תומאס דמאנד יצר עבודה בהשראת המהפכה המשטרית בישראל, והתוצאה היא של איפוק וכוח

זה היה החורף הקר ביותר אי פעם. בעלי חיים רבים מתו בגלל הקור.
הקיפודים, שהבינו את המצב, החליטו להצטופף יחד כדי להתחמם. בדרך זו הם הצליחו לשמור על חום גופם, אך הקוצים של כל אחד מהם פצעו את האחרים.
לאחר זמן מה, הם החליטו להתרחק אחד מהשני והחלו למות. בודדים וקפואים.
הם היו צריכים לבחור: או שיקבלו את הקוצים של חבריהם או שיעלמו מכדור הארץ.
בחוכמה, הם החליטו לחזור ולהצטופף יחד.
הם למדו לחיות עם הפצעים הקטנים שנגרמו להם ממערכת היחסים הקרובה עם חבריהם על מנת לקבל את החום שהגיע מהם. בדרך זו הם הצליחו לשרוד.
(משל הקיפודים)

בשבוע השני של ינואר, מוצאי שבת אחת ומעט אחרי הצגתם של חוקי ההפיכה המשטרית (ועוד בטרם נקראה כך), התקבצו להם אלפים בכיכר העיר להפגין. הסנטימנט באוויר היה של שעת חירום, אף על פי שטיבו עדיין לא היה ברור דיו למתכנסים. כאילו כדי להוסיף למרה השחורה, חשכו השמיים עוד יותר וגשם עז ניתך על ההמון. אלפי מטריות נפתחו, מסוככות על הבאים. אני, מטופל בשני ילדים קטנים וללא מטרייה, נסתי על נפשי. בבית, ודרך עיני הרחפנים, ראיתי את מה שהיה מאוחר יותר לדימוי איקוני של רצף מטריות אין סופי: גשטאלט גיאומטרי מרהיב ומבריק (מגשם) של פוטנציאל סולידרי של המון, שמסתיר, הו כמה אירוני, את ההמון.

בשבוע השני של ינואר, מוצאי שבת אחת ומעט אחרי הצגתם של חוקי ההפיכה המשטרית (ועוד בטרם נקראה כך), התקבצו להם אלפים בכיכר העיר להפגין. הסנטימנט באוויר היה של שעת חירום, אף על פי שטיבו עדיין לא היה ברור דיו למתכנסים. כאילו כדי להוסיף למרה השחורה, חשכו השמיים עוד יותר וגשם עז ניתך על ההמון. אלפי מטריות נפתחו, מסוככות על הבאים. אני, מטופל בשני ילדים קטנים וללא מטרייה, נסתי על נפשי. בבית, ודרך עיני הרחפנים, ראיתי את מה שהיה מאוחר יותר לדימוי איקוני של רצף מטריות אין סופי: גשטאלט גיאומטרי מרהיב ומבריק (מגשם) של פוטנציאל סולידרי של המון, שמסתיר, הו כמה אירוני, את ההמון.

לעבודה מוזמנת עבור "גמגום ההיסטוריה", התערוכה שלו במוזיאון ישראל, בחר תומס דמאנד את הדימוי של ליל המטריות. נקודה ארכימדית כאמור, ובאופן לא יאמן גם אחת מיני רבות בהיסטוריה הקצרה של הטרלול התרבותי, חוקתי, אתי, אתני, ומה לא, שעובר על מדינת ישראל. את מלוא הפריים תופסות מטריות מוארות באור פנסים קלוש ונוגה. שני דגלי ישראל נטולי מגן דוד ועוד אחד לבן בוקעים מביניהן ופוצעים אנכית את האחידות האופקית. הצבעים של המטריות שונים, ישנן זהובות שמרפררות לפי דמאנד לכיפת הסלע, וישנה אחת בצבעי הגאווה, ישנן אדומות שמסמלות ילדים, וישנן כאלו עם צבע הדגל של פלסטין.

הפרקטיקה של דמאנד עושה שימוש בצילום כפרוצדורה משטיחה שנותנת נפח נרטיבי, אלגורי והיסטורי: ההתחלה היא צילום, כמעט תמיד חלל ארכיטקטוני חף מנוכחות אדם. חלל שלעולם מסתיר בין כתליו התרחשות שהייתה וחדלה. כך למשל צילום של חדר הבקרה הנטוש בפוקושימה לאחר אסון הכור, או צילום של החלל לאחר נסיון ההתנקשות בהיטלר ב-1944. בעזרת הצילום בונה דמאנד דגמים מנייר בגודל אחד לאחד של החלל המתואר ואז הוא מצלם אותם, נאמן עד כמה שאפשר למקור, הצילום היה לפסל שהיה לצילום.

אבולוציה שכזו מאפשרת לדמאנד לדלג בין פרוצדורות טקטיות של דו מימד ותלת מימד: כמעט תמיד לבוא חשבון עם אמת או בדיה ולשאול שאלות שנוגעות לעצם קיומו של הצילום כמכשיר נפח של תודעה ציבורי. הצד השני של אותו מהלך פנים אמנותי הוא היכולת של דמאנד לנסח "זירת התרחשות", מאין הכנה להצגה שאולי התרוקנה מתוכנה אך יכולה להתמלא כהרף עין מחדש: שני קצוות, עבר ועתיד, שיורדים לרזולוציות רגשיות, שמעוררים חשיבה, שמהדהדים גם סיפור, או אם תרצו - סאבטקסט. פוליטי, בטח פוליטי, אבל לא פחות מכך - גם אנושי.

אז מה כל-כך מעניין אותי בצילום של ליל המטריות? מדוע הוא שונה לטעמי מיתר העבודות של דמאנד? התשובה נעוצה בשני גורמים דיכוטומיים לכאורה, השטחה שמספרת סיפור של עומק. מחיקה שמעלה הגיגים מטאפוריים מרובים. איון שמייצר נוכחות. כל אלו מתקיימים בעבודה. חלקם ברובד מסומן וגלוי - צבעי המטריות או דגלים, אבל רובם, ברובד סמוי מן העין תרתי משמע, מתחת למטריות ובראשם של הצופים.

ליל המטריות עבורי הוא תחילתה של מוביליות תרבותית. תנועה פיזית של אנשים שמתקבצים לכדי מסה. מדובר על מהלך של תגובה; מדובר על מהלך של התגוננות ואולי מעבר להתקפה. אני חושב על תאי גוף שנחלצים לעזרה בשעת חירום; מתניידים לאזור פגוע כדי לתת מענה. ההתכנסות באותו ערב גשום הייתה בדיוק כזו. טיב הנזק עדיין לא נאמד - הוא עדיין די מופשט - אבל התנועה מתחילה. התכנסות של ציבור כזה, להבדיל מתאים, איננה מובנת מאליה כלל. הגוף עדיין מבולבל ומוח אַין. בקרב ציבור בועתי ועצמוני במחשבתו, שחש עצמו מובדל ואולי מוגן, מסורתית בשנים האחרונות תנועה שכזו הייתה לא פחות ממופרכת. המסה האנושית באותו ערב מחלה על נוחיותה האינטלקטואלית לטובת תחושה, אינסטינקט בסיסי של הישרדות; הדהוד, כמעט אורגני אומר, בהקשר לגוף, של סכנה מוחשית.

ואז בא הגשם (מטאפורה לאסון שמתגשם? קל) הרגע של פתיחת מטריות הוא רגע מכונן. ודמאנד מזהה אותו. בדוקטרינות הישרדות, החל מבעלי חיים וכלה בצבאות לוחמים, מדובר בסימן ברור של מגננה. הטווס יפרוס נוצותיו, הצב ייעלם לתוך שריונו, הקיפוד יתכדרר בקוציו, וצבאות יצופפו שורותיהם ומגניהם. כולם ממתינים למכה שבדרך. פריסת המטריות יכולה אם כך להתפרש כפאסיבית, אולי אף מסמנת חולשה. האם מראה אלפים עומדים רטובים נוכח איום איננו מרשים יותר? אולי. דמאנד בוחר לראות ולהראות באותה פריסה דואליות מתמדת.

וכך, הצופים בצילום של גג המטריות המטריות המרהיב מוזמנים לראות ניסוח גיאומטרי מרהיב של מגננה, אבל גם, כידוע, מטריות הן שפיציות ותמיד הצטיינו בהוצאת עיניים לאחרים - להלן מתקפה. הוא בוחר, אולי בפעם הראשונה, להכניס סובייקטים בפריים ומצליח, מעשה קוסם, להסתיר אותם. הוא בורא עולם של התרחשות מתחת - סאבטקסט, ועולם של מעלה - טקסט. הצילום של דמאנד מפלרטט איפוא עם איפוק וכוח, עם אימה וחוסר ודאות ועם תגובה. והוא מצביע על פורמליזם של צפיפות וחוסר נעימות יחסית כתגובה חיסונית.

בדברי ימי המחאה כנגד ההפיכה המשטרית ייזכר ליל המטריות בעיקר כראשון. כמופע ויזואלי, כמסמן שעדיין לא עמד על טיב מסומנו. לטעמי הבחירה של דמאנד באירוע מחדדת את האפשרות לראות אותו כצומת מרכזי ומטאפורי; כרעשים שפועלים ברבדים ססמולוגים שונים. כתובנה מאיימת שבמידה ולא נידקר ואולי נדקור ביחד, נמצא עצמנו מתים לבד.