נאמר זאת כך, ביחס להרבה אירועים אחרים בהיסטוריה הישראלית, למי שמתעניין במלחמת יום הכיפורים לא חסר במה לצפות, בטח בימים אלה שבהם מציינים 50 שנה לאחד האירועים הנוראים בתולדות המדינה. יש שפע תוכן מכל עבר (כולל פרויקט מיוחד ויפה כאן בוואלה), שמצטרף להררים של תכניות, כתבות וסרטים שעולים על פני השטח מדי שנה לקראת אוקטובר. אבל "האחת", ששודרה השבוע בתאגיד השידור הציבורי, היא לא עוד סדרה תיעודית על המלחמה. היא משהו אחר.
הסדרה התיעודית שיצרו עיתונאית ידיעות אחרונות סימה קדמון ואמנון רבי, וביים איש "עובדה" לשעבר גלעד טוקטלי, חוזרת אל הסיפור של טייסת 201 במלחמת יום הכיפורים. מקובל לתאר את סיפור המלחמה דרך עיני חילות המודיעין והשריון או כוחות החי"ר, תוך התמקדות בשאלת ההתרעה וכמובן במפגש המפתיע הראשוני עם המתקפה. הרי את הכאוס המוחלט של הימים הראשונים למלחמה, שיירות הטנקים ברמה וההתקפות על המעוזים בתעלה לא בהכרח רואים בחדות מתוך הקוקפיט. אלא שחיל האוויר, עם ההערצה הישראלית אליו והישגיו במלחמת ששת הימים, מספק מטאפורה מושלמת לממסד שעף קרוב מדי לשמש רק כדי לגלות שגם הוא יכול להתרסק.
"האחת" בנויה כביכול לפי תבנית מוכרת ולעוסה: דוקו צבאי הכולל שיח לוחמים וראשים מדברים הוא לעתים קרובות ז'אנר שמתקשה להתעלות מעל לבינוניות, לשפה הפנימית ולנוסחאות סטנדרטיות, ורק לעתים רחוקות הוא מצליח להתגבר על הסיפור ולהציג תובנה עמוקה יותר על החברה. אבל "האחת", בהישג שהוא לא פחות מפנומנלי, מצליחה לעשות כל כך הרבה יותר.
קודם כל מבחינה ויזואלית, "האחת" היא אחת הסדרות התיעודיות המרשימות שהוצגו כאן. לא רק ברמת השחזורים והאילוסטרציות שמלווים כל ריאיון, אלא גם ובמיוחד עושר ארכיוני. היקף התיעוד מתוך בסיס הטייסת בחצור, מהקרבות או מהשבי מרשים עמוקות, אפילו שלפעמים האפקט הכי חזק נובע פשוט מהצמדת פני המרואיין לתמונה שלו מלפני 50 שנה בדיוק.
אבל זאת רק המעטפת, הדבר החשוב באמת נוגע לאופי יוצא הדופן של הסדרה. את "האחת" מובילה כאמור קדמון, שהיא מראיינת בחסד אבל בעצם אחת מהחבר'ה: היא הייתה פקידת המבצעים של הטייסת בשנים הגורליות, ולכן היא מכירה את המרואיינים שלה הכי מקרוב שאפשר, ובהתאם הם מוכנים לפתוח בפניה את הכול. האינטימיות הזאת מאפשרת צלילה לרזולוציה מדהימה של רגעים, התרחשויות, שיחות וסיפורים פנימיים, כמו גם לכנות יוצאת דופן. בהתאם, היא גם מאפשרת לקדמון, כמספרת, למתוח את הסיפור, ולהקדיש זמן משמעותי לאירוע מחולל - שבאופן בלתי נתפס נשכח לגמרי - כמו מחדל הפלת המטוס האזרחי הלובי והריגתם של יותר ממאה אזרחים חפים מפשע - שאירע בכלל כחצי שנה לפני המלחמה. קדמון מציבה באופן משכנע מאוד את התקרית הזאת כהקדמה לכשלים של יום כיפור, לחקירות השבי ולטראומות של הטייסים עצמם, ולמעשה גם חותמת את הסדרה בחזרה אליו ולאנשים מאחוריו.
יש בורות שעלולים להיפער בריאיון בין מכרים: סנטימנטליות, חנפנות, הנחות חבר, חוסר כנות. "האחת" לא נופלת אליהם. היא לא מפחדת להביט על הכישלונות המבצעיים או המוסריים או על תחושות שלא נעים להודות בהן, כמו חרדה, חוסר תפקוד או טעויות קריטיות בשיקול הדעת. זו צלילה מרהיבה, כנה ואינטימית אל מתחת לעורו של חיל האוויר, שלא מתביישת להצביע על היוהרה, הבלבול והמחדלים שליוו את המלחמה - אבל גם מנסה להבין את בני האדם מאחוריהם, תוך קילוף של כל הקליפות: בין אם זה רון חולדאי שמודה בעלבון שנבלע במשך עשורים, איתן בן אליהו שנאלץ להתמודד עם ההשלכות של טיסה שהוביל, או גיל רגב שחותם את הסדרה במונולוג סיום מטלטל.
במילים אחרות, "האחת" לא רק שופטת, אלא מצליחה להאיר את האדם שמתחת לקסדה. חשוב יותר: היא מצליחה לפרוס דרך הסיפורים האלה את קשת סיפור האנושי והלאומי כולו - קשת שמתחילה בביטחון עצמי מופרז, וממשיכה עם התרסקות בקרקע המציאות, עוברת בחוסר אונים, טעויות עם מחיר כבד, וההתמודדות עם האסון והפוסט-טראומה.
מעניין להשוות את "האחת" לסדרה התיעודית על סיירת מטכ"ל (גם בה היה מעורב טוקטלי), שגם היא עלתה לאוויר השנה. בשני המקרים, הסדרות הטילו זרקור על יחידות צבאיות עם אתוס של בני אלים, שהיוהרה האינסופית המובנית בתוכו התפוצצה להם בפרצוף. במלאת 50 שנה למלחמה שלימדה שאנחנו לא בלתי-מנוצחים, הדוקו של 2023 מציג התפכחות מהקונספציה.