הרבה סימני שאלה עלו במהלך יום השידורים הארוך שנכפה עלינו אתמול. זה התחיל מהשאלות המיידיות: איפה צה"ל? לאן נעלמו כל המיליארדים שהושקעו בבניית "המכשול" מעזה? איפה המודיעין? המסקנות שלמדנו ממלחמת יום כיפור שפרצה בדיוק לפני 50 שנה? איפה היו התצפיתניות שבדרך כלל מזהות כל יתוש שמנסה להסתנן מהרצועה אל שטח המדינה? איך אף אחד לא שם לב שחבורת רוצחים פשוט עושה את הדרך הלוך ושוב מעזה, בלי שאף אחד אפילו שוקל לנסות לעצור בעדם?
בתוך שעה, כשהתמונה התחילה להתחדד, השאלות הפכו לדחופות יותר: האם מישהו מנסה להציל את החיים של התושבים שנצורים בבתים שלהם? מי אחראי על הביטחון שלנו בעצם? איפה ראש הממשלה? השרים? מי מנהל את האירוע? מי מגיע להציל את הישראלים שנצורים בביתם? ומתי?
חברתי מיטל קויפמן סיפרה בטור שכתבה מהממ"ד בקיבוץ בעוטף עזה על רגעי האימה שבהם הפחד הציף את כל פינות החדר המאובטח. היא סיפרה איך חוש הריח שלה זיהה את אבק השריפה שחדר דרך קירות הבטון, איך חוש השמיעה שלה זיהה את צרורות הירי והצעקות בערבית מחוץ לחלון, אבל משהו בחוש השישי שלה בוודאי אמר לה שהכל יהיה בסדר. הרי אנחנו בצד של הטובים, המנצחים, גיבורי אנטבה וששת הימים. נכון שהפריפריה מופקרת כבר עשורים, התקציבים הוסטו לדברים חשובים יותר כמו חלוקת ממתקים בבתי כנסת וכוחות הביטחון עסוקים בעיקר בשמירה על סוכות פרובוקטיביות של מתנחלים - אבל כשפורצת מלחמה כל הפוליטיקה נדחקת לפינה. תיכף יבואו להציל אותנו, למרות הכל. הרי זו השעה שבאמת "אחים אנחנו".
יכול להיות שזה נכון. הכאב הקולקטיבי במדינה על האסון שהתחולל אתמול אותנטי. משפחתי. אלא שדבר נוסף למדנו אתמול, אנחנו אולי יכולים להיות אחים, אבל יתומים. עזובים. נטושים. אסופים. אחים בלי אבא ואמא. אין ממשלה ובטח שאין ראש. שעות ארוכות אחרי שמאות ישראלים נטבחו, ועוד עשרות נחטפו לעזה - הממשלה הכי קומיוניקטיבית בתולדות המדינה, זאת שלא מפסיקה לצייץ, להצטלם, להפיץ ולהשוויץ - פשוט נאלמה. בדפי ההיסטוריה, גולדה מאיר תיראה כמו צ'רצ'יל לעומת נתניהו.
אף אחד לא ציפה לעוד מחדל יום הכיפורים. בטח לא בשבוע הראשון של אוקטובר. בטח לא בדיוק אחרי שכולנו סיימנו לצפות בכל הסרטונים והתחקירים על המלחמה ההיא. בטח לא כשהטכנולוגיה רק השתפרה, והפער בין צה"ל לאויביו הפך לגדול יותר. בצד שלנו יש את 8200 והחמקנים של חיל האוויר, בצד שלהם יש בלוני נפץ. חשבנו שזה לא כוחות. הקונספציה שוב התפוצצה לנו בפנים. זה מחדל לא פחות גדול מזה של יום כיפור. אפילו יותר.
מול המציאות הבלתי נתפסת והשאלות הקשות, נתפסו גם כלי התקשורת לא מוכנים. השגרתיות שבה התרגלנו לקבל מטחי טילים מעזה לכיוון ישראל היא עוד משהו שילמדו יום אחד בחוג להיסטוריה. אם הטילים היו מגיעים רק לעוטף עזה ביום שבת של חג, כל כך מוקדם בבוקר, יכול להיות שאפילו לא היו טורחים לפרוץ לשידור בערוצי הטלוויזיה. אלא שהם הגיעו גם לתל אביב, ויותר חשוב - לטלגרם. בזמן שבנווה אילן עדיין לא הבינו את גודל האירועים, ברשתות החברתיות כבר אפשר היה לחזות בתמונות האימה מהעוטף.
האמת היא שבין שלל הליקויים שנצטרך לתקן אחרי המלחמה הזאת, הסיקור התקשורתי לא יהיה בראש סדר העדיפויות. בין השאר בגלל שבסופו של דבר התקשורת עשתה את העבודה שלה וסיקרה את האירועים לפי הספר. אלא שנראה שמתישהו נצטרך אנחנו, אנשי התקשורת, להבין שהספר המדובר השתנה. המצב שבו אמצעי התקשורת החופשיים מדווחים באיחור על אירועים שכמעט כל הצופים עודכנו בהם לפני שעות דרך הוואטסאפ - הוא בלתי נסבל. צריך למצוא דרך ביניים ששומרת על האתיקה העיתונאית מחד, לצד הדרישה הבסיסית של עדכון האמת בזמן אמת.
ובכל זאת, יש עדיין יתרון מוחשי אחד לכלי התקשורת המסורתיים והמיושנים. מעבר לסינון הפייק ניוז שמצופה מהם, דבר שלא תמיד קורה מספיק טוב, יש משהו לכלי התקשורת שאין בוואטסאפ, בטלגרם או בטיקטוק - אנושיות. מי שצפה אתמול בשעות הקשות של השידורים ראה עיתונאים ותיקים ומנוסים פשוט מנסים לעכל ביחד עם הצופים שלהם את מה שהם רואים ביחד על המסך. תמר איש שלום, רביב דרוקר, אמנון אברמוביץ', דני קושמרו ועוד פרצופים שאנחנו כל כך רגילים כבר לראות על המסך - פתאום נראו שונים. שלא לדבר על האנשים שבשטח. תמיר סטיינמן ואלמוג בוקר שידרו מהדרום, כהרגלם, וניסו לשדר מקצועיות, אבל האנושיות פרצה מתוכם. זה לא היה עוד דיווח. זה לא היה עוד סיקור. החיים עצמם השתלטו עליהם. הקול נשבר. דמעות בצבצו בעיניים. הם ניסו לשמור על פאסון, כמו הורים לילדים קטנים שלא רוצים שיראו שאבא ואמא נשברים. הם כמעט הצליחו.
זו בוודאי לא הייתה נחמה לישראלים שמצאו את עצמם כבני ערובה בחילופי ירי בבתים שלהם. זה בוודאי לא יקל על הטראומה שתיצרב בנפשם של הילדים של עוטף עזה. זה גם לא ימנע מרפי שכל, כהגדרתו הנכונה של דני קושמרו, להמשיך לקלל ולהסית נגד "ערוצי התבהלה". ובכל זאת, לא רק שאותם ערוצי תבהלה צדקו בכל הנבואות שלהם (רק שלא יצפו שמישהו מהמסיתים יתנצל חלילה) הם גם המשיכו לעשות את העבודה שלהם, בזמן שבערוץ 14 המשיכו לשדר לצופים שלהם כתובית שמבשרת כי בחוץ יש "חג שמח".
בזמן שמחוץ לדלתות שלהם מסתובבים מחבלים שמבקשים לרצוח אותם, אזרחי הדרום מצאו את עצמם מתקשרים לאולפן חדשות 12 ומבקשים לדבר עם דני קושמרו. הצבא לא בא, המשטרה לא עונה - וקושמרו הפך להיות הכותל המערבי של אזרחי ישראל. הם התפללו בפניו שיצילו אותם. כל שנותיו הארוכות כמגיש ומראיין לא הכינו אותו לרגעים האלה. לא מלמדים בבתי ספר לעיתונות איך להתמודד עם תחינה של אמא שמפחדת על הילדים שלה. זה לא קושמרו העיתונאי דיבר איתה, זה היה דני הבנאדם. השיחות האלה, שהמשיכו אחת אחרי השנייה, יהיו בין הרגעים שכולנו נזכור גם עוד 50 שנה מהמלחמה הנוראית הזאת. מהמחדל הגדול ביותר שידענו. היום שבו גילינו שיתומים אנחנו.