גבריאל בלחסן הוא אגדת רוק ישראלי אלטרנטיבי שהייתה באמת, והמופע אמש לזכרו הוא תעודת כבוד לרוק המקומי, ענף שלא תמיד רווי בפירגון. אין הרבה מוזיקאי שוליים שזוכים (ולא בפעם הראשונה) למופע מחווה שכזה לזכרם, בהשתתפות ענקים של הז'אנר כמו ברי סחרוף, מיכה שטרית, אסף אמדורסקי, ערן צור ורונה קינן, או כוכבים כמו שולי רנד וליאור אשכנזי. בלחסן לא היה במיינסטרים כמו מאיר בנאי, לא מתוקשר כמו ענבל פרלמוטר, לא הפיק אלבומים נצחיים לאמנים חשובים כמו יוסי אלפנט ולא ניגן עם הגדולים ביותר כמו רוני פיטרסון. הוא היה מוזיקאי רוק אלטרנטיבי בעל קול אמנותי ייחודי, שיצר מוזיקה מעולה, כותב שירים נדיר, גיטריסט וזמר מיוחד ואדם מורכב, שהיה חבר בלהקת רוק נדירה (אלג'יר), שנצצה לתקופה קצרה, ובמקביל ובהמשך הוציא שישה אלבומי סולו והצליח לאסוף סביבו, בזכות המוזיקה שלו ואישיותו, קהל מעריצים קטן יחסית, אבל קנאי ואיכותי.
ובדומה למאיר אריאל, יש לא מעט שגילו את בלחסן אחרי מותו ונשבו בקסם האפל של הרוקנ'רול פורץ הדרך, הבועט והלא מתפשר שלו. או כמו שהתוודה אמש אסף אמדורסקי: "רק לפני עשר שנים התחלתי להבין את גודל, ההיקף והעומק והתעוזה והיופי של היצירה שלו".
ברוחו של המנהל האמנותי של המופע והמנחה שלו, גיטריסט-העל רון בונקר, שניגן עם בלחסן והפיק כמה מאלבומיו (והחליף אותו כגיטריסט באלג'יר), זה היה ערב מחווה חף מקיטש, נקי מחנופה וגינונים, שהבליט את המוזיקה נטו, את השירים, את הרוקנ'רול של בלחסן, ואף התעלה לכמה שיאים אמנותיים. מופע שהצליח לסמן היטב את המקוריות, האומץ והכנות הטוטאלית של בלחסן ככותב ואת ארבע הרגליים עליהם התבססה היצירה שלו - ההתמודדות עם מחלת הנפש והשלכותיה, כמו נטילת הכדורים והאשפוזים הפסיכיאטריים, בפתיחות שלא הייתה כמוה במוזיקה הישראלית לפניו; שאלת האמונה הלא פתורה באלוהים והמאבק הפנימי המתמיד סביבה; העיסוק במוות; ותיאור חיי היום יום שכללו בדידות, עצב, חרדות והניסיונות לברוח מהם. מעל כל אלה התווספו הומור מיוחד, גם הומור עצמי כמובן ולעיתים גם התרסה חברתית ופוליטית כלפי העולם חסר הצדק שבחוץ.
יוסי בבליקי (פונץ') וגיל פדידה פתחו יפה עם "דוד אלי" ו"עתיד", נעה בלחסן בת הדוד ריגשה עם "שלושה אביבים", שולי רנד תיאר את המוות ב"תלמי אליהו" ונשא את "תפילה צעד 11", רונה קינן הייתה עדינה וקסומה ב"פרידה", אסף אמדורסקי שר וניגן יפה מאוד את "בית חדש" ו"12 השנים". ליאור אשכנזי ורועי חסן הזכירו עד כמה בלחסן היה גם אמן "ספוקן וורד" מתריס, כן, פרינג'י ומצחיק ב"עץ אגוז" ו"האסייתית הקטנה" (אשכנזי) ו"סניקרס" ו"רק לעוד כמה שעות" (חסן). עלמה גוב הביאה את הקול היפה שלה ל"גם כשעיני פקוחות" ו"סדום". הילה רוח הייתה טובה ב"בשדות". אביב גדג', החבר מאלג'יר, התרגש עד דמעות ב"ברוך הבא" ו"העוקד, הנעקד והמזבח", מה שלא הפריע לו לתת ביצועים מצוינים. ברי סחרוף היווה מנייה בטוחה ב"אל תנאף" ו"כף הקלע" והחיבור שלו עם בונקר בגיטרות עבד היטב.
מעל כולם בלטו יהוא ירון, שכבש את הבמה עם אנרגיות מטורפות ושאגות רוק מהירות ומרהיבות ב"שטן" ו"אדמה חרבה", במעין גרסה מקומית להנרי רולינס מה"בלאק פלאג", כשהוא מקריא את מילות השיר ממש מתוך הספר שמרכז את יצירותיו של בלחסן; וערן צור, שהפליא ב"סליחה" וקנה מקום בגן עדן עם "כדורי הרגעה בדבש", שיר זרם תודעה מוטרף ומטריף על ערב ראש השנה שנמשך 16 דקות וסגר את האירוע. בביצועים של צור לשירים של בלחסן אפשר היה לחוש בקו אמנותי שמחבר ביניהם, בין צור הפוסט-מודרניסטי של "קרבות תרנגולים" והפרינג'י של "לשטוף לה את הרגליים" לבין זרם התודעה המבריק של בלחסן ב"כדורי הרגעה". האיחוד של להקת אלג'יר בקלאסיקה "בתוך הצינורות" עם גדג', בונקר, עופר קורן בגיטרה, אביב ברק בתופים וגיל פדידה בבס, נגע בשמיים.
ההאנגר לא היה מלא, התענוג נמשך שעתיים ו-44 דקות והסאונד החשמלי בווליום גבוה כיסה לעיתים על מילות השירים, אבל על מופע חד פעמי שכזה אי אפשר לדבר במונחים רגילים של הצלחה, פופולריות, אורך הגיוני או סאונד משובח. זה היה מופע למעריצים, למכורים. מופע לאנשים שהמוזיקה של גבריאל בלחסן המנוח מלווה את החיים שלהם. הם שומעים את השירים שלו, מכירים אותם על-פה ומבחינתם לצפות בהם על הבמה בחי גם ארבע וחמש שעות. עוצמת ההתרגשות שהתפרצה מהם בשירים כמו "אדמה חרבה", "ברוך הבא" ו"בתוך הצינורות" גרמה לעשרות לשיר את השירים במקהלה ולהזיל דמעות של עצב ואושר.
כל תרבות צריכה גיבורים, חיים ומתים. לפעמים אלוהי הרוקנ'רול שומע משהו כל כך טוב שם למטה, שהוא מחליט לקטוף אותו אליו, והגיבורים הטוטאליים של הרוקנ'רול משלמים בחייהם על הטוטאליות שלהם והופכים למלאכים. המלאך גבריאל בלחסן הוא גיבור רוקנ'רול ישראלי נצחי. יהי זכרו ברוך.