לכל שחקן פוקר יש רמז מסגיר. Tell בלעז. איזה שיעול, גירוד או חיוך שחושף את חוזקת היד שלו. ירון לונדון חושף את החולשות שלו דרך העברית. גם בגיל 83 הוא רהוט ולכיד יותר מהישראלי הממוצע, ולמעשה גם יותר מהפרופסור הממוצע לדקדוק עברי. זו הסיבה שכשהוא אומר "מסתבר" במקום "מתברר", כמו רוב דוברי העברית, ברור שמשהו הוציא אותו קצת משיווי משקל. "מסתבר שבאמת יש הרבה מאוד אידיוטיות בעיתונות. הרבה. גם אידיוטים", הוא אומר למצלמה כשהוא נזכר איך תקפו אותו בכלי התקשורת בפרשת "תפיסת השד שלא הייתה". הוא מוכן להבהיר את הפרטים אבל לא מוכן להתנצל. טרול מקצועי או גאון? סביר שגם וגם.
כמו בהרבה מקרים, גם במקרה הזה ירון לונדון צודק. התקשורת הישראלית מלאה באידיוטים ואידיוטיות, וזו גם הסיבה שזה היה כל כך מרענן לראות כיצד אחד מהערוצים המסחריים פינה אתמול את רצועת הפריים טיים לעיתונות ברמה גבוהה. גם שונאיו הגדולים ביותר של לונדון (ויש רבים כאלה) לא יטענו שהבעיה שלהם איתו היא מנת המשכל שלו. אף אחד גם לא יעז לטעון שהאנשים שעשו את הסרט עליו, אביגיל קוש וישראל רוזנר, חשודים באידיוטיות.
וזה לא שמדובר ביצירת עיתונות מושלמת. רביב דרוקר התגאה שצוות "המקור" ליווה את לונדון במשך חמש שנים כדי ליצור את הסרט, אך נראה שלמרות הזמן הרב שהיה להם - מערכת "המקור" לא באמת הבינה מה היא רוצה שהסרט הזה יהיה. לרגעים נראה שמדובר בהספד לאדם חי, כשהמצלמה מנסה רק לתפוס כמה מילים חכמות אחרונות של זקן השבט הצלול. במקרים אחרים נראה שהיוצרים רוצים להציג ביוגרפיה מקיפה של האדם, אך למעשה מתעלמים לחלוטין מחלקים מרכזיים מאוד בקריירה שלו, ובמקום מתעסקים דווקא בקטעים צהובים על חייו האישיים.
ייתכן שהאיש שטשטש את המרחק בין חלטורה לקולטורה - במובן הכי חיובי שיש - לציבור בישראל במשך שנים ראוי בדיוק לסרט שכזה. יותר סביר שבאקלים התקשורתי שקיים כרגע בערוץ 13, שמדשדש ברייטינג אפילו מול ערוץ 14 המושמץ, לא באמת יכולים להימנע מכניעה לסנסציות, גם אם מדובר בכאלה שכבר מיצינו מזמן. שוב "חושפים" את הבן שנולד מחוץ לנישואין, שוב חוזרים לריאיון "השוביניסטי" במעריב, שוב הפרצוף ההמום של גאולה אבן כשהיא צריכה לשמוע את המנחה לצדה מסביר שאין שום דבר קדוש בחזה נשי. בשביל זה צריך להתלוות חמש שנים לירון לונדון? לא מספיק ויקיפדיה?
אז במקום לדבר עם אחד מאנשי הרוח הכי משמעותיים שקמו בישראל על המצב הנוכחי בישראל, על התרבות המקומית, מצב העיתונות וכמובן המהפכה המשטרית - הסרט של רוזנר וקוש חזר שוב ושוב ל"פרשיות" דווקא מהעבר הלא רחוק. האמירה המטומטמת על תפיסת השד, וכמובן הפוסט הוויראלי בפייסבוק בו טען כי הוא לא מרגיש כלום כלפי הנספים באסון מירון. ניכר שעל הפוסט הזה הוא באמת מצטער, ובעיקר על הריאיון שהוא נתן אחריו והבהיר כי הוא חש שהוא והחרדים הם לא בני אותו עם. לא בטוח שהוא מתחרט על הדברים עצמם, אבל אפילו אדם שנהנה להיות במרכז תשומת הלב היה מעדיף להימנע מהתגובות שהוא קיבל באותו אירוע.
החזרה לסיפור הזה הביאה את רגע השיא של הסרט, שאורכו כמעט שעה נטו. לונדון מסביר לרוזנר, אותו הוא מכנה בחיבה "דוס", כמה שהסיפור הזה יצא מפרופורציה לדעתו. זה גם הקטע היחיד בו לונדון מתעצבן באמת. הוא מתעצבן כי הוא הבין שהוא שגה בחישוב כוחה של הרשת. זה לא טקסט שהוא היה מפרסם ב"ידיעות אחרונות". במקרה הזה הוא פשוט התיר את חרצובות לשונו במרחב הווירטואלי בלי שאיזה עורך טוב לב יעצור אותו, ויגיד לו שההשוואה בין חרדים לבין בעלי חיים אינה מוצלחת, בלשון המעטה, בטח ביום בו התרגש אסון כבד על החברה החרדית.
אלא שבדיעבד, לונדון אולי היה לא מנומס ולא מעודן - אבל הוא לא טעה בזיהוי הקרע שבין החרדים לציבור הכללי בישראל. את התוצאות של הקרע הזה ראינו בערב יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף. לונדון לא אמר שהוא שונא את החרדים, אלא שהוא אדיש אליהם. במובנים רבים הוא כבר הגיע לסוף המסע הרגשי שעוברים כעת הרבה חילונים בישראל, שמפסיקים להכיל את העריצות הדתית ודורשים חלוקת כוחות חדשה. ירון לונדון הוא האיש שצעק "כוס אמוק" לאנשים שאמרו לו "אחים אנחנו" עוד הרבה לפני שזה היה באופנה. בגיל 83 קשה לו להגיע להפגנות בקפלן, אבל הוא הרוח החיה שמאחוריה.
אין בטלוויזיה שלנו היום אנשים כמו ירון לונדון. אנשי דעה חסרי פילטרים, שלא מפחדים שיבטלו אותם. בסרט אנחנו רואים רק נגיעות מהאישיות החריפה הזאת, ובמקום קיבלנו מור"ק צבאי לא מעניין במיוחד שלונדון סיפר לנכדיו, שבעצמם נראו לא מתעניינים כל כך בסיפור על השופר של הרב הצבאי במלחמת ששת הימים.
הסרט הצליח להתעלם מכמה נקודות מרתקות מהעבר של לונדון. היה מעניין לשמוע על המכות שהוא החטיף לפעיל כך, הרבה לפני שמישהו האמין שנציג התנועה המגונה יהפוך להיות שר בכיר בממשלה; ההשפלה בשידור חי שעשה לנסים סרוסי אל מול ההתבססות של המוזיקה הים-תיכונית במיינסטרים הישראלי של ימינו; הקשר עם מוטי קירשנבאום, התקופה בידיעות אחרונות, ברשות השידור, החלטורות כשחקן - יותר מדי דברים מהותיים למדי שהסרט דילג עליהם, והתעסק במקום בקטעי ארכיון לעוסים למדי.
מי שכן הצליחה לחדש, ואף הצליחה להוציא תגובות אותנטיות מלונדון, הייתה זוגתו מיכל זמיר (בתו של ראש המוסד לשעבר צבי זמיר), שסירבה להיכנס לדמות בת הזוג המפרגנת שמגיחה מול המצלמה לומר כמה מילות חסד. בעוד לונדון הציג חזות דיפלומטית והחמיא לקולגה אמנון לוי, שתוכניתו החליפה את "לונדון את קירשנבאום" אחרי 16 שנים, זמיר תקפה את יוסי ורשבסקי (אז מנכ"ל רשת 13) ואת הנחת היסוד של הטלוויזיה המסחרית כולה לפיה "אנשים הם מטומטמים, וצריך, כדי לרכוש אותם, להוריד כל הזמן את הרמה". זמיר לא ידעה אז כמה היא צודקת. לפני חמש שנים ירון לונדון נזרק מערוץ 13 בגלל רייטינג. אירוני שהם מנסים לקושש רייטינג בעזרתו היום. חמש שנים אחרי אותו מונולוג נוקב, תוכניות האקטואליה של רשת יכולות רק לקנא במספרים שהיו ללונדון בימיו היפים. בהרבה מובנים, הסרט הזה הוא דרכו של הערוץ להתנצל בפני לונדון, ובעיקר כלפי הצופים שלו.