לפני כמה עשרות שנים, כשהסופר חגי ליניק היה איש צעיר (הוא נולד בישוב יהוד בסוף שנות החמישים), הוא ראה בטלוויזיה סדרה בשם "האסיר". היה שם כדור ענק בגודל של חדר שהתגלגל לאורך הרחוב בעקבות שחקן שנס על נפשו, וברקע נשמעו קול צחוק אימתני והקריאה הרודפת "נאמבר סיקס!".השחקן נס על נפשו וצרח "איי אם נוט נאמבר סיקס!", וחזר על זה שוב ושוב: "איי אם נוט נאמבר סיקס!".
נדמה שהקטע הזה, שמופיע בסיפור "תמרון קטן", שפותח את החלק השני בספרו החדש והשישי במספר, "מפליגים", מדגים אולי חלק מהאיכויות המיוחדות של הכתיבה של ליניק לאורך השנים. נדמה שהכדור הענק, שמדמה אולי אירוע נורא שקרה בחייו של המספר, חוזר שוב ושוב ורודף אחריו, נתקל בדרך בקירות של הבתים, ותולש משם עוד ועוד פיסות של טיח וזיכרון. שוב ושוב ושוב הוא מתגלגל בראשו של המספר כמו בחלום שאין ממנו מוצא.
העקבות הביוגרפיים ברורים למי שקרא כבר את "מישהו נפל" הספר הראשון של ליניק שיצא בהוצאת סימן קריאה (זאת ההוצאה שבה רואים אור כל ספריו) לפני 27 שנה. אותה חוויית יסוד אוטוביוגרפית של ילד בן 9 שאחיו הבכור נפל בצבא, והיא שבה ונכתבת מחדש שוב ושוב בגילים שונים כמו מעגלים שהולכים ומתרחבים ויוצאים וחוזרים כל הזמן אל אותה נקודת שבר איומה. ליניק, כמו שהוא אמר פעם בתוכנית רדיו לקובי מידן, לא ממציא כלום אלא מגלף שוב ושוב כמו פסל שעובד עם שיש, את החומרים המשפחתיים שהוא מכיר כל כך טוב מהילדות.
מי שמצפה אולי לאיזה סיפור עלילתי סוחף שנע במיומנות זריזה מנקודה לנקודה, ראוי לו שיניח את הספר על ההתחלה. זה בהחלט לא הסיפור כאן, אבל מי שמזניח ונוטש את אותה ציפייה עמומה מהטקסט הכתוב, מוזמן להפליג בתוך ים האסוציאציות שליניק בונה כאן בתבונה רבה. יש כאן זרימה אסוציאטיבית חופשית לכאורה, אבל בגלל שהיא נובעת כל הזמן מאותו מקור חוויתי חזק, אתה באופן מוזר לא הולך לאיבוד. אולי להיפך - בשלב מסוים, במיוחד בתיאורי הצלילה שקשורים לשרות הצבאי של ליניק בשייטת, אפילו נכנסתי כקורא לאיזה מזג מדיטטיבי.
הנה קטע קצר מתוך הסיפור "צלילה לילית" שיכול להמחיש את זה: "אני שואף חמצן מתוך מכשיר צלילה צמוד לבטני ושוקע באיטיות במים החשוכים, נבלע במי הנמל. בידי השמאלית זוהר מצפן בעל שלושה קווים זרחניים. עלי לשמור על הנוכחות של מחוג המצפן בין שני קווים סטאטיים. במהלך הצלילה סופחים המים הכלואים בין העור לחליפת הצלילה את חום הגוף. אני נמנע מכל תנועה פזיזה, שלא ייפתח רווח ביני לבין חליפת הצלילה הצמודה אל העור, ולא יזדחלו פנימה מי נמל קרים".
איכשהו ליניק מצליח כל הזמן לשמור אותך כקורא בקשר עין עם "מצפן בעל שלושה קווים זרחניים" ובסוג כזה של כתיבה שיש לה כאילו אופי "מפוזר", זה בהחלט הישג מרשים. אם נחזור לתמונה של הכדור הענק שרודף אחרי השחקן ברחוב נדמה לי שמה שליניק משכיל לעשות זה לא להתנגד לתנועה המסויטת והמאיימת של הכדור אלא במידה רבה לרכב ולרחף מעליה. שוב ושוב הוא מגלף את אותה תמונת יסוד אבל כל פעם היא מקבלת זווית חדשה ומעט שונה.
אבל יש יסוד נוסף בכתיבה של ליניק, שזוהר ומתבהר למשל בסיפור "אנייה בסלון", שמחלק מתוכו נגזר שם הספר כולו. מישהו בשם רילקה מביא לישוב שבו גר ליניק כילד אוניות בגודל שישים סנטימטר שהוא הצליח לקנות בכמה גרושים במשרדים של ההוצאה לפועל בתל אביב. הדפנות של האניות מצופות באבקת זכוכית שמנצנצת בירוק, כחול וסגול. יש שם נורות זעירות שמטפסות כדגלים צבעוניים מהירכתיים לאורך המפרש הראשי ועד למנורת נר לבנה, שמזדקרת מראש התורן. כל פעם שמגיע לקוח פוטנציאלי לבית הקפה שבו אותו רילקה יושב, הוא לוחץ על מתג חשמלי מוסתר וכל הספינה הקטנה מוארת באור יקרות.
אבא של המספר קונה אנייה אחת כזאת ומביא אותה לסלון של ביתו. מכאן צריך לשים לב לדרך שבה ליניק מטפל בפריט הזה שמונח כאבן שאין לה הופכין על השולחן בסלון, ולחשוב למשל על פריט אחר - אותו שואב אבק מיתולוגי שהופיע בספר של מאיר שלו ז"ל בספר "הדבר היה ככה". הטיפול של ליניק הוא לכאורה נעדר סנטימנטליות. אין בו שום ניסיון לקשור איזו הילה אגדית לאותו חפץ שנקנה בגרושים במשרדים של ההוצאה לפועל. אבל אי אפשר גם להחמיץ את העניין הזה - אותו חפץ נטול הילה משמש בידי האב כדרך "להוסיף מעט אור" למערכת היחסים שקמלה וכבתה בינו ובין האם אחרי נפילת הבן.
"הוא חייב למצוא את הרגע המתאים לומר את שמה, כדי שתסובב את הראש ואז הוא ילחץ בחשאי על המתג, הנורות יידלקו והאונייה תאיר", הוא כותב על אביו, והנה שוב אנחנו חוזרים כמו לתוך חור שנפער באונייה ששקועה על צידה בנמל חיפה אל אותה חווית יסוד מעקרת ומכאיבה. "רק אז פנה אל המטבח, הסיר את מכסה הנירוסטה מהסיר ואכל בידיים תפוח אדמה וחלקי עוף. "מפליגים", הוא צעק לעברה בפה מלא, "מפליגים". הוא מסיים את הסיפור ומציב לפנינו שוב את "דגם" הכתיבה שלו. כלומר ניסיון "להפליג". ניסיון לחולל תנועה במקום שבו הזמן נקבר וקפא - במקום שבו הבן המת שוכב בעומק שש אמות באדמה. ואותה תבנית חוזרת בניסיון הנוגע ללב של האם להחזיר בדמיונה את הבן המת לחיים ולראות אותו צועד עם כל שאר החיילים במצעד של יום העצמאות, ובמראה ההליקופטר שמרחף בשמיים ומדווח על מצב התנועה מעל בית הקברות בקרית שאול.
כשאתה לומד לזהות את מבנה העומק המרשים הזה, אתה שב ומתבונן בספר בהערכה גדולה.
מפליגים, הוצאת סימן קריאה-הקיבוץ המאוחד, 202 עמודים.