"עניין של מזל" הוא סרטו החדש של וודי אלן, וזה לא באמת מזיז לאף אחד. עקרונית, מדובר באחד היוצרים האמריקנים האהובים בתולדות הקולנוע, אבל תנועת ה-#MeToo הזכירה למספיק אנשים שמדובר גם באדם שעשה כמה דברים דפוקים מהיסוד, מה שסילק את אלן מהוליווד לאלתר, בשעה שכוכבים רבים הביעו חרטה על ששיתפו איתו פעולה אי פעם. מי שהיה מביים מדי שנה סרט בהשתתפות הכוכבים הכי גדולים בהוליווד התדרדר ליצירת סרטים שאיש לא ראה אותם או שמע עליהם, בהשתתפות שחקנים שאיש לא מכיר את שמם.
זאת הייתה מפלה מפוארת של איש שימי הזוהר שלו ממילא היו מאחוריו. הרי גם לפני שהוליווד הגברית והקפיטליסטית החליטה שהטרדות מיניות זה למעשה לא סבבה, הסרטים של אלן איבדו כל שמץ של טעם וריח. וזה אולי היה נסבל - אפילו כיפי מאוד - כשהשמנא והסלתא של הוליווד השתתפו בכל סיפורי הצרות-של-עשירים הבנאליים שלו, אבל אף אחד מהם לא מוכן לבוא יותר, ולכן אלן טס עד צרפת כדי למצוא כמה שיסכימו לשחק איתו.
"עניין של מזל" הוא סיפורה של הצורה הגיאומטרית המסוכנת ביותר: משולש האהבה. זה מתחיל באישה צעירה ויפה שהולכת באבניו מונטיין שבפריז: זוהי פאני, אשת חברה שנשואה לז'אן, שהתעשר בנסיבות מסתוריות ומחשידות. פאני נתקלת במכר מימי התיכון בשם אלן, סופר עני שתמיד היה דלוק עליה ולא העז לומר לה מילה. אבל עכשיו הוא מעז, והשניים פוצחים ברומן די סוער. הבעיה? ז'אן לא טמבל, ומהר מאוד הוא מבין מה קורה מתחת לאף שלו, ומחליט לפעול בהתאם.
וזה באמת מאוד לא מעניין. סיפור האהבה נטול חשמל, אנרגיה או סקס אפיל, הדרמה של האישה הבוגדת מול בעלה הנבגד תפלה כמו עוף מכובס. "עניין של מזל" אינה עוד קומדיה של וודי אלן (איש שאחראי לכמה בדיחות אייקוניות), וכשהוא כן מנסה להצחיק התוצאה היא לא יותר מכמה צחקוקים רפים ברחבי האולם. כשהסרט משתנה מדרמת זוג-נשוי-ומאהב-באמצע למותחן, מתווספים אליו עוד כמה מיליגרמים של עניין, אבל זה לא מספיק כדי להפוך את "עניין של מזל" לסרט שראוי לבזבז עליו 40 שקל ושעה וחצי.
לתוך כל המלודרמה הזאת, אלן מוזג כמה תובנות על מזל, אקראיות ואירוניה. הוא לא עושה את זה בעידון, ובאופן כללי, אני מעדיף סרטים שיודעים מה הם ופועלים בהתאם. "עניין של מזל" הוא לא סיפור חכם על האקראיות הבלתי נסבלת של הקיום האנושי, הוא סיפור על אנשים עשירים עם ליבידו, וככזה הוא יכול היה להיות נפלא אם מישהו מהעוסקים במלאכה היה ער במהלך הצילומים, אבל הסרט, כך נראה, בוים על אוטומט.
האוטומטיות הזאת הייתה נסבלת - אפילו חיננית - כשהתסריטים של אלן היו מבריקים כמו "חנה ואחיותיה" או "פשעים ועבירות קלות" (האחרון מזכיר את הסרט הנוכחי, וההשוואה לא עושה איתו חסד), אבל כאן מסתמן שאלן פשוט מצא עותק מאובק של תסריט ישן שכתב, שלח לתרגום וביקש שמישהו יניח לדמויות אייפון ביד.
אלן תמיד ידע איך ללהק את השחקנים הנכונים שיידעו לעשות חסד עם כל שורה שכתב, ואין שום סיבה שזה לא יעבוד עם הקאסט הצרפתי שאסף לכבוד ההרפתקה הפריזאית שלו. לו דה-לאז' מתוקה ואמינה בתפקיד הראשי, נילס שניידר סקסי יותר מהנהוג בסרטי הבמאי בתפקיד המאהב הבוהמיין ומלוויל פופו עושה עבודה יעילה בתפקיד הבעל העשיר והמנוול. מבחינתי, מצטיינת הקאסט היא ואלרי למרסייה, בתפקיד האמא החטטנית של הגיבורה שנהיית לבלשית בעל כורחה. אני רוצה לדמיין שאלן ייעד את התפקיד במקור לדיאן קיטון (הפריזורה שלה היא ההוכחה החותכת ביותר שאני צריך), אבל למרסייה עושה עבודה טובה בדיוק כמו אותה אנני הול מיתולוגית.
הצילום הוא מעשה ידיו להתפאר של ויטוריו סטוררו, פעם הצלם הגדול ביותר בקולנוע ("אפוקליפסה עכשיו", "הקיסר האחרון"), ובשנים האחרונות מתפקד בלעדית כאיש היחיד שמכניס צבע ודינמיות לסרטיו של וודי אלן. אבל גם הוא לא מצליח להפוך את האירוע הזה לרלוונטי. וזאת, כנראה, הסיבה שבגללה כל ביקורת על סרט של אלן, מעתה ועד עולם, תתייחס לסקנדלים שקשורים לשמו של האיש ומשקפי הענק: אין עוד דרך לדבר עליהם בלי להשתעמם למוות. עכשיו, כשהוליווד התנערה ממנו, קל יותר לראות שלמעשה, כבר 20 שנה הוא פשוט נתמך באנשי מקצוע טובים שהצליחו, במידות משתנות של הצלחה, להסוות את העובדה שימי הזוהר שלו מאחוריו.
הכתרת יוצרים אלו ואחרים כ"גאונים" לעיתים קרובות עושה יותר נזק מתועלת, ואלן הוא ההוכחה: בשנות השבעים והשמונים הוא הנפיק כמה יצירות מופת, בשנות התשעים עשה לא מעט סרטים טובים, ובשנות האלפיים בעיקר הביא המון סלבים לאתרים אירופאיים שונים בתקווה שזה יעשה לנו נעים. זה הכול. אין צורך להמשיך משם. לא לנו הוא חייב דין וחשבון - לנו הוא חייב קולנוע חכם, מבדר ומעניין, ואת זה אי אפשר למצוא ב"עניין של מזל".