בשנים האחרונות התיאטרון הישראלי מגלה מחדש את הקולנוע הישראלי. "אפס ביחסי אנוש", "לעבור את הקיר" ותכף גם "בלוז לחופש הגדול" בבית ליסין, "גבעת חלפון אינה עונה" בהבימה, "תעלת בלאומילך" בקאמרי. הטרנד התחיל עוד בברודווי, שם גרסאות בימתיות לקלאסיקות כמו "ילדות רעות", "מיזרי" ו"לא רק בלונדינית" הם כבר חלק מהנוף (שלא לדבר על מה שהלך שם עם "ביקור התזמורת"). כעת, עוד סרט הצטרף למועדון: "אביבה אהובתי", יצירת המופת הטבריאנית של שמי זרחין, על אישה שצריכה להחזיק את משפחתה על כתפיה אבל נורא רוצה לכתוב סיפורים.
אביבה היא טבחית במלון בעיר שאמורה להיות פנינת הכינרת. בעלה מובטל ומג'נון, בנה ואמה גם, הבת שלה עצבנית, והיא לבדה אמורה לפרנס את כולם. למזלה יש לה את אחותה, אניטה, שמוכנה לעשות הכל כדי שאביבה תהיה הסופרת המפורסמת שנולדה להיות, ולכן היא משדכת בינה ובין סופר מפורסם שכתב ספר אחד לפני עשור, שאמור לעזור לה למצוא את הקול הפנימי שלה. הבעיה היא שהוא עושה קצת יותר מזה.
בקולנוע, "אביבה אהובתי" היה שילוב אדיר בין מלודרמה משפחתית בניחוח פריפריה לסיפור על כתיבה ויצירה. ההפקה של תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון באר שבע ברגעיה הטובים ביותר מצליחה לשחזר את אותם רגעים ולתת להם את הטאץ' המיוחד של הבמה. הפרחים הם בראש ובראשונה לזרחין, שכתב את מה שהוא אחד הסרטים הישראלים הטובים של המאה, אבל משם הפירגון צריך להמשיך גם לארז דריגס, שעיבד את הסרט לבמה ולא פספס את הקצב, הטעם והמבנה של הסרט ההוא והצליח לאזן בחן בין הדרמה המשפחתית של אביבה למסעה כאישה כותבת.
אבל אי אפשר לדבר על אביבה אהובתנו בלי לדבר על אביבה. ההצגה מופיעה עם קאסט כפול, ואת התפקיד הראשי חולקות שתי שחקניות: ענת מגן-שבו ורונה-לי שמעון. אני בחרתי לראות את מגן שבו, והיא פשוט נהדרת. בסרט אביבה מגדירה את עצמה כ"אישה פשוטה, לא תואר לי ולא הדר", ומגן-שבו בתורה מחליטה לגלם את אביבה בלי להיות דיווה. וכל מי שאילנית מ"אחד העם 1" חיה בלבו יודע שהדיווה הזאת מחכה למגן-שבו בכיס, מוכנה לצאת בכל רגע. גם כשהתזמון הקומי של הקאסט רעוע יותר מהרצוי, מגן-שבו מחזיקה את האירוע על הגב ובגאון, לא נופלת לסטריאוטיפים ומונעת מהגיבורה שלנו להיות עלה נידף.
לעומתה, בהופעה שראיתי שאר הקאסט לא היה אחיד ברמתו: שפי מרציאנו (בדמות הבן הנודיסט-בשאיפה) היה קורע מצחוק, מולי שולמן גילם את בעלה של אביבה באמפתיה ובחן, ונופר סלמאן בתפקיד הבת הייתה מקסימה. הבעיה מגיעה בדמותה של אניטה, האחות. קשה לי להודות בזה, כי אני מת על הילה סעדה. יש לה את היכולת הנדירה להיות מצחיקה וכואבת בו זמנית, והייתי רוצה לראות אפילו יותר ממנה על המסך, אבל ב"אביבה אהובתי" היא הייתה מלאכותית, לא-אמינה ולא מצחיקה מספיק. לצדה עוד שחקנית נפלאה ביום לא-משהו: רובי פורת שובל (אישה שהיא מוסד תרבותי בפני עצמו) הייתה קאמפית במובן הרע של המילה בתפקיד אמה של אביבה.
הבמאי משה קפטן מנהל את האופרציה הזאת כמו מנכ"ל מצוין (את ההברקות שלו כבמאי אני מאמין שהוא שומר למחזות הזמר שלו). אבל במידה רבה, כל זה לא משנה: בסופו של דבר בכיתי. הסיפור של אביבה מלווה אותי כבר קרוב ל-20 שנה, מאז שראיתי את הסרט הזה לראשונה בכיתה ד'. ואותה הילה סעדה הצליחה גם לרגש אותי כשאמרה בגאווה על אחותה: "אביבה תכתוב, כי היא חייבת לכתוב". ומאותו רגע הדמעות לא הפסיקו לרדת. וכשענת מגן שבו נעמדה במרכז הבמה ונשאה את מונולוג הסיום, בפרפראזה על הטקסט היפהפה שאסי לוי הגישה באותו הסרט, כבר גיז'דרתי לגמרי. לכולנו יש חולשות, ומ"נשים קטנות" ועד "חזרות", אני סאקר של גיבורות שמטרתן לספר את הסיפור שלהן.
פה נמצא הבסיס של "אביבה אהובתי", מעשה בכוחו של הסיפור המסופר-היטב. זה שמתחבא מתחת לאף שלנו, זה שצריך לשייף קצת כדי לראות כמה יפה הוא, או, לחלופין - זה שעובד אפילו יותר טוב דווקא כשהוא קצת יותר גולמי. בלי שהמעבר בין המדיות יבלבל את דריגס וקפטן, הליבה נשארת: סיפורה של אישה שהכוח לדמיין ולבדות הופך את המציאות המתסכלת שלה למתוקה יותר. "אביבה אהובתי" לא מתעלה על המקור, אבל הוא עוד גרסה יפה שלו, ואלו שהסרט ההוא עוד בלבם יהנו ממנו מאוד.