אמש נורה למוות גבר בן 54, תושב טובא זנגריה. הוא הנרצח ה-181 בחברה הערבית מתחילת השנה. במקביל, צעיר בן 24 נפצע באורח בינוני-קשה מירי בלוד. אלה עובדות נוראיות, אסוניות, שמעידות על כישלון קולוסאלי וחוסר אונים של גופי האכיפה, בראשם משטרת ישראל.
שני המקרים הללו דווחו בשלב מאוחר של היום, ולא הספיקו להיכנס לסדר היום של המהדורות, וכך יצא שבמקום טרגדיה, קיבלנו פארסה: מול המציאות הפלילית העגומה המתמשכת, קיבלנו הצצה מדהימה לפעולות של הדרגים הכי גבוהים במערכת אכיפת החוק, להצעות הביזאריות שעולות על שולחנם, ולעומק הטרלול שבו נתונה מדינת ישראל.
אז במה עסוקה בימים אלה המערכת? בין היתר בפקודה שעליה חתום המפכ"ל, שמגדירה מחדש למי צריך להצדיע, ומבטלת את החובה כלפי גורמים בכירים ממדינות זרות, שופטים ושרים - חוץ מאחד, השר הממונה, איתמר בן גביר. יכול להיות שיש לכל זה הסבר רציני, מקצועי והגיוני, מי יודע, אבל אפילו המשטרה לא טרחה להציג אותו או להעמיד פנים שהוא ישנו.
לכן השאלה היא איך זה נראה על המסך. זה לא סיפור על דיקטטורה. במהותו זה פשוט סיפור מטופש ודי פתטי על כבוד. הוא נראה כמו עוד אפיזודה במערכת יחסים מגוחכת וליצנית בין שר רודף כבוד למשטרה חנפנית. למה זה מצחיק כל כך? מפני שנראה כאילו לא מדובר באנשים שאמונים על שלומנו וביטחוננו, אלא על ילדים שעסוקין במשחקי אגו שזקוק לחיזוק. ולכן גם הסיקור בהתאם: אפילו כמה מהכתבים והמגישים ממש התקשו להסתיר את השעשוע וגלגולי העיניים. לראות ולצחוק או לבכות?
אמרנו ילדים? מה תגידו על שר, שלפי הפרסום של יוסי מזרחי בקשת 12 התקשר בשבת בבוקר לנציבת שב"ס והציע לה לסגור את המים החמים לאסירים ביטחוניים? כאן אנחנו כבר מעבר לאינפנטיליות. כאן אנחנו בתחום חדש לגמרי של חוסר הבנה של גבולות הכוח או עיקר וטפל, כאילו ילד בן שש עומד בראש המערכת. עזבו רגע את הפוליטיקה, זה דיווח על קריקטורה.
אחת הצרות במדינה עם פוליטיקה כה מופרעת היא שתמיד יש לאן לרדת, והמדורות של אמש הציעו לכל המעוניין תחתית מאוד נמוכה: חברת הכנסת לימור סון הר מלך, חברת מפלגתו של השר שהיא גם חברה בקואליציה, תועדה באירוע למען רוצח התינוק עלי דוואבשה והוריו, סעד וריהאם, גייסה עבורו כספים וכינתה אותו "קדוש" ו"צדיק", ואמרה כי היא בטוחה שהוא חף מפשע. זהו שלב חדש בקמפיין המחליא למען הרוצח, ששותפים לו חברי כנסת, כולל במפלגת הליכוד, ורבנים בכירים. אם האייטמים על בן גביר הולידו גלגול עיניים ואפילו שעשוע על המסך, האייטם על סון הר מלך, שאין כמעט מילים שאפשר להטיח בו, התקבל בשאט נפש באולפנים, ובבית - רק דרבן רק את רפלקס ההקאה. וכך נראה סדר היום שלנו, בין הקריקטורה לבחילה.
בקטנה:
ובכל זאת, נקודת אור: הכתבה החמודה של אתמול שודרה בכאן 11, שם נערך ריאיון עם "שמעון ארטיק" הפורש, מוכר הארטיקים הידוע של חופי תל אביב, איש ססגוני, המוכר בזכות הצירוף שאותו המציא: "אני הולך". הכתבה ליוותה אותו בשבוע האחרון של העבודה, במפגש עם אנשים על החוף, שאותו הוא מתבל בחרוזים מחוספסים וכמובן בטעמים מתוקים. האייטם הזה השפריץ שמחה. לכן, למילים "אני הולך", היה הפעם אפקט מצנן במיוחד.