אם יש משהו שמעציב בימים אלו את שלומי שבת זה המצב שאליו הידרדרה החברה הישראלית בתקופה האחרונה. "פעם חייל היה עומד בכביש והנהגים היו נלחמים ביניהם מי ייקח אותו", הוא אומר בריאיון לפודקאסט "ועדת תרבות" של וואלה! תרבות. "היום החייל הזה יכול להתייבש בכביש. אף אחד לא ייקח אותו. פעם כשדיברו על אלימות, דיברו על הארלם. אז נכון שיש בעם שלנו המון אנשים מדהימים כמו הבחור שנרצח ומי יודע כמה אנשים הוא הציל (סייר הביטחון של עיריית תל אביב, חן אמיר - נ"י), אבל בהרגשה הכללית התחושה לא טובה. אני לא יודע איך הגענו לזה, כלומר יש לי מושג איך הגענו לזה. מה שכואב זה שפעם כל העולם קינא במדינת ישראל והיום אוהבים לשנוא אותנו, לפעמים בצדק, עם ההתנהגות שלנו בחו"ל".
וכשאתה רואה רבבות ישראלים יוצאים שבוע אחרי שבוע להפגין מחשש שהדמוקרטיה שלנו נפגעת - מה אתה חושב עליהם? על הממשלה?
"הדבר היחיד שכואב לי מכל הדבר הזה זה שאני לא יודע מי, אבל מישהו גורם לנו לריב אחד עם השני. זה מזכיר לי את המשפט 'אין ילד רע, יש ילד שרע לו'. אז העם שלנו הוא טוב, הלב היהודי הוא רחמן ביסודו. זה שאנחנו עכשיו זורקים כיסאות אחד על השני וצועקים בכביש - זה יכול להיעלם גם. הלב היהודי הוא לב רחמן, אבל מישהו גורם לעם הזה להיות ככה".
הפוליטיקאים?
"יכול להיות. תשמע, הם מרגיזים את האנשים ברחוב. לא קל לחיות במדינה זאת, חבר'ה צעירים לא יכולים לקנות דירה, אנשים חייבים כסף לבנקים, הפקקים פה מטורפים. אנשים עומדים ארבע שעות בפקק ופתאום באים להם עם דגלים, אז נוצרת פה מלחמה. חבל. אבל בהופעות אני תמיד מנסה למצוא את המאחד. אני רואה אהבה גדולה בהופעות שלי, גם ערבים, אגב".
למה אתה הכי מתגעגע בישראל של פעם?
"וואו, איזו שאלה חלום. אני מתגעגע לתמימות, לנאיביות, לתחושת הביטחון, לדלת שלא נעלנו, לאוכל שאכלתי אצל השכנה, למשחקים, לבושה. אם היית עושה למשל גרעפס, החבר'ה לא היו שוכחים לך את זה חודשים. היית מתבייש. היום אתה רואה חבר'ה מתבזים בטיקטוק, בטלוויזיה, בריאליטי, ולמחרת באים אליך כאילו אתה לא בסדר. פעם אם ראו למישהו את התחתונים בטעות, הוא היה נבוך חודשים. לזה אני מתגעגע. גם בספורט אני מתגעגע לכדורגל של פעם, לאוהדים של פעם, כששחקנים היו יורדים למחצית עם דם ובוץ".
והיום הם פרימדונות?
"לא פרימדונות, אבל היום שחקן מבקיע גול והוא רץ לנשק את הסמל של הקבוצה. הרי בשנה הבאה הוא ישחק בקבוצה אחרת. הכול נהיה מסחרי, הכול זה כסף. מכבי תל אביב בכדורסל זו קבוצה זרה לגמרי. הכול זה שואו".
צפו למעלה בריאיון המלא עם שלומי שבת או האזינו לו ממש כאן למטה
ואפשר גם בספוטיפיי
האזינו כאן לריאיון המלא עם שלומי שבת בפודקאסט "ועדת תרבות":
באחרונה הוסיף לעצמו המוזיקאי הענק שלומי שבת תואר נוסף לארון התארים המפואר שלו - שחקן. עם תפקיד נהדר בסדרה "משמר הגבול" (ימי חמישי בשעה 22:00 ב-HOT3, ב-HOT VOD וב-Next TV), שבו הוא מגלם את אביו הטורקי של הגיבור אבי (בן סולטן), הוא מצליח לכבוש גם את המסך הקטן. "האמת ששיחקתי את אבא שלי אז לא הרגשתי שאני משחק. כשראיתי את עצמי אחר כך על המסך אמרתי 'וואלה, אני באמת משחק'. זה בעצם אבא שלי וזה נורא פשוט".
לקחת מאבא שלך אלמנטים לסדרה?
"בטח. לקחתי את השעון שלו, את השרשרת שלו, את המסבחה שלו ואת הבגדים שלו. אני מסתכל על עצמי בסדר ואני רואה את אבא שלי. אני לא שחקן אבל עשיתי את זה בשביל לעבור עוד תחנה מרתקת בחיים שלי. החיים שלי בנויים מתחנות וזו תחנה מיוחדת".
ועכשיו גם פורסם שהסדרה נרכשה על ידי נטפליקס, כך שלא רק בארץ יזהו אותך, גם בעולם.
"וואי, וואי, נכון. אגב, הרגשתי שאני חוזר בזמן לילדות שלי כשראיתי מה הילד שלי בסדרה (בן סולטן) עושה שם. הייתי מאלה שהולכים לשחק סנוקר, כדורגל, הולך מכות, וגם אבא שלי היה מודאג לגביי כמו שאני בסדרה מודאג לגבי העתיד של הבן שלי. הבן שלי בסדרה אמנם הרבה יותר משתולל ממה שאני הייתי, הוא ממש מסתבך בפלילים, אבל התאהבתי בילד הזה כאילו הוא הבן שלי. כשדיברתי אליו בסדרה לא התייחסתי למצלמות. היו רגעים שחשבתי שאני באמת כועס עליו. כשצעקתי עליו 'למה אתה עושה לי את הבושות האלה?' אחרי שהלך מכות בבית הספר, זה הרגיש כאילו אני באמת אומר לו את זה".
שמעתי שבהתחלה לא ממש רצית לשחק.
"נכון, מני יעיש (יוצר ובמאי הסדרה - נ"י) רצה לדבר איתי ולא ידעתי על מה. הוא טורקי אז הוא התחיל לדבר איתי בספניולית וזה קנה אותי. זה היה מרגש מאוד".
זה עשה לך חשק לעוד תפקידי משחק?
"לא, נכון לעכשיו זו חוויה חד פעמית".
שמע, בסופו של דבר כל זמר הוא גם קצת שחקן על הבמה.
"אם תבוא להופעה שלי תראה שאני לא משחק, אני עומד על הבמה, עוצם עיניים, בוכה עם הקהל, אני לא משחק על הבמה".
שלומי, אתה מופיע כל כך הרבה שנים. איך לא נשחקים? איך זה לא נמאס?
"יש מה שנקרא אדרנלין. בשנה האחרונה אני נשמע צרוד אבל כשאני שר הכול נפתח. הקהל מרעיף עליי אהבה בהופעה, שקשה להבין את זה. אני לא מצליח לקלוט את האהבה הזו שאני מקבל מהקהל. הם שרים איתי, מפרגנים לי, אני שר 'אבא' וכולם בוכים. הכול אמיתי, זה נותן לי המון כוח".
אין שיר שנמאס לך לשיר? "בגלל הרוח" למשל?
"לא נמאס לי לשיר את 'בגלל הרוח', אבל מצד שני 'מרגריטה'? וואלה, היא כבר נפטרה מזמן. גם 'טרפטוני', לדוגמא. הרי אני כתבתי את הטקסט והתכחשתי אליו. הרי כתבתי אותו במהירות כדי להקליט סקיצה. חוטיני, תלתלים, חוף וכו'. לא היו לי מילים בפזמון אז שרתי 'יא קה קה בחוף של טרפטוני'. בקיצור, קשקשתי סתם וזה לימד אותי הרבה. לפעמים השטויות שאתה כותב הופכות להיות משהו גדול. אני בכלל לא רציתי את השיר הזה באלבום, לא רציתי לדבר עליו בראיונות לקידום האלבום, ובסופו של דבר כל האלבום התרסק ורק השיר הזה הצליח. הוא נכנס לפלייליסט של גלגלצ בלי שיצא כסינגל".
כשהתחלת את הקריירה אי שם לפני 40 שנה דמיינת שבגיל 69 תמשיך ליצור ולהופיע כל כך הרבה?
"לא, קשה לי היה להאמין שאני אגיע. הבקשה הכי גדולה מבורא עולם מבחינת קריירה הייתה קיסריה. הגעתי לשם בגיל 50, אחרי שמונה אלבומים עם המון להיטים. אני אוהב שזמרים מגיעים לבמה עם הרפרטואר שלהם, היום זה לא כל כך קורה. יש לך להיט ואתה הולך לקיסריה".
נכון, זו בדיחה.
"הלוואי והיה לי את האומץ להגיד כמוך. אבל תשמע, המופעים האלה סולדאאוט בסופו של דבר. נחזור לקיסריה. אתה יודע ממה אני מתרגש שם? אני תמיד אוהב להציץ לקהל כשהוא מחפש את מקום הישיבה שלו".
בגיל 69 יש מחשבות על הגיל, יותר ממה שהיה למשל לפני עשור?
"אני חייב להגיד שכן, זה חדש. אף פעם לא חשבתי על הגיל, אבל עכשיו כן. ועכשיו עם הצרידות הזו, שנגרמת בגלל עומס מאוד גדול, אני חושב על זה. מתחיל להפחיד אותי מה יקרה. כל העסק שלי זה שני מיתרים. אם אחד ילך, אז נגמר. אבל במחשבה שנייה, זה לא כל כך נגמר כי אני לא רק זמר אלא גם מוזיקאי, מפיק, כותב. אני יכול גם להתוות דרך לאחרים. אני כבר יותר מ-40 שנה על הבמה, אני כבר קיבלתי את המתנה שלי. אם יגיע הזמן שלי - אז זה הזמן שלי. תמיד אמרתי שאם אני אמות, אז עדיף למות על הבמה בהופעה האחרונה".
שבת הוציא באחרונה שני שירים חדשים - "כמו הרוחות" שכתבו נועם חורב, אלדד כהן ואלון פרץ ו"חלום ישן" שכתבו גיל ויין וטל קסטיאל. "מלבד נועם חורב, שאר השמות הם שמות יחסים חדשים. השאלה המתבקשת היא - איך אני, זמר בן 69, מתחבר לצעירים האלה. הגעתי למסקנה שאני חייב לזרום עם הקידמה אם אני רוצה לשרוד. יש מהפך מוזיקלי, הכול מתחלף, כל הטקסטים, הסאונדים. המזל שלי הוא שאני נמצא בתפר בין הדור הישן לדור החדש. אני נהנה משני העולמות. אבל היום הסגנון שונה, אנשים מקליטים בבית והכול במחשב".
ומה דעתך באופן כללי על המוזיקה של הדור הצעיר? על הפופ העכשווי?
"תשמע, אני רוצה לדבר על אושר כהן. אני לא יודע איך לקרוא לזה. זה חתיכת כישרון שעדיין לא קם בארץ. הילד הזה - אין לי מילים. קודם כל הוא זמר חולני, הוא מבצע מטורף, הוא כותב, מלחין, מנגן, מעבד, מפיק. הכול. כתבתי איתו שיר ואני ממש גאה בו. עברתי כל כך הרבה במוזיקה, ואני מעריץ של אריק אינשטיין ומתי וכספי, אבל אני לא זוכר כישרון כזה".
נועה קירל אתה שומע בבית?
"אני חולה על נועה קירל, על הבן אדם, על הרצינות, על האהבה למקצוע. אין דברים כאלה. היא לא סתם מצליחה".
אתה מתגעגע להיות אדם אנונימי?
"שמע, לא מזמן הייתי בחו"ל, במדינה שבה אף אחד לא מכיר אותי. אני עומד במעבר חצייה, ופתאום בחורה צעירה תפסה לי את היד לעזור לי. ואז אמרתי לעצמי שאני כבר לא יודע מה יותר טוב - להיות מפורסם שכולם מצלמים אותו ומנשקים אותו ומבקשים ממנו ברכות או להיות אנונימי. אני מודה ומתוודה שאחרי שחוויתי שנים של אהבה, האנונימיות הזאת מאוד מפחידה אותי. אבל כמה ימים בחו"ל זה כיף. אף אחד לא ניגש אליי כשאני מעשן ואומר לי 'בואנ'ה, שלומי, זה לא טוב לך לקול. התפללנו עליך כשהיית חולה בקורונה'".
היה שלב בקריירה שלך שחשבת להרים ידיים ולוותר על המקצוע?
"לא, לא היה שלב שאמרתי שזה לא מתאים לי כי ידעתי שבלי מוזיקה אני אבוד, אני לא יכול לחיות בלעדיה, אין לי טעם לחיים בלעדיה. עמוס אורן ויוסי חרסונסקי קטלו לי את האלבום הראשון ואני חייב להם המון. הם עשו לי ניתוח בלי הרדמה. הם קטלו אותי מהלב, הם ראו שיש לי כישרון, הם לא ירדו עליי מתוך רוע, וזה דירבן אותי. אחרי כן הוצאתי את 'בגלל הרוח' ואת 'מרגריטה' והנה אני יושב איתך 40 שנה אחרי ומדבר על מוזיקה".
איך אתה מסתכל על החוויה ב"דה-וויס" ממרחק השנים?
"דה וויס זה הדבר הכי מרגש וטוב שקרה לי בחיים. לפני התוכנית, חשבו שאני שחצן, לא הכירו אותי, ובדה וויס הכירו אותי. דה וויס היה החיים שלי, כי הרגשתי שאני מתווה דרך לנבחרת שלי. עד היום אני בקשר עם מלא חבר'ה מהנבחרת שלי".
זה גם חשף אותך בפני קהל צעיר וחדש.
"לא רק לקהל צעיר, אלא גם לקהל שאוהב אותי ולא באמת מכיר אותי. גילו שם הומור, רגישות".
אתה בקשר עם חברך לספסל המנטורים, אביב גפן?
"בטח, חוויה להיות איתו בקשר כי תמיד יש אקשן איתו".
אם לא היית זמר, מה היית?
"מה אני יכול להיות אם לא זמר? לא יודע. האמת היא שבשלוש שנים האחרונות, שבמהלכן התקלקלנו, אני נוסע לפעמים ורואה איך אנשים נוהגים, אז לפעמים החלום שלי הוא להיות שוטר. אני לא יודע מה יותר מסוכן, מלחמה או נהיגה. אבל באמת עכשיו, אם אני לא זמר, אני מעדיף למות".
שני הילדים שלך, אביהו ומנור, הם זמרים בפני עצמם. בעבר הם גם ניסו לפרוץ בקריירת סולו והוציאו שירים. העובדה שהם לא כוכבים גדולים בישראל קשורה אולי לכך שקשה להיות הבן של אגדה מוזיקלית כמו שלומי שבת וגם להצליח בפני עצמך?
"לצערי יש משהו בזה. באמת קשה להם וגם אני מתקשה לחשוב על דוגמאות של כוכבים שגם הילדים שלהם הפכו לזמרים מצליחים מאוד. זה לא צולח ואני לא יודע מה התשובה לכך בוודאות, אבל יכול להיות שאני מפריע להם".
זה מתסכל אותך או אותם?
"יכול להיות שבתוך הלב זה מסתכל, אבל במציאות לא. אספר לך סיפור על 'דה וויס': לפני שליהקו את המנטורים של דה וויס, הבת שלי מנור עברה את שלושת האודישנים ההתחלתיים ואז היא הייתה אמורה לשיר מול המנטורים בתוכנית. ואז אני לוהקתי למנטור והחברה מהולנד שיצרה את הפורמט אמרה שזה נגד החוקים ושאחד מאיתנו - אני או מנור - צריכים לפרוש. מנור לקחה את זה מאוד קשה והבנתי אותה. אבל הבאתי לה מתנה, כתבתי לה את השיר 'כשאתה' שהפך ללהיט ענק ואמרתי לה 'תאמיני לי, השיר הזה יעשה לך הרבה יותר טוב מתוכנית ריאליטי".
יש החלטות בקריירה שלך שאתה מתחרט עליהן? למשל שיר שהציעו לך, ויתרת - ואז הוא הפך ללהיט אצל מישהו אחר?
"אם מישהו הציע לי משהו ולא רציתי ואז הוא הצליח עם מישהו אחר - אני אשמח. באמת".
ואיזה חלום עוד מתחשק לך להגשים?
"אני את החלומות שלי הגשמתי. המשפחה המהממת שלי זה הניצחון שלי. יש שם אהבה אמיתית, אחדות, הלוואי והמדינה הייתה נראית ככה. יש לי נכדים. ברמה המקצועית, עשיתי קיסריה, מנורה, כל דבר הוא נתן לי וכל מה שיהיה הלאה זה בונוס".
ולרגל ראש השנה, מה תאחל לעצמך ולמדינה?
"לי אני מאחל בריאות, ולעם ישראל אני מאחל שנתאחד כי האיחוד הזה יביא בריאות. ושנאהב אחד את השני כמו שאהבנו לא מזמן. ואני מאחל בריאות גם לחיילי צה"ל ולכל כוחות הביטחון. יאללה, בואו נחזור לאהוב".