את "אולפן שישי" שלשום חתם אחד השירים הכואבים ביותר שנכתבו. אולי זה מרגיש ככה בגלל התקופה. "קחי לך זמן, הכאב הזה יחלוף מהר, אני מבטיח", שרה נעמה איתן, ניצולה מהמסיבה ברעים, והדמעות עמדו להן בקצה עיניי. רק לפני יומיים חזרתי משתי שבעות שהרגישו יותר כמו חלום בלהות. בעודי נוסע על איילון ריק, חלון בחלקו פתוח לשמוע את האזעקה שלבטח תגיע בקרוב, אני מרגיש כי הזמנים מתחלפים. דממה שררה בכביש, צפצפה אחת לא נשמעה במרחק. במדינה שלנו מדובר במשמע חריג.
הגעתי לשבעה, אחוז חרדה ומבוכה. פתחתי את הדלת וראיתי ניצולים מבארי יושבים על הספה ובמרפסת, ותחושת התופת בחדר. על השולחן מונחת תמונתו של הנרצח, המפה רטובה מדמעות שקטות ועצובות בצדה האחד ובצדה השני יבש. הצד האחד מתמוטט, הצד השני עוד מנסה להתבדח. זורק חיוכים ובדיחות כדי להסתיר את מסת הכאב שבחדר. זה היה החיוך הראשון שראיתי מאז שהמלחמה החלה. ובעוד הפה דיבר, העיניים האדומות של כולם הן אלו שסיפרו הכל.
חברי התיישב לידי. רק לפני יומיים נודע למשפחה כי אביו לא שרד את המתקפה. במשך שעה הוא גילם בפניי את התחושות של להיות בממ"ד בזמן שלא היה לו מושג מה מתרחש בחוץ. ההשתדלות לא לקרוא חדשות כדי שהסוללה לא תיגמר, כדי שהחרדה לא תציף. הוא סיפר לי שהשכן לידו רצה לבדוק אם הוריו, מנותקי הקשר, עדיין בחיים. הוא קשר על פניו בנדנה ויצא לבית הוריו ברגל - אף איש חמאס לא עצר אותו בדרך. זה לבטח אחד מהניסים שאולי לעולם לא יצא לנו לשמוע מהמקור.
השבעה הזו לא הרגישה לי רגילה. העצב היה אחר. הוא היה מהול בתסכול, בהפתעה ובשאלות. בדלת עברו חיילים, צעירים, מבוגרים, אנשים מהקיבוץ, משפחה וחברים. עם ישראל כולו היה שם בחדר, מתאבל יחד על נפש נוספת שהלכה טרם זמנה.
אני זוכר את יומי הראשון בישיבת העורכים של וואלה. זה היה לפני יותר מחמש שנים, ונגיד שהייתי אז צעיר מאוד. אני כבר לא זוכר אם הקדמתי או שהעורך הראשי איחר, ובכל זאת כולם כבר היו שם עם ההערות שלהם, לוקחים שלוק אחרון מהקפה לפני שהשיחה תתחיל. להגיד שבלטתי שם יהיה אנדרסטייטמנט. כל אחד מהעורכים הללו יכול להיות הורה שלי, חשבתי לעצמי בראש.
עורכת בכירה באתר אז פנתה אליי ושאלה "אתה החדש? תגיד, בן כמה אתה?". לחשתי את המספר במבוכה. מרגיש שאם אומר בן כמה אני, אולי המערכת תבין שעשתה טעות. החדר כולו הסתכל עליי בהלם בזמן שהעורכת מלמלה "אפילו לא נולדת כשרבין נרצח". עורך אחר הסתובב במהרה: "אתה אפילו זוכר משהו מההתנתקות, מלחמת לבנון, פיגועי האוטובוסים?".
אהבתי לכתוב על המתרחש בחו"ל, על פוליטיקה, אבל בפועל כתבתי על טכנולוגיה. את התחום עזבתי עם בואם של חיסוני הקורונה, במחשבה שפרוץ הנגיף יהיה האסון שיילדי ישאלו אותי עליו, זה שייזכר אצלי יותר מכל. זה שישאלו אותי עליו בישיבת העורכים הבאה.
לא עבר זמן רב עד שהאשליה התנפצה.
ה-7 באוקטובר הגיע ואיתו הזוועות, הסיפורים, המספרים שעולים. המשרד הביתי שלי הפך תוך רגע לחמ"ל שהקרין כמעט את כל ערוצי החדשות בעולם. כל כלי שהשתמשתי בו כעיתונאי היה פעיל, מאמת סרטונים בזה אחר זה כפי שעשיתי ממש כאן באתר הזה לפני כמה שנים. אלא שמלבד כמה מאות דיווחים על פייק ניוז באינסטגרם, העבודה שלי לא סייעה לאדם. הבנתי שזו הייתה דרכי להתמודד עם האסון - לעשות את הדבר שהתמחיתי בו כל כך הרבה שנים. הפכתי שוב לעיתונאי, עבורי ולצופי הסטורי. הפכתי לכתב עבור אמי שישבה בסלון ובכתה למראות שלא ראתה מאז שהייתה ילדה במלחמת יום הכיפורים. לחבר שחזר מהלוויה של אמא שקברה את שתי בנותיה יחדיו.
בעודי מול מסך הטלוויזיה, צופה בדני קושמרו מנתב בין שיחות האימה מהקיבוצים (אני חושב שגם עשורי הקריירה של קושמרו לא הכינו אותו לנהל שיחות האלו), חזרתי לאותה ישיבת עורכים ראשונה. הרשתות החברתיות כולן נצבעו בהלוויות ושבעות. הבנתי לראשונה מה זה אומר לחיות בזמן אסון. זה כבר לא עוד מבצע. חברים עם צווי 8 ביד מתפרסים בארץ והאמון בתחושת הביטחון, בעצם הקיום, הולך ומתערער. אם הקורונה הכניסה אותי לדיכאון שקט, השבוע האחרון, המראות והסיפורים שלו, כמעט ושיתקו אותי.
המראות מעוטף עזה, הסיפורים של הגבורה וגדולת האסון צרבו בצריבת אש את נפשנו. החלק הזה לעולם לא יחזור להיות כשהיה. ההודעות מקבוצת אימהות בארי סיפקו לי תמונה שלא חשבתי שאדמיין במוחי. התחנונים לעזרה מכל מי שרק יכול, התחושה שהופקרו למוות. גם בשעות הלילה ההודעות האלו המשיכו, הקיבוץ כולו כבר עלה בלהבות, גם בחלקים בהם נשאר שלם. חבר שלח לי צילום מקבוצת הווטסאפ של אוגדת עזה - "יש מחבלים לידנו, אנשים פצועים, תשלחו רפואה". הוא שיתף במיקום ומאז הקשר נדם.
"כל דבר, מבלבל מעורפל ומכאיב", כתבו אלכס טופל ויוסי ברוש אי אז ב-1997, גם אז עוד לא נולדתי. כשהניצולה ממסיבת הנובה שרה את השיר ב"אולפן שישי", עברה בגופי צמרמורת. האסימון נפל. לראשונה כיביתי את כל המסכים, הפסקתי להיות עמית הכתב והפכתי להיות עמית האזרח. הכאב שלפת את החזה בשבוע האחרון לקח שליטה. המראות המזעזעים שנחשפתי אליהם, זוועות השדים, כולם באו בבת אחת.
כשנכנסתי בדלת השבעה, השולחן היה מחולק לשניים. הצד האחד בוכה והצד השני כואב בשקט, מבליח מדי פעם חיוך שמסתיר את התופת. אצל כולם היה כבר אפשר להרגיש יותר מ-1,400 דקירות שרק הלכו וגברו. דקירה על כל קרוב שלא שרד בזמן שכולם כמהים, ולו לרגע, להפוגה מכל שעה שמרגישה כאילו הלב קורס לתוך עצמו. יום יבוא ואשאל אנשים איפה הם היו ביום ההוא ב-7 באוקטובר. את האסון הזה אף אחד מאיתנו לא ישכח.
השולחן היה מחולק לשניים. אחרי הדמעות, אני מקווה, יחזור להיות שלם.
קחי לך זמן. הכאב הזה יחלוף, אני מבטיח.