הכימיה בין משה לנעם שרפה את המסך. במבט ביניהם נאמרו אלף דברים בין המילים

איזה גמר "חתונמי" היה לנו, אה? כמעט שווה את העונה כולה. מספר חסר תקדים של ארבעה זוגות נשאר עד היום, כשבעה חודשים מתום הצילומים. בהתחשב בעונת "האח הגדול" ששודרה במקביל, נדמה שהעת האחרונה הבהירה לנו כי ריאליטי אוהב-משתתפיו הוא בהכרח משמים לצפייה, וכך גם ההפך, ועם האמת המוסרית הקשה הזו נצעד הלאה אל שלב הגילוי. אז מי נשאר, מי פרש מיד אחר כך ומי אחרי? לטור הפתרונים. קצת דירטי טוק בלתי הכרחי בין יעל לגלעד ("אתה נוהג כמו שאתה מטפל?"), וניגש לעניין.

עם כיבוי המצלמות, קרה לחן ויוסי מה שקורה לרבים אחרי ירח הדבש - הם פגעו במציאות. ליוסי חסרה נוכחות המומחים כדי להכניס אקשן לזוגיות, פטיש שחשבתי ששמור לשניר בלבד, והוא ממשיך לנהל מלחמה עם הטרול הפנימי בתוכו שמורה לו להציא את כל לחשי השטן שרוחשים במוחו החוצה. האמת הרדיקלית הזו התקבלה בפחות, סליחה, חן, עם תום ימי הצילום, בטח בתוספת הביקורת הציבורית שאיימה על היציבות שלו ושל שניהם. מונולוג השמנות בא לרדוף את המרבון גם בפרק הסיום, ועכשיו אנו מגלים שהסביבה המיידית שלו הזדעזעה לא פחות מאיתנו.

"פתאום אני מגלה ששונאים אותי" אומר יוסי. "נכנסתי לדאון". אוי, יוסי, כאישה שטעים לה מתחשק לי לבעוט לך בפנים, כבוגרת תלמה ילין מתחשק לי לחבק אותך. מה אכזרי הוא הגילוי שאינך אהוב בעולם הגדול כמו במגמת תיאטרון, כאילו, במפעל הבטון. אולי זו טרגדיה כלל-מילניאלית. זו לא אשמתנו, אתם סיפרתם לנו שאנחנו פתיתי שלג. אבל יעל צופה לחן ויוסי עתיד חיובי, ומשווקת אותם כמו מודעות אימוץ בצער בעלי חיים: "שניהם אנרגטיים, חברותיים".

רגע החשיפה קצת לא ברור - ציפיתי לחצוצרות וזיקוקין - אבל הנה, נראה כי טוב. הם גרים בבקתת עץ סטייל חופשה משפחתית באכזיב, צורת המגורים האהובה, מסתבר, על יוצאי העונה הזו. הרבה מזל טוב, מי יתן וירבו הספונג'ות כרימון.

את רון אנו פוגשים בסגנון רווקי למדי בשדרות, 10 שנים נוספו לפניו והוא נראה כאילו קם משינה של שבוע. הוא מחזיר אותנו אחורה: טל החליטה לפתוח עסק ברמת השרון, אבל לרון פחות התאים קיום עצמאי שלה. הם התפשרו על גדרה אבל - השלימו את החסר - פוף, היא מצאה את עצמה איתו בשדרות. אני מתה לדעת איזו עבודה בשדרות כל כך שווה את זה. "וזהו, אין יותר ספקות, אין יותר שאלות?", הוא מכוון אל טל את המצלמה בזמן שהיא מסדרת כוסות על הרצפה. בלי להלחיץ או משהו, אבל התשובה מתועדת. טל אומרת בפעם המי יודע כמה שתלך בשבילו כמה רחוק שצריך, אבל האם שאלה את עצמה אי פעם כמה רחוק ילך רון בשבילה? לתחושתי, כי התשובה נמצאת איפשהו בין כרית ספה אחת לשניה.

ארבעה חודשים אחרי ההחלטות הם עומדים בבית העלמין בו קבור אביה, ועכשיו מתמודדת טל גם עם יתמות וגם עם שדרות ביחד. לא די בזה, את פניה קיבלה את החוויה השדרותית במלוא תפארתה - עם אעזקות וריצות לממ"ד. טל החליטה להשתקם אצל אחותה, אבל בסופו של דבר אפילו אזהרות החמאס לא הועילו וטל חזרה לשמוע תרגומים של טופאק. ומה עכשיו? האם הקסם הזה ממשיך?

על פי "השלום" הרשמי שקיבלה בכניסה לדירה חשבתי שנפרדו, אבל לא, זה פשוט רון. בדירה הכי רון שראיתי, כלומר, בסיסית. לדבריו, הוא נפגע מהערות כמו "באו להביא ילדים, לא באו בשביל זוגיות". אוף, אז אסור לומר את זה שוב? גם לא לצחוק על ה"על ילדים אי אפשר להזדכות" של טל? נגיד, שאפשר להזדכות, אבל רק אם הבאתם אותם בתוך תשעה חודשים מרגע ההיכרות, עד גמר המלאי? על כל פנים, בדרכם רצופת נורות האזהרה, הם באמת נראים מאוהבים. בחיי לא הייתי כה אמביוולנטית ברגשותיי כלפי זוג ש*כן* החליט להישאר יחד, אבל אם טוב לשניהם, מי אנחנו שנשפוט. נשפוט, אבל מי אנחנו.

רותם מקבלת את פניה של יעל עם הכוכב של הבית - הכלב, אבל מה חדש. "את מקבלת תגובות איומות", פותחת יעל. טוב, גם זה סוג של "מה נשמע". רותם חטפה את עיקר האש העונה, כשהיחידי שנתן לה קצת הפוגה, בנדיבותו, הוא שניר. כמובן שלרותם היה חלק בזה, חלק גדול, יש לומר. נחמדה היא לא. גם לא חביבה. גם לא חיננית. בגדול רותם היא אזעקת "צבע אדום" בדמות אדם, והיא הייתה נעימה לרונן כמו שדרות לטל.

שבועיים מרגע ההחלטות הם התרסקו אל הפרידה הצפויה מראש. "את מרגישה שאיכזבת גם אותנו?", שואלת יעל הבלבולית את רותם, שוכחת שמטפלים אמורים לעמוד לשירות המטופלים ולא להיפך. שניהם נחבלו קשות, ובכל זאת, למדו מהמסע המשותף הרבה ועברו הרבה, בעיקר רותם, שהתרככה פנימית והפכה חיצונית לדמות של האמא מברבי הסרט.

היה גם ניסיון לחזור, הם מספרים. שבועיים אחרי הפרידה רונן הופיע א-לה רומיאו מתחת לבית שלה, מה שבכלל לא מעיד על התפוררות נפשית, מה. אני חותמת לכם אגב שעשה את זה עם אותה גופיית דיכאון שבה התראיין עכשיו, באווירת לא-התקלחתי-חודשיים. המפגש המחודש ביניהם היה "כיפי ועוצמתי" לדברי רונן, ובקיצור הם נזכרו מה העמיד, כלומר הזקיף, כלומר החזיק את הקשר הזה עד עכשיו.

הראש לא רצה להיות שם, חוזר רונן על התקליט המטריד שניגן כל העונה, אבל הלב - הוא רוצה לרותם. הייתי במקום של רונן. זו לא אהבה. זו אובססיה. בעצמו הוא אומר, זה כמו השתוקקות לחמצן ולמים, אלא שהאוויר מזוהם והמים עכורים. זו תלות שמקורה בטראומה. נו, היקשרות לא-בריאה, וכזו שאנשי טיפול לכאורה עודדו לאורך כל הדרך.

הוא מפנה למומחים ביקורת, ומנסה להבין את מהות ההתאמה. הוא מרגיש פגוע. הם שידכו בין סכין משוננת לפצע, בין מזרקי הירואין למכור. יעל עומדת על שלה, וגם כשהיא רואה את רונן מתבוסס בדמו מתעקשת שכדאי לו למצוא בת זוג דומה לרותם, שתביא "אקשן". אבל אקשן לא חייב לבוא בצורה של צעקות, מתח וזעם, וכדי לרגש, אין צורך לשחזר טראומות. לרונן יש עוד סיכוי להינצל, ואם יעבוד על עצמו מספיק, למרות שהוא לא בקטע של "קאוצ'ינג" - אני מאמינה שילמד לדבר באהבה על עצמו וגם על אישה. ובנימה מוזיקלית נוגה זו, משמיעים המומחים, "אם זו אהבה, אז למה היא לא טובה". נו, באמת, מה עם קצת מעוף יצירתי? גם יעל רוצה בשביל רותם שיר אחר, ואני בוחרת, "Who let the dogs out?".

שושי ושושי קמים לבוקר ססגוני עם ריו, חום, אהבה ובדיחות עורלה - אנשים כלבבי. אנו מוצאים את יואנה זורחת בוורוד בוהק, ולמרות הנסיכותיות שבאוויר, היא אומרת, "זוגיות זה לא דיסני". בטח עם תומר, שהשקיע באיפור שלד שלו לפורים יותר ממה שהחמיא ליואנה אי פעם. שניהם מתיימרים להיות סופר-דופר סייבורג אבל רובוטים כבר יש לנו העונה, וגם, אני לא אוכלת את זה. עמוק בפנים כבר ברור לנו וגם לו שתומר הוא ילד רגיש שעושה את הצעדים הראשונים שלו בעולם הזה, לא פחות מאשר יואנה מתבגרת מאוהבת שמתלהבת ממזרקת משאלות.

הביקורים אצל משפחת בולגריה כבר קובעים אצלם בלו"ז, ויויאן והוא מודדים כפות רגליים, אתם יודעים, שגרה. וזה מבשר טובות. אבל אז הוא מובא אל המומחים בשולחן פיקניק בסגנון ריאיון עם נריה קראוס, וזה, אני חוששת, כבר לא כיוון טוב. מצד יואנה מתוארות אותן בעיות שהוזכרו לאורך העונה: תומר אמנם לא רובוט אבל כן קצת בוק, למשל, כזה ששולחים לו לב בווטסאפ ומקבלים חזרה "לייק". לטעמי עילה לפרידה. יואנה יותר סבלנית ממני. הם הספיקו גם לטוס יחד לאיטליה, ושם בלילה, לאחר ויכוח חו"ל הכרחי, הוא עשה לה את ה-"שושי, אני אוהב אותך".

ישששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש.

מאז שגילה את הפיצ'ר החדש הזה, מדווחת יואנה כי הוא משתמש בו לא מעט וכי חוויית המשתמש מוצלחת. אז האם עכשיו הם רשמית שושי ושושי? או שובי ודובי? ואולי - "אני הבנתי שיש כבר כינוי חיבה לתינוק", מצטרפת יעל הפסיכולוגית, הנאד הקולני שכל סצנה רומנטית זקוקה לו. "תומר הוא יותר ממה שהעזתי לחלום", מצילה יואנה את המצב, ותומר: "כנ"ל". מסתבר שהאהבה הזאת הייתה בכל זאת, כמו שאומרים בתומרית, "תרחיש ישים". נזדרווה, סלוט, לחיים. אגודל למעלה.

על תקן "יש זוגות שגילו זה את זה לאט", המתקשים המתוקים שלנו, נעם ומשה. אבל האם הם נשארו יחד? התשובה טמונה בחוותו של הקאובוי, ברינתיה. תחילה, מספר משה, הם המשיכו כל אחד את הקשר בביתו, בחירה שפויה על רקע ריאליטי בלתי שפוי, הבה נזכור את זה. עד כאן אין הפתעות.

העניין מתחיל לאחר שעברה איתו למושב, כנגד כל הסיכויים. "הייתי עוברת איתו גם לאילת", היא מוסיפה, אבל ששש, שלא יכנסו לרון רעיונות חדשים לראש. כבר נרקמו ביניהם מסורות ייחודיות כגון בישול לשישי וג'חנון בשבת, טיולים עם הכלב ברינתיה ולדברי נעם, גם אהבה. בהתחלה הרמתי גבה, אבל מודה ועוזבת רינתיה - הם עשו את זה. הם הפתיעו בענק. להזכירכם, לאור הביקורת הציבורית בתחילת העונה, רמזה נעם שנופתע בהמשך, דברים שרואים משם לא רואים מכאן וכן הלאה.

זה נשמע לי בזמנו כמו טקסט התגוננות קלאסי של משתתפי ריאליטי, אבל הנה, הם התאהבו, ממש. הקשר לא היה חד-צדדי כמו שנדמה, לפעמים אף משה רצה יותר. תגידו מה שתגידו, אני האשטאג מאמינה להם - הוא אפילו היה הראשון להגיד "אוהב". נעם רצתה להגיד לפניו, אבל כמו כל בחורה עם תיק קטן, חיכתה לו. יעל מאשרת. כמטפלת היא אמנם מאמינה ב"תקשורת ישירה", אבל כאישה - במה שעובד.

"אף פעם מישהי לא נתנה לי את התחושה שרואים אותי ושם בשבילי בתוך הזוגיות", מספר משה. הוא מתאר תקופה ארוכה של שקט, של היעדר ספקות - עד שהתחיל שידור התכנית. תכנית שלא בדיוק נעים לצפות בה כזוג, ובמיוחד כנעם. גם משה, מסתבר, חטף לא מעט אש. כפי שאני ראיתי את זה, משה התקבל דווקא באהבה יחסית, למעט מגרעות סבירות שיש לכל אדם ובפרט לגבר שרגיל לשוחח עם חציר.

אבל השידורים עשו את שלהם והעירו שאלות קשות מן המתים. בראשה, האם זה הולך למשפחה וילדים - או לא, ושם הם התפצלו. נגמר נגמר, אבל לא פספסנו איך משה בוחן אותה כשהיא מתיישבת לידו. הכימיה ביניהם שורפת את המסך. יש ביניהם את המבטים האלה, ששייכים רק לאנשים שהתאהבו באמת, שאלף דברים נאמרים בהם בין המילים. הם מדברים על הזוגיות בלשון עבר, אבל עושים את זה כל כך קרוב אחד לשניה שעוד רגע הוא בתוך הגרון שלה. יעל שואלת בשבילנו: "למה אתם לא זוג?". נעם עונה בקצרה, במילים שלה, לפעמים אהבה זה לא מספיק. אז הם עדיין אוהבים, רק לא זוג.

טקס יום הזיכרון על גלגלים עם יעל וגלעד ממשיך בנגינת מתי כספי בדרך אל היעד הבא. בינתיים, משה ונעם נפרדים ביחידות, מתחבקים מכל הלב עד שנעם הולכת לדרכה. דוד משה נותר בחוותו לבד, נראה כמו שציפינו שמור תיראה אחרי שעברה את שניר, כלומר דרוס. חמוד. חבל. נאחל בני זוג מהממים לשניהם.

חודשיים לאחר ריצוי מאסרם עינב ורז ממשיכים בדיוק באותו מסלול, עם התקפי צחוק של רובו-בת, סירי פסטה למכביר, יין וחמידות אין קץ. כישורי האירוח המופרזים שלהם הובילו לכך שחיו כמה חודשים בקומונה, מה שבאמת רק רז ועינב מסוגלים לעבור ולהישאר ביחד, והם התאהבו כל כך שביקום שלהם עברו שלושה חגי פורים בינתיים (באחד מהם התחפשו לרובוטים! תודה תודה תודה), או, שלא נדע, מסיבות קונספט, כמו "קריוקי ריקודים" בנוכחות מאי ומשה וכל מי שלא מפחד להפוך למם.

לרגל זוגיותם המתמשכת הם קיבלו מהמומחים מכתב שמזכיר שוב, למקרה שמישהו שכח, כמה קשה היה לשדך להם מישהו שיוכל לשאת את מיוחדותם. אכן, ברכה מיוחדת. עם שידור התכנית, חטפו הרובוטים ביקורת דווקא על רגילותם. הפריע להם שקראו להם "משעממים", ורז נעלב ובצדק מהלעג לווידוי שלו בעניין המיניות. בהזדמנות זו אני רוצה לפנות אליכם, רז ועינב היקרים: לא משנה מה יגידו עליכם, זכיתם בזוגיות חיובית ויפה, ועוד בריאליטי, שבאמת, מי שמע על זה. המפגש בין הנשמות המתוקות שלכם נדיר כמו מפגש בין יוסי לסמרטוט, כמו מפגש בין מור למילה בעברית, כמו מפגש בין רון להומור. אין ולא היה בריאליטי זוג מנט-טו-בי כמו הרובוטים. אתם לא קיימים כדי לבדר את הצופים, גם לא אותי. בני אדם משעממים טלוויזיונית יכולים להיות חברים, בני זוג וקולגות מופלאים במציאות. אתם אנשים אמיצים שיצאו לחפש אהבה ואנחנו עלובים שצופים בכם בבית.

תודה להפקת חתונמי שהנפיקה עונה משונה ומשמימה לפרקים אך גם לא פחות ארבעה זוגות מאושרים, שלושה מהם אפילו בריאים לעין. על זה אני מורידה בפניכם את הכובע. על זה ועל שניר רוקד "רונדלים" בסצנת הסיום, בתיעוד בלתי מכוון של מור, ששואלת את המצלמה האם היא פועלת. תודה לכם קוראים וקוראות קבועים שלי, היה כיף, מרגש ומצחיק. הגיע הזמן לחזור לישון בשעה סבירה.