מדינת ישראל נעלמה. יש לה עדיין מוסדות רשמיים ודגל, יש לה בנק מרכזי, יש לה המנון. יש לה שגרירים ברחבי העולם ואפשר אפילו לטוס אליה (אם תסכימו לשלם מספיק), אבל במובן המהותי של מדינה היא בחזקת נעדרת. היא לא עונה למשפחות שכולות ולא למשפחות נצורות, לא לחיילים שגויסו וגילו שהארוחה שלהם היא שקית במבה, ולא למי שמחפשים נחמה, שביב מידע, משהו שיפיג במעט את הכאוס. נבחריה, מנהיגיה, האנשים שאמורים להוביל אותה ברגע הנורא ביותר בתולדותיה, נעלמו כלא היו. הם מקליטים הודעות מצולמות על רקע הקריה, מפריחים מילים ריקות או במקרה הגרוע עושים זאת בשידור חי - ונמלטים מיד לאחר שסיימו את דבריהם.
האזרחים שלה, שעוברים בימים האחרונים סיוט שילווה אותם לשארית חייהם, הם היחידים שמתפקדים. הם נלחמו באקדחים מול חוליות מחבלים, גייסו את עצמם ואיתרו את משפחותיהם בתוך תופת בלתי ניתנת לתיאור, הם מגייסים תרומות, מאתרים ציוד טקטי נדרש ללוחמים ואוכל לתינוקות, משנעים ציוד מצפון לדרום, מקשרים עובדים סוציאלים ופסיכולוגיים למי שזקוקים לשירותיהם, מארגנים הסעות, מייצרים הסברה ברשת, מחזקים ומעודדים את מי שלא יכולים להכיל את כל מה שקורה כאן. הדיסוננס המטורף הזה הוא גם הסיפור התקשורתי. כבר שלושה ימים שאולפני הטלוויזיה מנסים לגשר על המחסור בגורם אחראי כלשהו, ונאלצים להסתפק במסבירים מקצועיים או בקשקשני אולפנים.
הסיסמה המוכרת ביותר בימים האלה היא שמה שהיה לא יהיה, אנחנו עומדים בפני מציאות חדשה. ובכל זאת, במשך יותר משעתיים רצופות במהדורות המרכזיות - כשבקיבוץ בארי נפסק פינוי הגופות כי אין מספיק כוח אדם כדי לפנות את כולן, כשאחת למספר דקות צץ עוד דיווח על חשש לחדירת מחבל או לאירוע בטחוני בצפון, וכשנחשפים עוד ועוד סיפורים קורעי בטן ולב על משפחות שלמות שנטבחו וישובים שנמחקו - המשיכה הכתובית הישנה והאיומה "מיד נאום ראש הממשלה" ללוות את השידורים. כאילו דבריו לא היו יכולים להגיע בארבע או בחמש או חלילה בדמות ראיון באולפן, כאילו למילה "מיד" אין משמעות והטיזינג לא מפזר עוד מלח על הפצעים. כאילו אי אפשר פשוט לעבור לדבריו כשיופיע, כמו עם דובר צה"ל או מנהיגי האופוזיציה או הנשיא.
ישראל השתנתה, זה כבר ברור לכולנו. התעוררנו משנים של התפוררות מוסדות חיוניים, מהיבריס בטחוני ומפירור חברתי לאסון נורא. ובכל זאת, דבר אחד לא השתנה: שעות של ציפייה לנאומים חלולים ואחריהם ניסיונות לפרש אותם, כאילו הדובר לא חייב לנו תשובות. כאילו הידיים לא רועדות והדמעות לא זולגות והלב לא מפסיק להלום. חברי הממשלה הספורים שהואילו סוף סוף להגיע לאולפנים המשיכו גם הם במסרים החלולים והמנותקים על מחיקה והשמדה, על מה שהולכים לעשות, על מה שהאויב יחטוף. וגם אם כל זה נכון, גם אם מתישהו בעתיד נתעורר ליום שבו מעבר לגבול לא מתנהל ארגון רוצחים מתועב, לא זכור שהצבענו לנביאים. יונית לוי והילה קורח דווקא ניסו להבין מבין הקלישאות מה כל זה אומר עכשיו, לקבל איזושהי אמירה שמעבר לכלום החלול שמפוזר כאן, אבל זה עדיין מעט מדי.
הראיון של יוסי שלי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, במהדורה המרכזית היה שיא של מציאות שלא יכולה לחזור על עצמה. במשך 20 דקות ישב פקיד בכיר בשירות הציבורי מול המצלמות ושיקר: "המצב הכלכלי מצוין", "אין חוסרים בציוד", "השרים מופיעים בכל מקום". הממשלה תפקדה מצוין, האזרחים מקבלים מענה לכל שאלה ו"הייתה את המסיבה שתרמה לכל הכאוס". רק כשהצליח לשבור שיא של אבסורד ותקף את אנשי האולפן על כך שהם "מורידים את המורל של העם", התעוררו סוף סוף יושביו מהבהייה בטלפונים שלפניהם - והחלו להטיח בו עובדות. זאת פרקטיקה מעליבה ולא מכבדת כבר שנים, עם כל הכבוד הראוי לצורך של כולם להתעדכן. פאנל של עיתונאים חייב לעצור מרואיין שמשקר לצופיו כבר אחרי השקר הראשון, ולא רק כשהוא פוגע בהם אישית. "אנחנו לא להקת המעודדות שלך", קבע ירון אברהם בצדק, ובכל זאת הם קצת כן. כי שלי הוא רק דוגמה לאופן שבו מה שהיה הוא מה שנותר.
הנה, למשל, צביקה יחזקאלי שפרסם במהדורת יום ראשון ציטוטים, לכאורה, מתוך חקירה של מחבל חמאס שנתפס וסיפר בין היתר ש"מראות ההפגנות עודדו אותו ואת חבריו לצאת למתקפה". העובדה שהציטוט הזה, שנלקח מתוך חקירת שב"כ, פורסם - היא כשלעצמה מוזרה. מתי בפעם האחרונה שמענו הדלפות מחקירות בגוף הזה? ואכן, לאורך אתמול בבדיקות שנעשו על ידי אנשי תקשורת, לא נמצא כל אימות לעדות הזו. מדוע יחזקאלי רץ לספר דווקא את העובדה הספציפית הזאת? אפשר רק לדמיין. חיים ילין, לשעבר ראש מועצת אשכול ותושב קיבוץ בארי, שהיה נצור בעוד טבח מתחולל סביבו, לא יכול היה לעצור את הדמעות והזעם כשעוד דיון על מי צריך לוותר: גנץ או נתניהו, התעורר באולפן חדשות 12. מדהים שגם עכשיו אנחנו עדיין מתעסקים בזה.
זה לא פשוט לשדר בגל פתוח במלחמה כל כך נוראית, עם כל כך הרבה דיסאינפורמציה וחוסר ודאות, הסיפורים נוראים, המראות מזעזעים, המספרים קורעי לב והסיפורים מרסקים. שעות השידור ארוכות וכל העושים במלאכה טרוטי עיניים ומרוטי עצבים. התקשורת שדורשת בצדק, ובוודאי עוד תדרוש דין וחשבון מהמנהיגים שלנו, עדיין לא עשתה את חשבון הנפש שלה. כשראש ממשלת ישראל "קורא" בסוף היום השלישי למלחמה למנהיגי האופוזיציה להצטרף, כאילו הם עצמם לא הציעו זאת כבר בתחילת היום הראשון - זה לא עוד ויכוח על נרטיב. מי שמשדר את ההצהרה חייב גם להסביר למה מה שראינו הוא הפקרה מוחלטת של אחריות ציבורית.
מושגים כמו הם ואנחנו, ראשונה ושנייה ו"הציבור שלי" הם לא רק תוצאה של פוליטיקאים ציניים, אלא של תקשורת שנהנתה מהפילוג והקרע הבלתי פוסקים האלה, שנהנתה להציב אנשים עם דעות מנוגדות לצעוק זה על זה בשידור, ושלמדה שגם שקרים הם דרך להעביר חצי שעה של זמן אוויר. מרבים לספר לנו שאת התחקירים עושים בסוף המלחמה, אבל הם צריכים להתרחש לא רק בצה"ל או בדרג המדיני. לתקשורת שלנו יש הזדמנות לעשות פלא אזרחי: להשתנות ממש עכשיו, כשאנחנו באמת זקוקים לה.