחר לעצמו שם עם ראשי תיבות מסתוריים; שנית, הוא כתב רק ספר אחד; ואחרון, הוא נעלם בלי להשאיר עקבות. כן, הוא היה ראוי שיסתערו בשבילו לזירה כדי לזכות בגווייתו.
אפשר היה אולי לפקפק אם אכן התקיים, אי־פעם, אדם בשם ת"ש אלימאן, או לתהות אם לא היה זה שם עט שסופר כלשהו המציא לעצמו כדי להתל במיליֶיה הספרותי או לברוח ממנו, אך איש לא היה יכול לפקפק באמת רבת־העוצמה של ספרו: מרגע שסגרת אותו, החיים געשו בנפשך בעוז ובטוהר.
השאלה אם להומרוס היה או לא היה קיום ביוגרפי הייתה ונותרה שאלה מסעירה. אולם בסופו של דבר, אין לה השפעה על התפעלותו של הקורא; שכן זה מכיר תודה להומרוס, יהיה מי שיהיה או מה שיהיה, על חסד כתיבתן של 'האיליאדה' ו'האודיסיאה'. באותו אופן, לא הייתה חשיבות רבה לאדם, לתעלול או לאגדה שמאחורי ת"ש אלימאן, זה השם שלו חבנו את היצירה ששינתה את מבטנו על הספרות. אולי על החיים. 'המבוך של הלא־אנושי': זה היה שמה, ואל דפיה ערגנו כתַּחֲשֵי הנהר באפריקה, העורגים לשתות ממקורו.
בראשית הייתה נבואה והיה מלך; והנבואה אמרה למלך שהאדמה תוכל להעניק לו כוח מוחלט, אך בתמורה תדרוש את אפרם של זקֵנים, והמלך הסכים; הוא החל לשרוף באש את זקני ממלכתו, ואת אפרם פיזר סביב ארמונו, שם צמח עד מהרה יער, יער של מוות, שקראו לו בשם "המבוך של הלא־אנושי".
2
איך נפגשנו, הספר הזה ואני? במקרה, כמו כולם. אבל איני שוכח מה אמרה לי העכבישה־האם: המקרה אינו אלא גורל שנסתר מעינינו. את 'המבוך של הלא־אנושי' קראתי לראשונה ממש לא מזמן, לפני קצת יותר מחודש. אך לא יהיה נכון לומר שאלימאן היה לגמרי זר לי לפני אותה קריאה: כבר בבית הספר התיכון הכרתי את שמו. הוא הופיע ב'מקראה של הספרויות הכושיות', אחת מאותן אסופות שאינן מתות לעולם, ומשמשות מאז התקופה הקולוניאלית את תלמידי אפריקה הפרנקופונית.
זה היה ב־2008, בשנה הלפני אחרונה ללימודיי בפנימייה צבאית בצפון סנגל. התחלתי להימשך לספרות, וטיפחתי חלום נעורים להיות משורר; שאיפה נדושה למדי בהתחשב בכך שגיליתי אז את גדולי המשוררים, וחייתי בארץ שעוד נרדפה בידי רוחו המעיקה של סֶנגהוֹר; ארץ שבה השיר עוד היה חלק בלתי נפרד מהפיתוי. זו הייתה תקופה שבה התחלנו עם בחורות בטורי שיר מחורזים, מדוקלמים בעל־פה או מולחנים.
עקב כך התחלתי לצלול לתוך אסוּפות שירה ומילונים של מילים נרדפות, מילים נדירות וחרוזים. עוללתי כמה טורי שיר בעצמי, איומים ונוראים, במשקלים מורכבים ורעועים וגדושים ב"דמעות שותתות", "שמי עסיס", "דמדומי אלגביש". חיברתי פרודיות, פַּסטישים, פלגיאטים. עלעלתי בקדחתנות ב'מקראה של הספרויות הכושיות'. ושם, לראשונה, לצד קלסיקונים של הספרות השחורה, בין תְשיצֶ'לֶה צ'יבֶלָה לתְשיקאיָה אוּ טַמְסי, נתקלתי בשם הלא־מוכר ת"ש אֶלימאן. הערך שהוקדש לו היה כה יוצא דופן באסופה ההיא, שהתעכבתי על קריאתו. כך נכתב בו (שמרתי את ספר הלימוד):
ת"ש אלימאן נולד בסנגל. הוא זכה במלגת לימודים ונסע לפריז, שם פרסם, בשנת 1938, ספר שנידון לגורל ייחודי בטרגיוּתוֹ, 'המבוך של הלא־אנושי'.
ואיזה ספר! יצירת מופת פרי עטו של כושי צעיר, בן אפריקה! דבר שטרם נראה כמותו בצרפת! הספר הוליד אחת מאותן מחלוקות ספרותיות שרק ארץ זו לבדה יודעת את סודן ומתענגת על טעמן. 'המבוך של הלא־אנושי' הקים לו שונאים וחסידים כאחד. שמועות שהתהלכו חזו לסופר ולספרו זכייה בפרסים יוקרתיים, אך אז פרצה פרשייה ספרותית אפלה וקטעה את מעופם באיבו. היצירה הייתה ללעג ולקלס, והסופר הצעיר נעלם מעל במת הספרות.
אחר כך פרצה המלחמה. מאז סוף 1938 לא שמע עוד איש דבר על אודות ת"ש אלימאן. גורלו נותר בגדר תעלומה, למרות כמה השערות מסקרנות (מי שמתעניין בשאלה זו יֵצא נשכר מקריאת הקונטרס הקצר שכתבה העיתונאית בּ' בּוֹלֶם, 'מי היה באמת רֶמבּוֹ הכושי? אודיסיאה של רוח רפאים', הוצאת לָה סוֹנְד, 1948). המוציא לאור של אלימאן, שהפרשה הכתימה את שמו, הוריד את הספר ממדפי החנויות והשמיד את כל מלאי העותקים. 'המבוך של הלא־אנושי' מעולם לא נדפס מחדש. כיום לא ניתן למצוא את הספר.
נשוב ונאמר: הסופר חוֹנן בכישרון. אולי אף בגאונות. יש להצטער על כך שהקדישם לציור הייאוש: ספרו לקה בפסימיות יתר ותרם להזנת הראייה הקולוניאלית של אפריקה חשוכה, אלימה וברברית. יבשת שכבר סבלה כה רבות, שסובלת ועוד עתידה לסבול, רשאית לצַפּות מסופריה שיתארו את דמותה ביתר חיוביוּת.
שורות אלה דרבנו אותי מייד לנסות ולהתחקות אחר עקבותיו של אלימאן, או ליתר דיוק אחר עקבות רוח הרפאים שלו. את השבועות הבאים ביליתי בניסיון לגלות עוד על גורלו, אך באינטרנט לא מצאתי דבר שלא נכתב כבר בספר הלימוד. לא היה בנמצא שום תצלום של אלימאן. האתרים הנדירים שהזכירו אותו עשו זאת באופן כה מעורפל, שמהר מאוד הבנתי שאינם יודעים יותר ממני. כולם, או כמעט כולם, דיברו על "סופר אפריקאי מֵביש מן התקופה שבין המלחמות", בלי לציין מה בדיוק היה טיבה של אותה בושה. המידע שגיליתי על היצירה לא היה רב יותר. לא מצאתי שום עדות שעסקה בה באופן מעמיק; שום מחקר או דוקטורט שהוקדשו לה.
דיברתי על כך עם ידיד של אבי, מרצה לספרות אפריקאית באוניברסיטה. הוא אמר לי שקיומו הקצר והחולף של אלימאן בספרות הצרפתית (הוא הדגיש את "הצרפתית") לא אִפשר ליצירתו להתגלות בסנגל. "זו יצירה של אֵל סריס. לפעמים דיברו על 'המבוך של הלא־אנושי' במונחים של ספר קודש. האמת היא ששום דת לא נולדה ממנו. איש אינו מאמין עוד בספר הזה. ואולי איש מעולם לא האמין."
מצבי האישי, בפנימייה הצבאית ההיא אי־שם באמצע שום מקום, הגביל את חיפושיי. הפסקתי אותם והשלמתי עם האמת הפשוטה והאכזרית: אלימאן נמחק מן הזיכרון הספרותי, אבל גם, כמדומה, מכל הזיכרונות האנושיים, כולל אלה של בני ארצו (והרי ידוע שבני ארצך הם הראשונים לשכוח אותך). 'המבוך של הלא־אנושי' השתייך להיסטוריה האחרת של הספרות (שהיא אולי ההיסטוריה האמיתית של הספרות): זו של הספרים שאבדו במסדרונות הזמן, אפילו לא מקוללים אלא פשוט נשכחים, וגופותיהם, עצמותיהם, בדידויותיהם פזורות על רצפתם של בתי כלא ללא סוהרים, מוטלות לצד שבילים קפואים, דוממים ואינסופיים.
התנתקתי מהסיפור העצוב הזה וחזרתי לכתוב שירי אהבה עם החרוזים הצולעים שלי.
בסופו של דבר התגלית המשמעותית היחידה שלי, בפורום נידח ברשת, הייתה המשפט הראשון והארוך של 'המבוך של הלא־אנושי', שנותר כמעין ניצוֹל יחיד מהשמדת הספר שבעים שנה קודם לכן: בראשית הייתה נבואה והיה מלך; והנבואה אמרה למלך שהאדמה תוכל להעניק לו כוח מוחלט, אך בתמורה תדרוש את אפרם של זקֵנים, וכולי.
3
ועכשיו, איך חזר 'המבוך של הלא־אנושי' לחיי.
אחרי המפגש הראשון עם אֶלימאן בבית הספר התיכון חלף זמן־מה בלי ששבתי לעסוק בו. מובן שחשבתי עליו, אבל רק מעת לעת, ותמיד בשמץ תוגה, כמו שנזכרים בסיפורים שלא הסתיימו או שלא ניתן לסיימם - חבר ותיק שאבד, כתב יד שנשרף, אהבה שוויתרנו עליה מפחד שנהיה סוף־סוף מאושרים. סיימתי את בחינות הבגרות, עזבתי את סנגל, ונסעתי להמשיך את לימודיי בפריז.
שם שבתי ופתחתי קצרות את תיק אלימאן, ללא הצלחה: אפילו אצל סוחרים שהיו ידועים במלאי הספרים הנדירים שלהם לא הצלחתי למצוא את הספר. אשר לספרון של בּ' בּוֹלֶם, 'מי היה באמת רֶמבּו הכושי?', אמרו לי שלא הודפס מאז אמצע שנות השבעים. לימודיי וחיי כמהגר הרחיקו אותי עד מהרה מן 'המבוך של הלא־אנושי', ספר רפאים שמחברו לא היה כמדומה אלא הבהוב גפרור בעלטת לֵיל הספרות. וכך, אט־אט, שכחתי אותם.
המסלול האקדמי שלי בצרפת הוביל אותי לכתיבת דוקטורט בספרות, שאותו חוויתי די מהר כגירוש מגן העדן של הסופר. נהייתי דוקטורנט בטלן, ותוך זמן קצר סטיתי מהדרך האקדמית הנאצלת אל מה שכבר לא היה פיתוי חולף, אלא תשוקה יומרנית בה במידה שהייתה ודאית: לכתוב רומנים. הזהירו אותי: יכול להיות שלעולם לא תצליח בספרות; אתה עלול להיות בסופו של דבר אדם מריר! מאוכזב! מנודה! כישלון! כן, יכול להיות, אמרתי. "הם" הבלתי נלאים התעקשו: אתה עלול להתאבד בסוף! כן, יכול להיות; אבל החיים, הוספתי, אינם אלא המקף שבין יכול לבין להיות. אני מנסה לפסוע על המקף הדק הזה. אם יקרוס תחת משקלי, לא נורא: אראה מה חי או מת מתחתיו. חוץ מזה הצעתי לאותם "הם" שילכו להזדיין. אמרתי להם: בספרות אף פעם לא מצליחים, אז קחו את רכבת ההצלחה שלכם ותתקעו אותה איפה שבא לכם.
כתבתי רומן קטן, 'אנטומיה של הריק', ופרסמתי אותו אצל מוציא לאור לא מאוד מוכר. הספר היה כישלון מסחרי מוחלט (בחודשיים הראשונים נמכרו שבעים ותשעה עותקים, כולל אלה שקניתי מכיסי). יחד עם זאת, 1,182 איש עשו לייק לפוסט שהעליתי בפייסבוק כדי לבשר על יציאתו הקרובה של הספר לאור. 919 הגיבו. "ברכות!", "גאווה!", "Proud of you!", "Congrats bro!", "כל הכבוד!", "אתה השראה בשבילי!" (ואתה לא), "תודה, אח, עשית אותנו גאים!", "מחכה כבר לקרוא אינשאללה!", "מתי הוא יוצא?" (לא משנה שכתבתי את התאריך בפוסט), "איפה אפשר להשיג אותו?" (גם זה היה בפוסט), "כמה הוא עולה?" (כנ"ל), "שֵם מעניין!", "אתה דוגמה ומופת לכל הנוער שלנו!", "על מה הספר?" (שאלה שהיא התגלמות הרע בספרות), "אפשר להזמין?", "יש גם ב־PDF?", וכן הלאה. שבעים ותשעה עותקים.
היה עליי לחכות ארבעה או חמישה חודשים אחרי הפרסום עד שהספר חולץ מכּוּר המצרֵף של האלמוניוּת. עיתונאי משפיע, מומחה לספרות המכוּנה פרנקופונית, פרסם עליו ביקורת באורך אלף ומאתיים סימני דפוס כולל רווחים, בעיתון 'לֶה־מוֹנד אפריקה'. היו לו כמה השגות לגבי הסגנון, אך משפט הסיום העניק לי את התואר המדאיג, אם לא המסוכן, ואפילו השטני: "שם מבטיח בספרות האפריקנית הפרנקופונית". אמנם נחסך ממני ה"כוכב עולה" הנורא והקטלני, אך הדבר לא הפחית מרצחנותם של דברי השבח. הוא הספיק, על כן, כדי להסב אליי תשומת לב כלשהי במילייה הספרותי של הגולה האפריקאית בפריז - "הגטו", כפי שכינוהו בחיבה כמה לשונות רעות, כולל זו שלי. מאותו רגע ואילך, גם מי שלא קראו אותי ומן הסתם לעולם לא יקראו, ידעו, הודות לביקורת הקצרצרה ב'לה־מוֹנד אפריקה', שאני הסופר הצעיר המי יודע כמה שעולה על הבמה, שופע הבטחות. בפסטיבלים, במפגשים, בסלונים ובירידים הספרותיים שהוזמנתי אליהם, נהייתי המועמד הטבעי להשתתפות בכל מיני פאנלים בשם "קולות חדשים", "דור חדש" או "משמרת צעירה", ושאר כותרות חדשות וצעירות לכאורה, שלמעשה כבר נשמעו זקנות ועייפות כל כך. ההד הקלוש הגיע לבסוף הביתה, לסנגל, ומאחר שפריז התעניינה בי ונתנה לי את חותמת ההכשר, החלו להתעניין בי גם שם. מאותו רגע ואילך התחילו לדבר על 'אנטומיה של הריק' (לדבר אין פירושו לקרוא).
למרות כל זה, הרומן השאיר אותי לא מרוצה, אולי אומלל. עד מהרה התביישתי ב'אנטומיה של הריק' - שאותו כתבתי בנסיבות שאפרט בהמשך - והתחלתי לחלום על רומן חדש, גדול, שאפתני ומכריע. נשאר רק לכתוב אותו.
"זיכרונם הכמוס ביותר של בני האדם" / מוחמד מבוגאר סאר. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הוצאת מודן.