כל המדינה התאבלה עם השירים האלה. מאחוריהם היו הפנים של ליאור

"איך אפשר להציל נער מן השכחה? להפוך את הזיכרון לכוכב-בוקר, או ענן בודד, לתת למעיין הדמעות לזרום ולזרום, לאסוף את המילים הנכונות, ולשיר לו שיר שלא ייגמר לעולם" (מתוך דברי הקריינות לסרט "ליאור")

50 שנה למלחמת יום הכיפורים - לפרויקט המיוחד בוואלה! - לחצו כאן

לכבוד יום הולדתו הרביעי או החמישי של ליאור יונתן - אבא שלו, המשורר הידוע נתן יונתן - כתב עבורו שיר קצר ומלא אהבה, שמילותיו תיארו כיצד הוא מלווה אותו תמיד. "לכשתגדל ליאור שלי, ילדי, תאחז בי, אבא פתי, בידי. בצעדים כבדים ורועדים, אלך איתך אל עבר הבתים", כתב יונתן בשיר "זמר לבני", אחד ממכתבי האהבה היפים ביותר בין אב לילדו בזמר העברי לדורותיו, וסיים בבקשה: "לכשתגדל ליאור שלי אל גיל ואור, את אבא ושירו זכור תזכור, אולי תמימים היו בתיו של המזמור, אך אהבוך כלבבם, ילדי ליאור".

"רציתי לכתוב אליו בכל התמימות שהייתה בי, תמימות ילדותית שישנה במשורר, ובייחוד בשיר הזה אליו. רציתי גם כמה שיכולתי שיבין את מה שאני כותב לו גם למרות שהיה ילד בן ארבע או חמש. הייתה תמימות גם ברוח של השיר וגם באוצר המילים שהשתמשתי בשיר הזה", סיפר פעם יונתן לאלי לפיד ברשת ג'. "זאת הייתה מין צוואה כזו, משאלה של צוואה שהוא יזכור אותי ואת השירים שחיברתי... מה שקרה הוא שלא הוא זוכר אותי - אני זוכר אותו, ואני משתדל בכל הכוחות שיש בי לתת לזיכרון הזה ביטוי ספרותי. זה מה שאני יודע, זה מה שאני יכול. אנחנו גיבורים רק במילים, אז אני משתדל במילים האלה לזכור אותו כל הזמן".

ליאור יונתן, שהיה מפקד מחלקת טנקים בגדוד 9 של חטיבה 14, נפל בשעות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים בסיני, והוא בן 21 בלבד. הוא היה אחד מיותר מ-2,600 חיילים שנפלו במלחמה, אבל בזכות שלל מחוות זיכרון אמנותיות, דמותו נותרה נוכחת בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. בפרט, השירים שנכתבו עליו והוקדשו לו, לפני ואחרי מותו, עיצבו את פס הקול של העצב והשכול הישראלי בעשור שלאחר מכן. מסמכים מהארכיונים, שיחות עם אמנים בולטים ועם כמה מרעיו וריאיונות עבר עם המשורר נתן יונתן משרטטים כיצד זה קרה, ומה הייתה דמותו של העלם הצעיר, הרגיש והאהוב על חבריו וחייליו, שנהרג בדמי ימיו באותו יום מר באוקטובר ליד התעלה.

ליאור יונתן, בנם הבכור של נתן וצפירה יונתן, הוא בן קיבוץ שריד. כבר כשנולד בקיץ 1952 נקשר בו שיר ראשון: "פרח של אור", מילים מקוריות בעברית שכתב נתן יונתן לשיר הרוסי "Морской ястреб", ומספרות על פרח הצומח וגדל בגינה. כשהיה בן תשע נולד אחיו הקטן, זיו, לימים אמן ואיש תקשורת, וכשנה לאחר מכן נסעה המשפחה לשליחות בארצות הברית, שהותירה חותם משמעותי בילד הצעיר והרחיבה את אופקיו.

גיורא רמות היה בקבוצה של ליאור בקיבוץ ואחד מחבריו הקרובים ביותר. הוא זוכר נער בעל מחשבה עצמאית ונפש רגישה, שהתעניין בעולם הטבע, המדע והשירה, שהיה חלק מהחבר'ה ומעורב בכל הפעילויות - אבל גם עם עולם פנימי עשיר משלו. "ליאור היה דמות מאוד מיוחדת בעצם מההתחלה, מבחינת תחומי העניין וההסתכלות שלו על העולם, שהייתה תמיד הומנית ומאוד מיוחדת", הוא מספר, "תמיד היה מאוד מאוד שקט, אף פעם לא התעסק במרכז העניינים... אבל גם היה מחובר למה שקורה - אבל בדרך שלו. הוא היה חלק מכל מה שקורה בשקט שלו ובדרך שלו".

גיורא וליאור גדלו יחד, והרבה דברים עשו יחד רק שניהם או בקבוצה קטנה. בשבתות היו יוצאים לדוג באגם כפר ברוך יחד עם אבותיהם. פעם, בשנת 1961, השתתפו בתחרות של המועצה לשיווק פרי הדר שפורסמה בעיתון "משמר לילדים", וביקשה מהקוראים להרכיב מילים מהאותיות בשם "עדינה קלמנטינה" - וזכו. "נעזרנו כמובן בנתן שהכיר עברית אז הוא ידע לעזור לנו למצוא עוד מילים. ממש שמחנו וזכינו ועשו לנו סיור בין בתי אריזה בשרון", הוא מספר.

אפשר ללמוד על אופיו המיוחד גם מדברים שכתב עליו אביו לימים, והופיעו בסרט הזיכרון שנעשה עליו, "ליאור", ב-1974. "ילד רזה, עדין, רך, עקשן, יודע. לא היה מסע שלא לקח בו חלק. צלח את הכנרת, חצה את המדבר, בשרב ובגשם. עלה על הרכסים וצילם בעיניו זריחות ושקיעות. כל כך הרבה ראו העיניים האלה, החומות ירוקות, התמימות. אף פעם לא זכר את צבע בגדיו שלו, אבל הבחין בגוונים העדינים ביותר של הטבע. בגיל מאוחר למד ליאור את מחוגי השעון. מחוגי הזמן שלו, הרגישים, היו סובבים את העולם על-פי עונות השנה; גשמי חורף, ענני סתיו, רוחות אביב, סופות קיץ. דברים שעניינו אותו למד בהתמדה, היה מתעמק וחושב ועוסק בהם בכל מאודו; בדברים שלא עניינו אותו כלל לא התעסק", כתב האב, "בדרך כלל היה שקט, קצת ביישן ומופנם. אבל בחבורה מצומצמת היה פתאום זורח ואז נפלא היה לשמוע אותו. אוהב מוזיקה היה ומסוגל לשבת במשך שעות צמוד לטייפ או לפטיפון ולהאזין ליצירות ולשירים אשר אהב. את המלים שמר לעצמו. דבר-מה עצוב היה בו, שלא רצה לתת לאחרים חלק בו. אותה עצבות אילמת השאיר בלשכה האפלה של המצלמה, בעשרות הצילומים אשר השאיר".

ליאור אהב מאוד לצלם, תמונות וגם וידאו. גיורא זוכר שהוא נהג לכתוב סיפורים, לצלם, לביים ולהסריט אותם עד כמה חברים. הוא אהב גם מוזיקה, בעיקר רוק רך ופולק של התקופה. בחוברת עם שירים שאהב שפרסמו הוריו לאחר מותו נכללו בין היתר שירים של הביטלס ("I Will", "While My Guitar Gently Weeps"), קט סטיבנס ("Sad Lisa") דון מקלין ("Birthday Song"), אריק איינשטיין ושלום חנוך ("אמא אדמה", "אבשלום"). "אילו יכולנו לזכות לאושר הזה, לשאול את ליאור שלנו מה הם השירים שאהב, היה ודאי רושם גם את אלה שכאן. בשעות הקשב שלו, מעבר לעייפות, היה פונה אל התקליטים ומגלה באנשים העצובים, שמצאו כוח לזמר לעולם את בדידותם, ידידי נפש לעצבות שהייתה בו. בחיוך המקסים שלו היה ליאור מגיש לנו לקריאה את 'השוטה על הגבעה' או 'ליזה העצובה', שנכיר גם אנחנו את ידידיו. על אלה הוספנו כמה מהשירים שאהבו אותו ויוסיפו לאהוב ולזמר את שמו הצלול ואת יפי נפשו לעולמים", כתבו הוריו.

ליאור התגייס לשריון. עבר קורס מפקדי טנקים ולאחר מכן קורס קצינים, ואחרי ששובץ בתפקידי הדרכה הגיע ליעד שאותו תיאר אביו כ"משאת נפשו": פיקוד על מחלקת טנקים בקו הראשון. כך הגיע להיות מפקד מחלקת טנקים בגדוד 9 בחטיבה 14, שהתמקמה בצפון סיני. הפלוגה שלו ישבה בתעוז קטיה, מוכנה לצאת לכיוון התעלה במקרה של הסלמה אפשרית.

החיילים של ליאור פגשו אותו בקו בתום ההכשרה והאימונים שלהם, כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה. כשהם מדברים על הקשר איתו, הם משתמשים במילה "אהבה", ומתארים דמות לא-שגרתית של מפקד - מעין חבר, שהתנהל מולם בנועם ובגובה העיניים. "ליאור באמת ובתמים היה דמות מיוחדת מאוד, אצילה, מעוררת הערצה", מספר בני בשן, אחד החיילים בפלוגה, "המ"מים שלנו היו יותר מחברים שלנו. זה ליאור [יונתן], זה שמעון [שפרינגר, שנפל גם הוא במלחמה] ונתי אבטליון, אחד הפצועים הקשים ביותר מהמלחמה, שמת לאחרונה. וכשהם נכנסו אלינו לחדר ואחר כך לאוהל בתעוז, אנחנו ניסינו להצדיע להם והם לא נתנו לנו. הם היו עוזרים לנו לסדר את החגור והמחסניות, הכול באווירה נעימה. לא שמעת אותם מרימים קול או זועפים".

"המילה אהבה היא לא פראזה. הקשר של המפקדים אל החיילים והחיילים אל המפקדים כלוחמים וטנקיסטים היה קשר מיוחד, חם אוהב ובגדר הערצה", אמר בשן. "זה התבטא בשיחות נפש, טיפולים משותפים. אחר כך, כשהיינו קצינים, אחרי הפציעה, כל הזמן דמיינתי איך ליאור היה עובד איתנו בטנקים, איך שמעון היה עובד איתנו בטנקים. אני לא אומר את זה מכיוון שהם אינם, ככה אנחנו הרגשנו אליהם".

"הוא תמיד העביר את הפקודות בשקט, בשלווה, בנועם", נזכר גם אלי ויסקופף, מפקודיו הישירים. "אי אפשר היה להרגיז אותו. הוא אף פעם לא צעק או איבד את הסבלנות. היה לו את כל הזמן שבעולם והכול הוא עשה, לא כפקודה של מפקד לחייל אלא 'בוא, צריך לעשות את זה, בוא נעשה את זה'. מה שכן, עד כמה שאני זוכר, הוא שאף למצוינות. הוא רצה שהכול יהיה על הצד הטוב ביותר. כדי להגיע למאה. אם נחזק את הברגים - אז לחזק אותם עד הסוף".

"היו לו פנים יפות. הוא היה צנום, היו לו פני ילד. אני חושב שהדבר שהכי משך אותי וכנראה עוד הרבה אחרים זה היה המבט שלו והעיניים שלו, שכאילו שואבות אותך פנימה. היה לו מבט כזה נורא מיוחד. היה לו חיוך שובה לב, עדין ומבויש", הוא מוסיף. "ערב אחד יצאנו עם הטנקים לחניון לילה ואז, הגענו למקום, התמקמנו ואז ליאור ואני היינו על הצריח ואני זוכר כאליו זה היה היום - אני חושב שאתה הראשון שאני אומר לו את זה - הוא שכב והסתכל על הירח כאילו זה הדבר הכי יפה עלי אדמות, הוא התפעל מהיופי. אני רק זוכר שזה נצרב לי בזיכרון, שזה היה דבר ששבה את ליבו. כולם יודעים שהוא היה ילד טבע, זה אחד הרגעים שראית את הילד-טבע שבו".

הקיץ של 1973 לא ניבא רעות. יונתן נסע לסיני כדי לבקר את ליאור שבועות אחדים לפני המלחמה. "ביקרתי שם, בעמדות שלהם", סיפר לימים בריאיון ליואב גינאי, בתכנית מיוחדת בערוץ אחד שעסקה בשירי המלחמה, "ליאור הכניס אותי לטנק שלו, ולכל התאים הסודיים ביותר, והייתי גם על יד התעלה". באותו חודש, ב-23 בספטמבר, ציין המשורר את יום הולדתו ה-50 (ואכן השנה, בימים אלה ממש, מציינים את שנת ה-100 להולדתו). התאריך העברי, י"ג בתשרי תשל"ד, נפל הפעם על 9 באוקטובר. חבריו ציינו זאת באירוע פנימי בקיבוץ ביום שישי, 5 באוקטובר 1973. עוד אפשר היה לחגוג.

בינתיים, כוח השריון של גדוד 9, בפיקודו של המג"ד יום טוב תמיר, נערך לפי פקודת "שובך יונים" - התוכנית שאמורה הייתה להגן על הגזרה במקרה של התקפה מצרית. כאמור, הגדוד התמקם באזור שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה, עם 33 טנקים, המחולקים לשלוש פלוגות. על פלוגה כ', שכללה עשרה טנקים, פיקד סגן נועם דביר, ותחתיו פיקד סג"מ ליאור יונתן על אחת משלוש מחלקות הטנקים בפלוגה.

כמה סימנים הגיעו בימים שלפני המלחמה לאפשרות של הסלמה קרבה. בעקבות מה שזוהה כתרגיל של הצבא המצרי, הגדוד נכנס לכוננות ומפקדים הוחזרו מחופשות, אך נדמה שאיש לא הבין מה באמת עומד להתרחש. בשבת בבוקר זוהו עוד סימנים חשודים בצד המצרי, ולקראת 12:00-11:30 כבר התברר לכולם שצפויה פתיחה באש בשעה 18:00 בערב. סא"ל תמיר כינס את מפקדי הפלוגות, והורה להם להיערך לקראת תכנית הפעולה של "שובך יונים" בשעות אחר הצהריים. ב-13:30 הגיעה פקודה להקדים מיידית את ההיערכות, אך זו בוטלה זמן קצר לאחר מכן. כמה דקות לפני 14:00, מטוסים מצריים החלו לתקוף את "קטיה", ומעוזים רבים הופגזו. המלחמה פרצה.

פלוגה כ' נשלחה מיד מערבה, בהתאם לתוכנית המקורית, לסייע למעוז "מפרקת" שמדרום למעוז "מילאנו". "במקום שאנחנו ניסע בשעות הבוקר לעמדות, לא אפשרו לנו לנוע לפני שפרצה המלחמה, והמלחמה הפתיעה אותנו. בתל אביב ידעו ואפילו אנשים הפשוטים ברחוב ידעו יותר מאיתנו, אפילו שהיינו ראשונים בתעלה מול הטנקים", נזכר בשן באותו יום. "כשהמטוסים תקפו אותנו, בחופזה עלינו אל הטנקים ודהרנו לכיוון התעלה. מפעילי חוליות סאגר [מצריות] חצו את התעלה והתחבאו בדיונות ובביצות ברגע שפרצה המלחמה, הם כבר תקפו אותנו בדרך מהתעוז לכביש הרוחב".

"כולם היו בלחץ וכולם היו בצעקות בקשר, אבל ליאור המשיך להתנהג כהרגלו, שקט, בקור רוח הוא הוביל אותנו יחד במבנה של הפלוגה לכיוון העמדות שהיינו צריכים לתפוס, ובדרך לעמדות הוא עמד עם הראש חשוף בצריח", נזכר ויסקופף, שהיה טען-קשר בטנק של ליאור, לצד התותחן ירדן ירדני והנהג יצחק גבאי. הם הסתערו לעבר כוח מצרי שנתקלו בו ופתחו באש, עד שליאור נפגע מצרור יריות בצווארו. ויסקופף היה הראשון לטפל בו. "אני השכבתי אותו על הרצפה, הייתי ילד אז אבל הבנתי די מהר שהרבה אין מה לעשות. הדם קלח מהעורק של הצוואר שלו ואני ניסיתי עם היד לחסום. זה היה בלתי אפשרי", הוא אומר. גם היום, בני בשן זוכר היטב את הרגע בו שמע את הקריאה "המפקד נפגע", שאמר בקשר ירדני. "המילים האלה לא עוזבות אותי כל חיי", הוא אומר.

אחר כך המ"פ נעם דביר ניסה להנשים את ליאור, אך הוא מת מפצעיו. שעונו הספוג בדם עצר מלכת: השעה הייתה 16:10 בדיוק, כשעתיים בלבד לאחר פרוץ המלחמה. עד לסוף אותה שבת עשרות מלוחמי הגדוד נהרגו, וכעבור יומיים נהרג גם נעם דביר.

בבוקר אותו היום הרחק משם, בקיבוץ שריד, עלתה בנתן יונתן תחושת אי-שקט. "הבוקר היה העכור בבקרים. רוח חמה נשאה ענני אבק שהקדירו את השמיים", הוא נזכר ברשימה שכתב כעבור שנים תחת הכותרת "יום הכיפורים שלי", ושמורה בארכיונו במכון גנזים. הוא נכנס לרכבו ושוטט בשדות עמק יזרעאל. "שעה ארוכה נסעתי, כאילו הייתי רדוף על ידי משהו, מעלה בגלגלי המכונית שובל של ענני חול ומוסיף לנסוע אחוז תזזית". כששמע שפרצה המלחמה, "הלב, לב של אבא, התכווץ", כדבריו. "ידעתי שהוא בקו הראשון. ראיתיו בדמיוני דוהר עם הטנק שלו אל שדה האש הפתאומי ושערות ראשי הלבינו מפחד", כתב יונתן, "כשאני מתעורר לפעמים מסיוטי לילה, אני חוזר ומשחזר בדמיוני את הרגעים האלה של ליאור, היפה שלי, שהיה מתעב כל אלימות שבעולם, שאפילו לקלל לא ידע. רואה אותו לופת את המקלע ויורה אל תוך מבול האש הניתך עליו, ואת התעלה המכחילה באופק".

85 מחברי קיבוץ שריד גויסו למלחמה בימים הראשונים, וכל התושבים נתבקשו לישון במקלטים. עברו ימים ארוכים עד שהגיעו הבשורות מהחזית, ב-14 באוקטובר. "לא דברי הספד עתה, לא דברי ניחומים, רק כאב עמוק, יגון, וזעקה חסרת אונים", כתב מזכיר הקיבוץ ישראל סלעי למחרת כשהידיעה המרה פורסמה בעלון הפנימי "בשריד", בגיליון שאותר בארכיון הקיבוץ "בית אמנון".

שריד ספג מכה קשה מאוד במלחמת יום הכיפורים. חמישה מבניו נפלו: סגן ליאור יונתן; סמל יורם שץ, שהיה צעיר מליאור בשנה, נפגע גם הוא בסיני ביום הראשון של המלחמה, ומת כעבור שבועיים וחצי מפצעיו; סמל-ראשון נחשון חרמוני, בן אותו גיל, שנהרג מהפגזה ליד הטנק שלו ברמת הגולן, גם הוא ביום הראשון למלחמה; רב-סרן אבי ברעם, קצין קישור ארטילרי שנהרג גם הוא ברמת הגולן ב-16 באוקטובר; ורב-סמל יהודה רוזנפלד, בן לניצולי שואה שנולד בברגן בלזן, שנהרג בקרב בתעלה בגשר פירדאן ביום השלישי של המלחמה, אך גופתו נמצאה רק לאחר חודשים ארוכים שבהם נחשב נעדר.

לפני שהובא למנוחת עולמים בקיבוץ שריד, נטמן ליאור יונתן תחילה בבית העלמין הצבאי הזמני במשמר הנגב, שאליו הובאו חללים מסיני. כשנסע לשם אביו המשורר, הוא נתקל בתמונה שהזכירה את שירו "יש פרחים", שבוצע שנתיים לפני כן בידי צוות הווי של הנח"ל ושלישיית פיקוד מרכז. "בפעם הראשונה שבאתי לשם, היה שם מראה מדהים שהפך בית אחד בתוך השיר למשהו אמיתי", סיפר בריאיון לאלי לפיד. "שדה הבוכים הזה היה מכוסה פרחים לגובה של אולי חצי מטר. פשוט לא נראו קברים אלא פרחים, ומבין הפרחים בצבצו השמות של החיילים. ולכן השיר הזה, אולי יותר מכל שיר אחר, הוא מצבה של זיכרון לנערים שנפלו במלחמה, בכל מלחמה".

אינספור מכתבי ניחומים נשלחו למשפחת יונתן לאורך השנתיים הבאות, וגם אחריהן, והם נותרו בארכיונו במכון גנזים. הם הגיעו מקשת שלמה של אנשים: חברים ומכרים של המשפחה ושל ליאור, קולגות, סופרים ומשוררים עמיתים, וגם זרים מוחלטים, הורים אחרים ששכלו את בניהם במלחמה, חיילים ואפילו ילדים. ככלות הכול, נתן יונתן היה אז כבר דמות מוכרת ומוערכת, ששיריו נפוצו בפי כל. נראה כי יונתן הודה לכולם. במקרה אחד ביקש סליחה על שלקח לו זמן להשיב. "כואב לי עד מוות", התנצל.

מתוך הקושי, הוא פנה אל המוזיקה, ולפני כולם - לזמר צעיר יחסית שכבר הספיק להכיר מעט קודם לכן: שלמה ארצי בן ה-24. "כשנשארתי עם האסון הנורא שאין לו מילים פניתי אל הצלילים ואל השירים כי זה הדבר שאני רואה בו משהו מהישארות הנפש", סיפר לימים בערב ההצדעה "חופים" שנערך לו ושודר בטלוויזיה. "והאיש היחיד שחשבתי עליו בסביבתי ברדיוס של מאה קילומטר, שחשבתי שיכול להשתתף איתי בצורך הזה וביכולת אולי לממש אותו היה שלמה".

שלמה ארצי קרא את שיריו של יונתן כנער וכחייל. בתחילת הקריירה שלו יצר קשר עם המשורר, נסע אליו לשריד וביקש ממנו שירים. הוא יצא משם עם הספר "שירים לאורך החוף", שממנו הלחין לימים את "הרדופים" ואת "האיש ההוא". וכך זוכר זאת ארצי, בדברים שאמר לוואלה! תרבות: "נתן יונתן היה איש כסוף שיער, ובלוריתו התנפנפה כמו משוררי העד של אז. פנים טובות היו לו וקול רך. התחלתי להלחין אותו בנעוריי ויום אחד קבעתי איתו בקבוץ שריד בו התגורר כדי לבקש ש'יסדר' לי הגיונית את המילים של 'האיש ההוא' שהתקשיתי להלחין. באתי אליו. עשה קפה גרגרים, אבל סירב לגעת בשיר. 'כשהשיר יהיה ראוי לך ותהיה ראוי לו - הוא יולחן', אמר. שנתיים אחר כך בלילה בביתי הלחנתי את 'האיש ההוא' בדיוק במילים שהוא כתב".

כעת, בשיחת טלפון עצובה שקיימו השניים זמן לא רב אחרי שליאור נפל, ביקש יונתן מארצי שילחין את "זמר לבני", אותו שיר שנכתב כשהבן היה רק ילד רך, אך קיבל עתה ממד טראגי ונורא. "לא הכרתי את בנו. אבל את השיר עליו ביקש שאלחין כמה ימים אחרי שליאור, זכרו לברכה, נפל בקרב במלחמת כיפור. ישר הלחנתי והשמעתי לו בטלפון. שנינו בכינו. זה היה קורע לב. רגע בחיים", הוא אומר. "'זמר לבני' זה שיר של אבא שמחכה שבנו יגדל. והוא אוחז בו 'בצעדים כבדים ורועדים כשהם הולכים לעבר הבתים' - אופטימיות ואהבה לילד. אני חושב שאחרי שנתן נהיה אב שכול, הוא כבר חייך חצי ממה שהכרתי אותו קודם. מותו של ליאור בקרב צרב את חייו והוא התאבל על ליאור עד יומו האחרון".

"נתן יונתן (איזה שם מהמם) היה המשורר שלי", אמר ארצי לוואלה! תרבות, וציטט את השורה המפורסמת מתוך "הרדופים": "אל גובה השמיים, גם אתם גם אנוכי, לא נגיע כנראה". "הנה שורה על שיעור בצניעות! שכולנו מצווים לה גם כיום!", סיכם.

כמה שבועות לאחר מכן, ב-30 בנובמבר 1973, כשהדי המלחמה עוד לא שקעו, פורסם במעריב אחד השירים המפורסמים ביותר של נתן יונתן, "כמו בלדה", בתוספת המילים: "לזכר בני ליאור, [שנפל] בגזרה הצפונית של התעלה". זו הקדשה מאוחרת: שיר האהבה הקודר הזה נכתב הרבה לפני האסון, כבר ב-1 ביולי 1973 - ולפי גרסאות אחרות: עוד בחודשי החורף של אותה שנה - אבל כעת, מילים כמו "זר קוצים כואב", "אלך אל המדבר" או "ואז כשנתכסה עם החולות בחושך" קיבלו לפתע הקשר אחר לגמרי.

בערב שנערך בפסטיבל הפסנתר בשנת 2002, סיפר יונתן כי שלח את השיר למעריב לפני המלחמה ושכח ממנו. לדבריו, אחרי המלחמה פנה אליו הסופר הידוע משה שמיר ("הוא הלך בשדות"), שערך את הדף הספרותי של העיתון והיה בעצמו אח שכול. הוא סיפר שמצא את השיר במגירות וביקש להדפיס אותו. "אני לא יכולתי לסרב לו, בפרט שמשה היה האיש שפרסם את השיר הראשון שלי ב-1940 והיה בעצם האדם שהכניס אותי לעולם השירה, ודעתו הייתה חשובה בעיניי", סיפר יונתן, "וכשהוא הדפיס את השיר, הפך שיר האהבה הזה לשיר זיכרון". בשיחה עם אלי לפיד על השיר אמר: "החיים הם שמניחים את השיר במקום שהם חושבים לנכון להניח אותו ואולי הם צודקים יותר מהכוונות של המשורר".

המוזיקאי והרופא גידי קורן, הכוח המניע מאחורי להקת האחים והאחיות, עבד אז עם רבות גם עם שלמה ארצי, וכמוהו ידע היטב מיהו יונתן וזכר שירים רוסיים רבים ששר בתנועת הנוער שאת מילותיהם העבריות כתב המשורר, כמו "דוגית נוסעת", למשל. ארצי הוא זה שהפגיש בין השניים, בדירתו בתל אביב בשלהי 1973, ולדברי קורן - היה זה פחות מחודש אחרי נפילתו של ליאור, כלומר: עוד לפני פרסום השיר במעריב. "בבית של שלמה ראיתי איש יפה תואר, שאי אפשר היה להחמיץ את העובדה שפניו דחוסים בעצב מאוד עמוק", הוא נזכר בשיחה עם וואלה! תרבות במפגש ההוא. "באותה הזדמנות הוא הוציא מכיסו טקסט ונתן לי. הפה שלי נפער רק המחשבה על הטקסט הזה - זה היה הטקסט של 'כמו בלדה' בכתב ידו. מקץ שלושה חודשים הקלטנו את השיר".

הפגישה ההיא הולידה שיתוף פעולה יצירתי מתמשך, שהפך לאלבום של האחים והאחיות בשם "חופים - משירי נתן יונתן" ולסיבוב הופעות ארוך שזכה להצלחה רבה - וכלל גם שירים ידועים כמו "שני אלונים" או "זמר לבני" (הפעם בלחן אחר, גם הוא מוכר, של נחום היימן - שותף קרוב ליצירה של נתן יונתן). "נוצר בינינו קשר מאוד קרוב ואיך שהתקדמו השנים, 74-75-76, יצא לי להלחין שירים רבים של נתן. חלק לא קטן מהשירים האלה נשארו שתולים בתוך החוויה הישראלית", הוא מספר. "הוא מאוד אהב את החברותא של הזמרים איתו, והלחנו הרבה. הוא היה לא מעט באולפן. הרבה פעמים. הייתה לו אהבה לזמר העברי - זה היה חשוב לו שהדברים יתבצעו כמו שהוא ראה שהם צריכים להתבצע".

בתוך אלה ל"כמו בלדה" היה מקום מיוחד ברפרטואר של האחים והאחיות, בין היתר בזכות הביצוע האיקוני של חברת ההרכב סוזי מילר, ששרה לצד מוני ארנון, ורדה שגיא ושבי קציר. "כל אחד יכול לשים את חייו בתוך המילים האלה ולראות את חייו, לא משנה אם זה גבר או אישה, או אם איבדת את היקר ביותר לך", היא אומרת בשיחה עם וואלה! תרבות. היא זוכרת שכששרה את השיר הזה בעבר, ולמעשה עד היום, אנשים מגיבים לו בדמעות. קורן זוכר ששלמה ארצי אמר לו שאת השיר הזה יזכרו אחרי שישכחו את המוזיקאים מאחוריו.

מאז בוצע "כמו בלדה" אינספור פעמים על ידי מבצעים שונים. הביצוע המקורי של האחים והאחיות נחרת גם בליבו וזכרונו של מוזיקאי צעיר אחר - שלומי שבת, שבעצמו שירת כנהג אמבולנס במלחמת יום הכיפורים ופינה פצועים מהשטח, ולימים יחדש אותו בביצוע מפורסם. "תקופת המלחמה זכורה לי כתקופה מורכבת וקשה ו'כמו בלדה' היה אחד מהשירים המרגשים שנחקקו לי בלב מאז ועד היום", מסר לוואלה! תרבות. "זו הייתה זכות עבורי לחדש ולהקליט את השיר, שבעיניי לנצח יהיה שיר מרגש שנגע, נוגע וייגע בעוד אלפי לבבות".

"כמו בלדה" גם הופיע כשיר הפותח של האסופה "שירים", שיצאה בספטמבר 1974 - פחות משנה לאחר פרוץ המלחמה - והוקדשה כולה "לזכרו האמיץ והיפה של ליאור, לעילוי נשמתו הטהורה", כפי שנכתב מתחת לתמונתו. למעשה מדובר בלקט של שירים שרבים מהם פורסמו בעבר, אלא שהזמנים והאווירה אחרים לגמרי - וכך התחיל הציבור לזהות את השירים הנוגים שבו עם האבל והשכול על ליאור, גם אם הם כלל לא נכתבו כך. אחד הידועים שבהם, "עוד שיר על אבשלום" - קינה של המלך דוד על בנו המורד המת - נכתב עוד ב-1970, ועתה זכה למשמעות מצמררת מכל.

את עוצמת האפקט הדרמטי של "שירים" על התרבות הישראלית אולי קשה להבין היום, בעידן שבו שירה לא זוכה בדרך כלל לתשומת לב ציבורית משמעותית. באותה שנה הוא הודפס בארבע מהדורות, והיה הספר הנמכר ביותר של "ספריית פועלים". בשנת 1978 כבר דווח על הדפסת מהדורה עשירית. כלומר: בתוך שנים ספורות, עשרות אלפי עותקים של הספר עבור מיד ליד, וישראלים רבים מצאו בו ביטוי לעצב הקולקטיבי - ביטוי שיקבל גם ממד מוזיקלי.

חוץ מ"כמו בלדה", "זמר לבני" ו"עוד שיר על אבשלום", הודפסו בו גם שירים כמו "חופים", "נאסף תשרי (מת אב ומת אלול)" ו"פרחים של קצף", שהופיעו כבר בספריו הקודמים של יונתן או פורסמו בעיתונות, וגם כמה שירים שלראשונה הוכנסו לספר: "שני אלונים", שנכתב עוד קודם אבל כעת הוקדש לליאור ולאמנון שפירא, חברו של ליאור ומפקד טנק שנהרג אף הוא בסיני, "שיר אהבה ישן (אניטה וחואן)", "אהוב שלי (נערי)", "יש פרחים" או "במקום פרידה (אם תלך עכשיו)" - כולם שירים שהוקלטו בעשור שלאחר צאתו של הספר והיו לחלק בלתי נפרד מפסקול העצב הישראלי גם אם נכתבו בהקשר שונה לגמרי, בביצועים של זמרים כמו ארצי, האחים והאחיות, חוה אלברשטיין, רוחמה רז ולהקות צבאיות שונות.

ולא רק השירים מתוך האסופה הזו: בעשור הזה, בין 1974 ל-1984, הוקלט גם "החול יזכור", שפורסם לראשונה ב-1962, והפך, בעיקר בביצוע של אלברשטיין, לאחד מהשירים המזוהים ביותר עם יום הזיכרון - אף שכלל לא נכתב על השכול; "שירים עד כאן" שמבוצע על ידי חבורת חופים לחן של נחום היימן ו"שיר ארץ" שנפתח בשורה "ארץ שיושביה היא אוכלת" וביצעה אורה זיטנר ללחן של סשה ארגוב, שהפכו שניהם למטבעות לשון; וכמובן ארצי, שהקליט במהלך אותו עשור את "הנירים האפורים", "האיש ההוא" ו-"הרדופים". במילים אחרות, בשנים האלה, כשישראלים חיפשו מילים לכאבים שלא ניתן לדמיין, הם מצאו אותן אצל נתן יונתן, המשורר שחווה על בשרו את אותו הכאב.

ההנצחה של ליאור יונתן קיבלה, בנוסף לטקסט ולצליל, גם ממד ויזואלי. איש הטלוויזיה החינוכית, הבמאי חיים שירן ("הילדים משכונת חיים"), ביים והפיק את סרט הזיכרון "ליאור" שיצא גם הוא, כמו "שירים", בשנת 1974. זהו סרט זיכרון יוצא דופן, אקספרימנטלי ומקורי, שמשלב תמונות של ליאור לצד מראות של טבע, כשלתוך תיעוד יופיו של העולם מתפרצת אנדרלמוסיה מוזיקלית שיצר שלמה גרוניך (ששכל בעצמו אח במלחמה) ותיעוד משדה הקרב. הוא הוקרן לאורך שנים במוסדות שונים, לעתים בנוכחות האב. מפעל זיכרון אחר היה הספר "וזרח השמש ובא השמש", שראה אור ב-1978, ואיגד תמונות שצילם ליאור עצמו לצד שירים שכתבו אביו ומשוררים ומוזיקאים אחרים.

כך, למעשה, ההנצחה של ליאור יונתן הותירה חותם עצום בתרבות הישראלית: בשירים, בספרים, בתמונות, בטלוויזיה - ייתכן שאין בתולדות מערכות ישראל חלל שנקשרו בו כל כך הרבה יצירות, שנגעו כה עמוק בעצבים החשופים של החברה הישראלית. גם היום, 50 שנה לאחר מכן, הן חלק בלתי נפרד מהאבל הלאומי של כולנו.

חלק מהשירים שהוזכרו כאן למעלה הוקדשו ישירות לליאור יונתן, חלק רק נקשרו בו וחלק כלל וכלל לא. אולם מי שקורא בשיריו של נתן יונתן, מוצא אותו שוב ושוב. "לא יכולתי לכתוב שיר שהוא לא נמצא בו באיזשהו אופן. לפעמים באופן גלוי, ולפעמים הצל, הצל בלבד", סיפר לימים לאלי לפיד.

שירים רבים נוגעים ישירות באובדן הזה: "איש מביט בבנו" הידוע, או "חכה לי אבא" שמתכתב עם עקידת יצחק, ואולי, יותר מכל, "יום יום אני חוזר". "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, רק אתגעגע", כתב שם. ובמיוחד חוזר יונתן אל אותו היום, אל אותו הרגע. "תמיד אוקטובר, שתיקת קוצים ואנשים, ואימת הלילה השישי", כתב בשיר אחד נטול כותרת, ובאחר, שכותרתו היא אותו תאריך, קבע: "השעה הייתה ותישאר לעולמים שישה באוקטובר, ארבע ועשר דקות אחר-הצהריים. מאז גם בשעון המתכת שלי קפא הזמן". אולי המחשבה הזאת עברה בראשו גם כשכתב את השורה המפורסמת: "שירים עד כאן, ניתנה לנו ארכה עד שהזמן שלנו יעצור".

אך הזמן הכללי אינו עוצר לעולם, והשנים עוברות. 2,656 חללי מלחמת יום הכיפורים אינם איתנו כבר 50 שנה. אולי, בזכות השירים, אפשר - כמו שכתב נתן יונתן - לנסות ולהציל אותם מתוך החשיכה.