וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

המוזות לא שתקו: מה עשתה התרבות הישראלית במהלך מלחמת יום הכיפורים?

זוהר אורבך

18.9.2023 / 6:08

בזמן שמאות חיילים נהרגו מדי יום קשה היה לחשוב על סיבה טובה לעסוק במשהו אחר. אלא שבמהלך אותם שלושה שבועות באוקטובר 1973 החיים עצמם המשיכו, גם אם בקושי רב: אנשים ראו טלוויזיה, הלכו לקונצרטים, לתיאטרון, לקולנוע. אבל מה הם ראו?

לאונרד כהן במלחמת יום כיפור. Isaac Shokal,
כמובן הכותרת הראשית עסקה בו. לאונרד כהן מופיע בחזית, מלחמת יום הכיפורים/Isaac Shokal

באוקטובר 1973 פרצה מלחמה ששינתה את פני המדינה. כשמסתכלים על העיתונים של אותן השנים, ניתן להסיק שהמלחמה הזאת, מטבע הדברים, הייתה כל מה שהעסיק את העם: כשמאות חיילים נהרגים מדי יום קשה לחשוב על סיבה טובה לעסוק במשהו אחר. אבל העניין הוא שבמהלך אותם שלושה שבועות באוקטובר 1973 החיים עצמם המשיכו, גם אם זה היה בקושי רב: אנשים ראו טלוויזיה, הלכו לקונצרטים, לתיאטרון, לקולנוע. אבל מה הם ראו?

50 שנה למלחמת יום הכיפורים - לפרויקט המיוחד בוואלה! - לחצו כאן

הקומדיה הרומנטית "פיט וטילי" עלתה לאקרנים, ומבקר הקולנוע המיתולוגי של עיתון "דבר", זאב רב-נוף, המליץ לקהל ללכת לראות אותו, למרות שהופתע מהעובדה ששחקנים לא-מושכים כמו וולטר מת'או וקרול בארנט בכלל מצליחים לייצר כימיה וסקס אפיל ("מי בהוליווד הישנה התעניין בגורלם של אנשים בגירים כאלה?", הוא תוהה).

עיון בעיתוני הסתיו ההוא עשויים לגרום לך לחשוב ש-1973 אינה תקופה אחרת אלא עולם אחר: עולם שבו אפשר לראות סרטים אך ורק בקולנוע, טלוויזיה נועדה לבידור ירוד וחדשות. סרטים יכלו להיות מוקרנים במשך שנה רצופה לפני שירדו מהמסך, ובהתחשב בעובדה שזה גרם לכך ש"הסנדק" הוקרן פה במשך כמעט שנה רצופה, לא נראה לי שזה הפריע להרבה צופים.

לעומת זאת, כמה מהסרטים הכי טובים של 1972 הגיעו לישראל רק בשלהי 1973, והוקרנו בקולנוע בימים שלפני המלחמה, וגם במהלכה: "קברט", אחד ממחזות הזמר הטובים ביותר שהוליווד הפיקה (ונתן פייט לאותו סנדק על האוסקר, חודשים ספורים לפני כן); "גברים במלכודת" של ג'ון בורמן; "זעקות ולחישות" של אינגמר ברגמן; "הליידי שרה בלוז", שבו דיאנה רוס גילמה את בילי הולידיי. במובן הזה בלבד, לא הרבה השתנה בחמישים השנים האחרונות: לעיתים קרובות הקהל הישראלי עדיין נאלץ לחכות בין חצי שנה לשנתיים עד שיגיעו אליו הסרטים הטובים של איזושהי שנה. למזלנו, השתכללו הדרכים לצרוך תרבות (למרות שלא כולן חוקיות).

חיילים מחכים לאיסוף, וברקע כרזת הסרט "אבו אל בנאת", 6 באוקטובר 1973. הרמן חנניה, אוסף התצלומים הלאומי
הסתמן כשובר קופות. ואז פרצה המלחמה. חיילים על רקע כרזת הסרט "אבו אל בנאת", אוקטובר 1973/אוסף התצלומים הלאומי, הרמן חנניה
גם במאמר השולי הזה הוא נותן את הקרדיט לסיטקום "הכל נשאר במשפחה" לעומת שאר קומדיות המצבים של אותן השנים. בנוסף, הוא מציין אירוע היסטורי שהתרחש בטלוויזיה האמריקאית של אותן השנים: גיבורת הסיטקום "מוד", ששודר בפריים טיים האמריקאי, עשתה הפלה יזומה

הדבר נכון גם לגבי הטלוויזיה: במאמר מבריק שכתב לעיתון "דבר", נחום ברנע (שהיה כתב העיתון בארצות הברית) סוקר את המתרחש בטלוויזיה האמריקאית. הוא מציין את עודף סדרות הבילוש והשיטור שרצות בטלוויזיה, וכמו שתמיד ידע, גם במאמר השולי הזה הוא נותן את הקרדיט לסיטקום "הכל נשאר במשפחה" לעומת שאר קומדיות המצבים של אותן השנים. בנוסף, הוא מציין אירוע היסטורי שהתרחש בטלוויזיה האמריקאית של אותן השנים: גיבורת הסיטקום "מוד", ששודר בפריים טיים האמריקאי, עשתה הפלה יזומה. את המאמר ברנע חותם בתלונה על כך שהטלוויזיה האמריקאית מגיעה לישראל באיחור של שנים: "בישראל, אם נרצה בכך או לא, נראה בעיקר את סרחי העודף של שלוש הרשתות הגדולות בעוד שנה, אם לא בעוד חמש שנים", הוא כותב. ימים ספורים לאחר מכן הוא ככל הנראה יבין שזאת הקטנה בצרותיו, בהתחשב בעובדה שחזר לארץ כדי לשרת במילואים במלחמה.

במקביל, ברחבי הארץ להקת כוורת הופיעה עם המופע "סיפורי פוגי" והשירים ששינו את המוזיקה הישראלית. בהתאם, "המגפיים של ברוך" גם היה שיר השנה כפי שהוכרע בשבועות ההם במצעדי הפזמונים השנתיים: גם מאזיני גלי צה"ל וגם מאזיני שידורי ישראל בחרו בו לתואר. במצעד השבועי כיכבו השירים "אהבתה של תרזה די-מון" של אילנית, "חשמל זורם בכפות ידיך" של רותי נבון ו"אחכה לך" של להקת הנשמות הטהורות - והאחרון בוודאי היה רלוונטי יותר ויותר בשבועות שלאחר מכן.

בתיאטרון רצה הצגת הילדים "מסע הקסמים בארץ הגלמים" שזכתה לשבחים בעיקר הודות לבימוי הייחודי של עמרי ניצן, אז פרח-תיאטרון בן 23, ובשנים שלאחר מכן - אחד האנשים החשובים בתיאטרון הישראלי. לצדה, הוצג מחזה פרי עטו של איש תיאטרון ישראלי חשוב אף יותר: "יעקבי וליידנטל", מאת חנוך לוין, בו כיכבו אלברט כהן, זהרירה חריפאי ויוסף כרמון (שגרף שבחים על הופעתו). חודשים ספורים לאחר מכן, לוין כתב בעקבות מלחמת יום הכיפורים את היצירה הידועה ביותר שלו: "מלכת אמבטיה".

בגזרת הקולנוע הישראלי, עלה לאקרנים סרט אחד די אהוב שבוע לפני פרוץ המלחמה: "אבו אל-בנאת", בכיכובו של שייקה אופיר ובבימויו של משה מזרחי. בשבוע הראשון של הסרט בקולנוע נראה היה שמדובר בשובר קופות, והפרימיירה החגיגית של הסרט סוקרה בהרחבה בשבועון עולם הקולנוע.

ואז פרצה המלחמה.

sheen-shitof

מאריכים את האקט

כך תשפרו את הביצועים וההנאה במיטה - עם מבצע בלעדי

בשיתוף "גברא"

חלק מבתי הקולנוע פשוט נסגרו, ואלה שהיו פתוחים אמנם הקרינו את "אבו אל בנאת" כמו שצריך, אבל לרבים פשוט לא התחשק ללכת לראות סרט (מה גם שחלק מרוכשי הכרטיסים הפוטנציאליים של הסרט פשוט היה מאוד עסוק בשבועות ההם). וגם אם בזמן אמת הוא נחשב לכישלון מפאת המצב, בדיעבד - לסרט הזה נמכרו מעל ל-300 אלף כרטיסים. היום קולנוענים ישראלים מפנטזים על שליש מהמספר הזה. ובכלל, אין מה לדאוג למורשת של הסרט הזה ויוצריו: שנה לאחר מכן הוא הוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ושלוש שנים לאחר מכן הבמאי משה מזרחי היה לישראלי הראשון שמביים סרט זוכה אוסקר ("כל החיים לפניו" הצרפתי). כוכב הסרט, שייקה אופיר, נחשב עד היום לאחד השחקנים הישראלים הטובים ביותר אי פעם.

המדינה הייתה במשבר מכל היבט אפשרי. ב"ידיעות אחרונות" נכתב בימי המלחמה הראשונים: "למרות שהשלטונות, מוסדות התרבות ובתי הקולנוע עשו כל מאמץ שלא לשבש את הפעילות בתחומים האלה, למרות מצב החירום - הפעילות בכלל השטחים האלה הייתה אמש אפסית, בגלל הימנעותו של הקהל מלבוא". לפי כתבתו של עמנואל בר-קדמא, אם היו שחקנים לא היה קהל, ואם הקהל כבר בא, השחקנים פשוט היו בשירות מילואים.

בחזית, רשימת הנופלים הלכה והתארכה מדי יום, ובעורף הרוב ודאי דאגו למי מהיקרים להם שנשלח אליה. עולם התרבות אמנם התקשה למשוך אליו אנשים, אבל הסרטים המשיכו לרוץ: "הלילה האמריקאי" של טריפו, למשל, עלה בדיוק בזמן למלחמה, והעיתונים סיקרו אותו בהרחבה, בין אם בביקורת האוהדת של יהודה סתיו בידיעות, ובין אם בכתבת פרופיל על הכוכבת היפהפייה של הסרט, ז'קלין ביסט.

על סוגיות כאלה נהוג לומר שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, ואכן קשה להאמין שהעם היה מעוניין בתרבות ובאמנות באותם שבועות גיהינומיים. אבל כותרת אחת בעיתון הארץ טוענת אחרת: "המוזות מסרבות לשתוק", נכתב בעיתון "הארץ" כחול על גבי לבן, בכתבה שסוקרת את עולם המוזיקה הקלאסית ופעילותו במהלך המלחמה. "אסור לסמוך יותר מדי על פתגמים קלאסיים. אוריפידס ואריסטופנס הגיעו לשיאם דווקא באתונה הנצורה. התיאטרון והבלט הבריטי פרחו דווקא בימי הבליץ הגרמני. ומלחמת העצמאות הולידה את הצ'יזבטרון".

להקה מופיעה בפני חיילים, סיני, 20 באוקטובר 1973. רון אילן, אוסף התצלומים הלאומי
האמנים התגייסו. להקה מופיעה מול חיילים במלחמת יום הכיפורים/אוסף התצלומים הלאומי, רון אילן

הכתב מיכאל אוהד מצטט את זובין מהטה הגדול, שנחת בישראל חזרה לעבודתו כמנצח הפילהרמונית בדיוק באוקטובר 73', ואמר: "לו באו לשמוע אותנו רק ארבעה אנשים, גם אז היינו מנגנים ולא מבטלים". מהטה הוסיף וסיפר שהוסיפו הופעות עם כניסה חופשית: "כל התרומות קודש לצה"ל. בקונצרט הראשון גייסנו 15 אלף לירות, בקונצרט השני גייסנו 20 אלף. בסוף השבוע אני מקווה שנופיע ברמת הגולן".

"המוזות נוהגת בחוכמה כשהן שותקות מול רעם התותחים", הוסיף מהטה. "החייל איננו זקוק לבטהובן. כשיש רגיעה הוא שם את הראש על התרמיל וחוטף שינה למשך כמה שעות. רק אז, לאחר שינה, מגיע התור שלנו להיכנס לפעולה. עכשיו הוא מוכן להקשיב".

ואז מהטה סיפר סיפור אחד כל כך יפה שאין לנו ברירה אלא לקוות שהוא גם קרה באמת. כל כולו טבול בהיעדר המטריף של תקינות פוליטית כיאה לישראל של שנות השבעים: "נסעתי בדרכים וכל טנק שעבר על פנינו בירך אותנו בברכת ניצחון. ניסיתי לזהות אנשים על פי מוצאם. האם השחרחר הזה הוא מרוקאי או תימני? הג'ינג'י הגבוה ודאי בן להורים ילידי אוקראינה. האם הבלונדי שלצדי הוא צבר או יליד גרמניה? פתחתי בשיחה עם בחור מוצק, גברתן כזה. הוא סיפר שלחם בגולן מאז יום כיפור ללא הפסקה. לא הצגתי את עצמי, הנחתי שהוא רואה בי כתב חוץ. טעיתי. (הוא אמר לי) 'אז מה העניינים, מאסטרו? מתי תחזור על אותה תוכנית של מוזיקת וינה?' עמדתי בפה פעור. המלחמה בעיצומה והגברתן הזה שלא ראה את משפחתו זה שבוע ימים מוצא לו פנאי לשוחח איתי על מוזיקה".

מהטה הוא אחד מהאמנים הרבים שהתגייסו לבדר את חיילי צה"ל. בימי המלחמה השבועון "עולם הקולנוע" פתח כמעט כל גיליון בידיעה על האמנים המגויסים למשימה: " גיוסה של מדינת ישראל הוא מלא, כולל גיוסם של האמנים ... מרביתם גויסו רשמית, אך מי שלא גויס התנדב". יהורם גאון מצולם בגיליון עם כובע הקסקט הנצחי של הקזבלן לראשו; אריק איינשטיין ואורי זוהר הופיעו בדואט מול החיילים.

הכתבה מציינת למעשה כמה מהאיי-ליסטים הגדולים בתולדות מדינת ישראל ואת הופעותיהם מול החיילים: הגשש החיוור, אילנית, חוה אלברשטיין (ש"משאירה את בתה הקטנה אצל אמה, ויוצאת יום יום להופעות"). שושנה דמארי הופיעה, ולצדה הופיעה גם יריבתה הגדולה יפה ירקוני, שמלחמת יום הכיפורים הייתה עבורה עוד הזדמנות להצדיק את הכינוי "זמרת המלחמות". ואכן, מצוין במפורש שירקוני "הופיעה ממש בקו החזית בדרום המרוחק ביותר". עוד מוזכר חיים טופול, שנתיים בלבד אחרי שפרץ לתודעה הבין-לאומית עם "כנר על הגג" בכיכובו, ובכך היה לכוכב הישראלי המפורסם בעולם: "(טופול) הגיע לארץ מיד למחרת יום הכיפורים ו'הוצמד' לדובר צה"ל כדי לטפל באופן אישי בעיתונאי החוץ וצוותות הטלוויזיה, שאת רובם הוא מכיר אישית".

להקה מופיעה בפני חיילים, סיני, 20 באוקטובר 1973. אוסף התצלומים הלאומי
מנסים להעלות את המוראל בין הקרבות. להקה מופיעה מול חיילים במלחמת יום הכיפורים/אוסף התצלומים הלאומי
"קשה מאוד בימים אלה לעסוק בהוצאת שבועון בידור", נכתב בשבוע השלישי ללחימה. "הן מבחינה טכנית (במיוחד כשרוב חברי המערכת מגויסים) והן מבחינה נפשית. אך אנחנו כמו כולם בעורף מאמינים כי החיים הסדירים חייבים להמשיך"

"עולם הקולנוע" היה שבועון שכולו אסקפיזם, בידור ורכילות, וגם הוא לא הצליח (או ניסה) להתחמק מאימת המלחמה. "קשה מאוד בימים אלה לעסוק בהוצאת שבועון בידור", נכתב בשבוע השלישי ללחימה. "הן מבחינה טכנית (במיוחד כשרוב חברי המערכת מגויסים) והן מבחינה נפשית. אך אנחנו כמו כולם בעורף מאמינים כי החיים הסדירים חייבים להמשיך... חוברות ששלחנו למחנות צה"ל 'נחטפו' ועברו מיד ליד כשהן עוזרות להפיג את המתיחות ו'מעבירות' את הזמן ברגעי הפנאי. כשחילקנו חוברות לפצועי צה"ל בבתי חולים נתקבלנו בתודה חמה". אנחנו יכולים רק לדמיין מה המרכאות שמלוות את המילה "מעבירות" בוודאי מסמלות; כנראה הן קשורות לפוסטרים של כוכבות התקופה כמו בריז'יט בארדו הצרפתייה ויונה אליאן הישראלית (בתמונה שממש לא מזכירה את התפקיד שלה ב"סברי מרנן").

עוד בכותרות למעוניינים בצרות של אנשים שמצרים וסוריה לא מנסה להשמיד: ג'ים מוריסון חתם על תקליט סולו ראשון אחרי פירוק להקתו הדלתות; זוכת האוסקר גלנדה ג'קסון בריאיון בלעדי ליהודית סולומון, שליחת "עולם הקולנוע" בלוס אנג'לס; צילומי "הסנדק 2" יוצאים לדרך; אלביס ופריסילה פרסלי מתגרשים; אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון מתפייסים (בכתבה השניים עוד מנסים להכחיש, אבל הגרושים המיתולוגיים התאחדו בשנית שנתיים לאחר מכן).

בהמשך המלחמה עולות בשבועון עוד כותרות על אמנים שמנסים להעלות את המוראל בין הקרבות, בתקופה שבה כוכבים בינלאומיים הכירו בישראל ואף העזו לתמוך בה בפומבי. כמובן שהכותרת הראשית עסקה בביקורו של לאונרד כהן בחזית, אירוע היסטורי שהתקשורת הישראלית מסרבת לשחרר ממנו לא משנה כמה נאמר לה "די! הסיפור הזה מוצה!!!".

אבל היו עוד כוכבים נוצצים מעבר לים שהביעו את תמיכתם בישראל במהלך שעתה הקשה: סמי דיוויס ג'וניור, היהודי המגויר (וכנראה הכוכב האפריקאי-אמריקאי-יהודי הראשון) הביע את תמיכתו ואף קיבל "אות כבוד מיוחד של ממשלת ישראל על פעילותו למען ישראל"; בנוסף אליו הביעו את תמיכתם גם קארי גרנט, פרנק סינטרה והנרי פונדה. אותה אליזבת' טיילור (שמכונה פה בחיבה "ליז") פתחה במסע התרמות להקמת קרן למען נפגעי המלחמה בישראל. יש לציין שטיילור, כנראה הכוכבת הגדולה ביותר באותן שנים, הייתה יהודיה גיורת, ושלוש שנים לאחר מכן אף הציעה להתחלף עם כל שבויי טיסת אייר פרנס שנחטפו לאנטבה.

עוד מגה-כוכב הוליוודי שהפגין אהבת ישראל שאינה מובנת מאליה, אז או היום, הוא ברט לנקסטר, שסרט הטלוויזיה "משה" שבו כיכב צולם בישראל בדיוק באותו אוקטובר מקולל. לנקסטר הבהיר שאין לו עניין לעזוב את ישראל רק בגלל איזו מלחמה, ו"הודיע שהוא מוכן להופיע בכל עת בטלוויזיה הישראלית".

דני קיי מבקר חייל שנפצע בקרבות מלחמת יום כיפור, 22 באוקטובר 1973. אוסף התצלומים הלאומי
הכוכבים בהוליווד התגייסו. דני קיי מבקר חייל שנפצע במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973/אוסף התצלומים הלאומי

כשהוכרזה הפסקת האש, קודמה הקרנת הסרט "יום הנקם" בקולנוע דרייב-אין (לא צוין איפה), תחת הסיסמה: "הופרה הפסקת האש, הקרב נמשך בין ג'וליאנו ג'מה ולי ואן-קליף". בתי הקולנוע המשיכו להקרין את להיטי 73' כמו "עד שהגט יפריד בינינו" עם דסטין הופמן ו"שחק אותה סם" עם וודי אלן, אבל לצדם הוקרנו גם סרטים ותמונות שצולמו במחנות שבויים במצרים ובסוריה, כפי שדווח בכתבה שכותרתה "תקוות מבעד למסך הקולנוע". "הנה הוא, הוי, מאמה'לה שלי!", מצוטטת צופה אחת שזיהתה אדם היקר לה. מובהר שהתמונה מטושטשת מאוד, אבל העיתונאית בלה אלמוג קובעת: "היא יודעת. מאה אחוז. לפי הבלורית, העמידה והטיית הראש... עשרים-שלושים האנשים המתקבצים במקום כאילו מקנאים בה".

התרבות והרוח נדחקו בשוליים, וזאת אולי לא הטרגדיה הנוראית ביותר של אוקטובר 1973, אבל זו עוד תוצאה מצערת. אפילו זאב רב-נוף עשה עצירה מתפקידו כמבקר קולנוע. במקום זאת, התפרסמה כתבה אחת מדוכדכת שכתב על פסח וייסברג, ספר תל אביבי מיתולוגי שהתגייס למשימת גילוח פדחתם של פצועי הראש מהמלחמה לקראת ניתוחם. ככל הנראה, האזכור התרבותי היחיד בעיתונים בימים שאחרי המלחמה הוא מפי חייל שנזכר בשלוש שעות שבהן בילה בשוחה עם חייל מצרי הלום קרב: "הרגשתי כמו אנדריי מ'מלחמה ושלום'", סיפר החייל יואב ב'.

התקשורת - וכנראה שגם צרכניה - נזקקה לשבועיים של התאפסות כדי לחזור ולדון בתרבות בקול רם. במעריב פורסם על מאבקו של המשורר דוד אבידן להוציא לאקרנים את הסרט "מין" למרות תכניו ה"פורנוגרפיים", לכאורה. ובשישה בנובמבר - בדיוק חודש אחרי פריצת המלחמה - מסתמנת התחלה של חזרה לשגרה.

זאב רב-נוף בביקורת קולנוע חדשה ומרושעת על הסרט "האופק האבוד", מחזמר כושל בכיכובם של כמה מהשחקנים הגדולים בתולדות הוליווד. הסרט נחשב לאחד הגרועים בתולדות הקולנוע, ורב-נוף כמו מכריז על חזרה כלשהי לשגרה: עוד יש תותחים על ההר אך הם מאיימים על דמשק, ומבקר הקולנוע הבולט ביותר במדינה ימשיך לקטול את הסרטים הנוראיים שבאים לפתחו. "הסרט נופל על כל היסודות שלו", כתב רב-נוף, ואיכשהו זה נראה כמו חדשות טובות. אחרי שבועות של דפדוף בעשרות ומאות דפי עיתונים מלאים בכותרות הנוראות ביותר שידעה ישראל, הרשעות האינטלקטואלית שלו מרגישה פתאום כמו משב רוח רענן. "באמת אופק אבוד", הוא כתב. "בלי מרכאות".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully