אדם קיי חוזר: קראו את הפרק הראשון מתוך "ללא מרשם רופא"

כדי לשמור על פרטיותם של עמיתי וחברי החלפתי את שמותיהם בשמות מתוך היקום הקולנועי של מארוול, מוסד שאני די בטוח שאין לו עורכי דין. את זהותם של בני משפחתי הרבה יותר מסובך להסוות, אז פשוט ויתרתי.

לא ישנתי טוב.
כרופא תמיד ישנתי מצוין. לא ישנתי הרבה, ויצא לי לישון בכל מיני מקומות משונים - רכון על ההגה של המכונית, מכורבל ליד ארון מגירות, שעוּן על קיר של מחסן כמו סוס - אבל ישנתי טוב. המוח שלי כנראה ידע שההזדמנויות לנמנום הן נדירות, ולכן תמיד היה מסוגל ללחוץ על כיבוי בהתראה של רגע, עד שהצפצוף או הזמזום הבאים יעירו אותו.
אבל מאז שעזבתי את הרפואה כמה חודשים לפני כן, התעוררתי בכל לילה בשלוש מאותו סיוט בדיוק. אני עומד בחדר ניתוח במחלקת יולדות. עיני מזדגגות כשאני מבין שהתינוק, שאת חייו עמלתי להציל, מת. כפות ידיו הקטנות דוממות ומושלמות. אני מנסה בלי הצלחה לבצע את התפרים שימנעו מהאישה הזאת לדמם למוות. אותו מוח שמסרב לזכור את סיסמת הכניסה לאתר של הבנק משחזר בלי שום בעיה לפרטי פרטים את היום המכאיב ביותר בחיי. את הרגע שהרופא המרדים מכבה את תחנת הרדיו העליזה מדי, את הדם שמכסה את נעלי. את קולי הנסדק המבקש מהאחות תפר אחרי תפר אחרי תפר אחרי פד אחרי פד אחרי פד. את הרגע שבו הרופאה המומחית שלי מסירה את הרחם של המטופלת והופכת את הסיוט העקוב מדם הזה לחוויית הלידה היחידה שתהיה לה בחייה. את הרגע שבו אני שואל את הרופא לטיפול נמרץ אם היא תהיה בסדר והוא לא עונה.
ואז אני מתעורר בבהלה, מכוסה בזיעה קרה, ולבי הולם חזק כל כך שהוא מטלטל את כל גופי. נדרשות לי שעות להירגע סופית. ברגעים האיומים ביותר שעברו עלי, פחדתי ללכת לישון כי ידעתי מה יקרה.
להתעורר בייסורים רגשיים, מכוסה באמולסיה של דמעות וזיעה, זאת לא בדיוק תכונה מושכת לדעתם של בני זוג טריים, ואני וג' עדיין היינו בשלב ה"מנסים ממש להרשים" של מערכת היחסים שלנו [1]. ברור שלא יכולתי לומר לו מה עובר עלי, כי הוא היה מבין שקיבל דגם פגום. למזלי, היה די פשוט להעמיד פנים שהכול בסדר כי מערכת היחסים שלנו התנהלה מרחוק. אני גרתי עם ההורים שלי - חלומו של כל בן שלושים, אין ספק, אבל זאת היתה האפשרות היחידה שלי בין הפרידה הקטסטרופלית מא' והצורך לחסוך למקדמה על דירה שכורה. ג' גר בגלזגו, והכרנו באינטרנט בתקופה שזה היה הרבה יותר מביך מאשר לספר לאנשים שנפגשתם בכלא או במרפאה למחלות מין. העסקה נסגרה סופית כשהרהבתי עוז לעלות על אוטובוס כמה חודשים אחר כך. משום מה הוא לא רצה לנטוש את עבודתו המבטיחה כמפיק טלוויזיה זוטר ולעבור יותר משש מאות קילומטרים דרומה כדי לגור עם רופא לשעבר בלי דירה, שהוא פגש רק שלוש פעמים בחייו. אבל הודות למרחק היה קל יחסית להעמיד פנים שאני בסדר ושפוי ונורמלי - ממילא רוב חיי העמדתי פנים באופן כזה או אחר.

[1] לדוגמה, זמן קצר לפני כן התחלתי לגלח את הביצים. פרוצדורה מלחיצה מאוד גם בשביל מי שליטש את מיומנותו הכירורגית במשך שנים.

מה שהיה הרבה פחות קל זה להיות פרודוקטיבי במהלך היום אחרי שישנתי רק שלוש שעות בלילה. והייתי חייב להיות פרודוקטיבי: עברתי מקריירה לא מכניסה במיוחד אך בטוחה כרופא, לקריירה לא מכניסה בכלל ולא בטוחה ככותב וקומיקאי. השתוקקתי נואשות להצליח בתחום הקומדיה. התעסקתי בזה פה ושם במשך השנים, גם כתחביב וגם כאסקפיזם ממכבש הלחצים של מחלקת היולדות, ותליתי בזה פחות או יותר את כל תקוותי. אחד הדברים ששאבו אותי לכיוון הזה יותר מכול היה העובדה המרעננת שמעט מאוד היה מוטל על הכף - כשהקהל מת, לא נערכת שום חקירה רשמית. אבל כשאתה רופא, העבודות זורמות אליך: הן מתדפקות על דלת המרפאה או נדחפות פנימה בצרחות אל מחלקת היולדות. עבודות כתיבה לא מתנהגות ככה - צריך לצאת להשיג אותן, וזה מאוד לא פשוט כשאתה חי על תפריט של טבליות קפאין ופוסט-טראומה. אבל לא היתה לי ברירה, אחרת... האמת היא שלא ידעתי מה יהיה אחרת. זאת היתה תוכנית הגיבוי הכי טובה שלי, ולא היה לי גיבוי לגיבוי. תמיד יכולתי לעשות אחורה פנה אל התוכנית המקורית, כמו הרבה רופאים שפרשו לפנַי. אבל הרגשתי שלחזור לרפואה יהיה כמו לחזור לבן זוג מתעלל.

לא עברה ארוחה אחת בלי רמזים עדינים מהורי שאני צריך לחזור לרפואה, כמו למשל, "למה שלא תחזור לרפואה?" או "אתה אפילו לא כל כך מצחיק, אדם." לא ידעתי אם הם עושים את זה כי הם דואגים לי, כי הם דואגים מה יחשבו עלי, או שהם דואגים מה יחשבו עליהם. אפילו עברה לי בראש המחשבה שאילו הם היו מניחים לי לנפשי מלכתחילה, אולי הייתי מוצא עבודה שאני באמת מסוגל לבצע. אבל זה מעולם לא עמד על הפרק - אני יועדתי לרפואה: בדומה לישוע, עוד ילד שנדחף לתחום העיסוק של אביו (נסים).
אצלי בבית קידשו את הרפואה. זה היה המקצוע המשפחתי - אבי היה רופא משפחה נעים הליכות בעל ותק של ארבעים שנה, עם תשוקה למקצוע שלא היתה לו לשום היבט אחר בחייו, והוא לא היה מסוגל להבין מדוע לא כל אחד ירצה להיות רופא, אם עבר את רף הציונים הנדרש. היה בזה ממד קל של שחצנות - "הבן שלי, הרופא..." הוא משפט שאפשר לשלוף במועדון הקריאה, במועדון הרקמה ובמועדון הגמלאים [2]. למה להביא בכלל ילד לעולם אם אי-אפשר להשוויץ בהצלחתו? חוץ מזה, נדרש יותר מדור אחד כדי להשיל את ערכי המהגרים - לא רק שהדנ"א הפולני שלנו תבע מאיתנו לעבוד, אלא שהעבודות שלנו היו חייבות להיות הכי קשות והכי מאמצות, ונדרשנו להתקדם בהן כמה שיותר מהר כדי להראות למדינה שהרווחנו את מקומנו בה. האפשרות של "מחבר חידודים והלצות" לא הופיעה בשום טופס שההורים של סבַי חתמו עליו כשירדו מהספינה אחרי שנמלטו מהנאצים.

[2] שנועד בדיוק למטרות כאלה.

אבל שיחות על קריירה עדיין היו עדיפות על נושא השיחה האחר שהיה באמתחתנו - איך פוצצתי את הנישואים שלי עם אישה (ועוד אישה נחמדה כל כך) והחלפתי אותם במערכת יחסים עם בחור (ועוד סקוטי). כל הדברים שסיפקו לי יציבות בחיים ולהם את האפשרות להתרברב - "בני הרופא הסטרייט שישן בשקט בלילה" - נמחקו. אולי העקיצות הקטנות שלהם ("למה שלא תכניס את זה לאחד המערכונים שלך?") היו מנגנון ההתמודדות שלהם, גם אם לי הן לא ממש עזרו להתמודד.
כשבועיים אחרי שעברתי אליהם, אבא שלי הכריז שיש לו הפתעה בשבילי. הוא הודיע את זה בנימה עניינית, ולכן הנחתי שזה לא עומד להיות אקלר שוקולד או לברדודל. הוא הוביל אותי לעליית הגג, המלאה במאות קופסאות נעליים. הוא הצביע על כמה בליטות בערימה. "אלה שלך."

התברר לי שבמהלך שלושים שנה, ללא ידיעתי, אבי אסף כל גזיר עיתון וכל פריט או חפץ שיש להם איזשהו קשר אלי או אל אחַי. הזוטות המצטברות של ארבעה חיים בלתי מסוננים - כל חוברת עבודה בבית הספר, כל ציור ילדות מכוער, כל כרטיס ברכה ליום ההולדת או לחג המולד, כל דף תווים לסקסופון, כל ספר לימוד רפואי, כל יצירה מחורבנת מפימו או מפוזילי - הכול אוחסן בקפידה בקופסאות שתויגו והוסתרו בעליית הגג.
היה נוגע ללב ומפתיע במיוחד לגלות שאדם שקט, שלמיטב ידיעתי מעולם לא הביע שום רגש [3], קטלג בחשאי כל היבט בקיומי. אם כי חייבים לומר שהוא לא היה האוצֵר הכי בררן בעולם. אפילו אם הייתי הופך בבגרותי לשייקספיר או לדולי פרטון, שום ארכיב לא היה מתעניין בכרטיס הכניסה שלי למוזיאון העפרונות של דֶרוֶונט [4].

[3] תשכחו מהביצה והתרנגולת - האם העבודה כרופא מכבה את הרגש, או שמא אנשים נטולי רגש במיוחד נמשכים למקצוע?

[4] נכנסים למוזיאון העפרונות של דרוונט מבעד למודל של מכרה גרפיט. תמיד חשבתי שמוות במכרה גרפיט הוא דרך מביכה במיוחד לעזוב את העולם - לסכן את חייך כדי שילדים יוכלו לצייר זין וביצים על השולחן בבית הספר.

"אתה מצטמצם?" שאלתי.
"לא," הוא ענה. "אני פשוט מפנה כמה מהשטויות האלה." הוא נשמע מעט נרגז, כאילו אוסף המזכרות המופרז הזה, שכמעט מצדיק אשפוז, הוא איכשהו באחריותי, כמו פעוט שהורדתי אצלו בבית ולא באתי לאסוף בזמן.
במהלך שבוע שלם סרקתי את שכונת המצוקה הזאת העשויה מקופסאות נעליים. "טוב שאתה מעסיק את עצמך בזמן שאתה מחליט מה לעשות בחיים," אמרה אמי, שאיכשהו הצליחה לשכוח את הפעמים הרבות שהסברתי לה בדיוק מה אני עומד לעשות בחיים.
כמה מהקופסאות היו מזכרות מלימודי הרפואה שלי. לצד יערות של סיכומי הרצאות נשכחים וטונות של ספרי לימוד, היו שם גם כמה שרידים מעניינים יותר.
החלוק הלבן הקצר שלי! כסטודנטים לרפואה נדרשנו ללבוש רק גרסאות קצרות של החלוק הלבן הקלאסי, כדי שהרופאים הבכירים יוכלו לזהות אותנו מיד ולהשפיל אותנו ביתר קלות.
הסטתוסקופ הראשון שלי! תליתי אותו על צווארי והקשבתי ללבי - האוזנייה השמאלית לא עבדה. אולי היא מעולם לא עבדה - בימים ההם לא היתה לי שום דרך לדעת.
מיקרוס וויאג'ר 2000 תוצרת איבשם! לפטופ עם משקל, ממדים וכוח עיבוד של כעשרה אריחי אמבטיה.
פוסטר של "דמנציה מלאכותית", פרודיה חלשה ביותר על הסרט הנשכח בצדק של ספילברג, שהומחזה בנשף השנתי של בית הספר לרפואה.
כמה בקבוקונים של לק לציפורניים! וואו, בטח הייתי בלתי נסבל אז.
קלטת וידיאו מקורס מיומנויות התקשורת המוזר שלי!
תעודת הסטודנט שלי! התנוסס עליה הצילום שסיפקתי במקור לאוניברסיטה: תמונה שנשארה לי מתא צילום אוטומטי אחרי שחידשתי את הדרכון בגיל שש־עשרה. לא את התמונה הזאת ציפיתי לענוד על דש הבגד בבתי חולים עשור אחר כך, רק מפני שהאוניברסיטה לא יכלה או לא הסכימה לעדכן אותה.
ודייב! החצי־שלד שלי.
מסיבות שבזמנו לא נראו לי הגיוניות במיוחד וכיום נראות לי הגיוניות אף פחות, עודדו את הסטודנטים לרפואה להשיג להם מלוא הארגז שרידים אדם אמיתיים: גולגולת, חוליות ומגוון איברי בסיס אורתופדיים נוספים. את שלי קניתי [5] מסטודנט שלמד כמה שנים מעלי וקראתי להם דייב (על שם דוכובני היקר שלי). בדיוק כמו כל מי שהבאתי לחדר שלי באותם ימים, מרגע שהוא היה אצלי לא היה לי מושג מה לעשות איתו, אז הוא פשוט ישב בפנים חמוצות ומקריפות בפינה, כמו נער אימוֹ כחוש במיוחד.

[5] אם אתם שואלים את עצמכם כמה עולה ארגז של שרידי אדם, אז ב־1998 שילמתי על חצי שלד מאתיים פאונד, שהם בערך שלוש מאות וחמישים פאונד של ימינו. זה שם את החיים בפרספקטיבה, לא? ברגע זה יש לכם בתוך הגוף (אני מקווה) שלד משל עצמכם. אלה הפיגומים של קיומכם, והם שווים בקושי שכר דירה חודשי.

חילצתי את גולגולתו ממזבלת העבר והחזקתי אותה בכף ידי הימנית. אוי, דייב המסכן - בקושי הכרתי אותו. האם הוא נתן את הסכמתו לחיים שכאלה לאחר מותו? האם למשפחתו היה מושג ששורה של רופאים לעתיד תשתמש בשרידים של סבא-רבא שלהם, ובמקרים מסוימים - אין טעם להכחיש - גם תתעלל בהם? במה הוא עבד? האם הוא היה מאושר? האם הוא רקד? האם הוא אמר מונית או טקסי? חיים שלמים נחו בכף ידי.
אני מתבייש לומר שזאת היתה כנראה הפעם הראשונה שהקדשתי מחשבה להיסטוריה של דייב. לא ידעתי מי הוא היה בחייו, אבל הרגשתי אשם מאוד על כך שמותו היה מן הסתם אכזבה מרה: הוא לא לימד אותי שום דבר על אנטומיה, ואז צבר במשך חמש שנים אבק בעליית גג ליד ערימות של תעודות ושוברי כניסה למוסדות תרבות. לא, רגע - הוא בכל זאת לימד אותי משהו. הוא לימד אותי ג'אגלינג! הוצאתי עצם זרוע, עצם ירך ושוקָה [6] ולהטטתי בהן כמה פעמים לזכר ימים עברו. ואז, כשהן נפלו כצפוי על הרצפה, קפאתי.

[6] או שוקית, או עצם בריח. אין לי מושג.

כמה מבחיל ללהטט בעצמותיו של אדם מת. ומבחיל כפליים שזה בכלל לא הפריע לי. זה נראה לי... נורמלי. זה מה שדייב לימד אותי באמת. הוא מילא את התפקיד האמיתי שעל כל השלדים למלא למען הסטודנטים שלהם. בדיוק כפי שהזמן פשט את הבשר מעצמותיו, הוא פשט את הרגש מהאופן שבו אני מתבונן בגוף האדם - מיומנות חיונית, בין אם אתה עומד לבצע חיתוכים מזעריים מדויקים בעורק הצרברלי של המטופלת ובין אם אתה עומד לצפות בה מתה. האמת היא שבית הספר לרפואה לא רק לימד אותי להיות רופא אלא גם שינה אותי כאדם, ולא בהכרח לטובה.
רופאים לא יכולים לפתח קשר רגשי עמוק מדי עם כל מטופל, אחרת לא יוכלו לבצע את עבודתם, ולכן הפתרון הפשוט הוא לא לפתח קשר רגשי עם אף אחד מהם. עם שום דבר, בעצם. גם אם זה אומר שמדי פעם יש מעט נזק היקפי - להרחיק את בני הזוג ש"לא יבינו", לא לדבר על הדברים האיומים שנתקלים בהם, לא לשתף אף אחד בטראומות שלכם. גם אם הן מתפרצות מתוך הלא מודע ומדירות שינה מעיניכם.
אני רק רוצה להבהיר שאני לא מאשים רק את הרפואה בכך שנהפכתי לאדם כזה.
אני מאשים גם את ההורים שלי [7].

[7] לא ממש ידעתי מה לעשות עם דייב אחרי שגיליתי אותו מחדש. מבחינה מוסרית לא הייתי מסוגל לזרוק אותו לפח הירוק עם שאר הפסולת האורגנית. ובעצם גם לא מבחינה חוקית, בגלל חוק הרקמה האנושית משנת 2004. בסופו של דבר זרקתי אותו לתוך יסודות הבטון של הפטיו החדש של ההורים שלי ואחר כך התקשרתי למשטרה. הם צפויים להשתחרר על התנהגות טובה בסביבות 2042 (או שתרמתי אותו לבית ספר לרפואה).

"ללא מרשם רופא" / אדם קיי. מאנגלית: תומר בן אהרון. הוצאת הכורסא. 258 עמודים.